Guémara
[le pain de proposition ('lé'hem hapanim)] peut être mangé le neuvième, le dixième ou le onzième jour à compter de sa cuisson — ni moins, ni plus. Comment cela ? Selon sa manière habituelle, il est mangé le neuvième jour après avoir été cuit, car il est cuit la veille de Chabbat ('érev Chabbat) et mangé le Chabbat suivant, soit le neuvième jour depuis sa cuisson. Si un Yom tov tombe la veille de Chabbat, le pain de proposition n'est pas cuit le jour du Yom tov mais le jeudi, veille du Yom tov ; il est par conséquent mangé le Chabbat de la semaine suivante, soit le dixième jour depuis sa cuisson. Si les deux jours de Yom tov de Roch hachana précèdent le Chabbat, le pain de proposition est cuit le mercredi, veille de Roch hachana, et il est mangé le Chabbat suivant, soit le onzième jour depuis sa cuisson — parce que la cuisson du pain de proposition ne repousse (dohé) ni le Chabbat ni le Yom tov. Rabba demande : Si tu dis que tout ce dont on a besoin pour le Chabbat peut être accompli durant un Yom tov, pourquoi donc la cuisson de ce pain ne repousse-t-elle pas le Yom tov ? Puisque le pain de proposition est mangé le Chabbat, il devrait être considéré comme une nourriture (okhel néfech) que l'on est autorisé à préparer durant le Yom tov.
נֶאֱכָל לְתִשְׁעָה, לַעֲשָׂרָה, וּלְאַחַד עָשָׂר — לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. כֵּיצַד? כְּדַרְכּוֹ, לְתִשְׁעָה. נֶאֱפֶה בְּעֶרֶב שַׁבָּת — נֶאֱכָל בְּשַׁבָּת לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת — נֶאֱכָל לְשַׁבָּת לַעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה — נֶאֱכָל לְשַׁבָּת לְאַחַד עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַיּוֹם טוֹב. וְאִי אָמְרַתְּ צוֹרְכֵי שַׁבָּת נַעֲשִׂין בְּיוֹם טוֹב, אַמַּאי לָא דָּחֵי יוֹם טוֹב?
Rav 'Hisda lui répondit : Au Temple, on n'a permis de repousser le décret rabbinique (chévout) qu'à propos d'une cuisson faite un Yom tov pour un Chabbat proche, c'est-à-dire le Chabbat qui suit immédiatement le Yom tov. En revanche, on n'a pas permis de repousser le décret rabbinique pour préparer un Chabbat éloigné, à savoir le Chabbat de la semaine suivante.
אֲמַר לֵיהּ: שְׁבוּת קְרוֹבָה — הִתִּירוּ. שְׁבוּת רְחוֹקָה — לֹא הִתִּירוּ.
La Guemara demande : Et selon Rabban Chimon ben Gamliel, qui a dit au nom de Rabbi Chimon, fils du adjoint [du Kohen gadol] (bén hassegan), que la cuisson du pain de proposition repousse le Yom tov mais ne repousse pas le jour du jeûne de Yom Kippour — que peut-on dire ? Manifestement, la question fait l'objet d'une controverse tannaïtique entre Rabbi Chimon, fils du adjoint [du Kohen gadol], qui soutient qu'il est permis de préparer le pain de proposition durant un Yom tov, et les Sages, qui l'interdisent.
וּלְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵינוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
La Guemara explique qu'ils ne sont pas en désaccord sur le principe de base. Voici plutôt le point sur lequel ils divergent : un Sage, à savoir les Sages [de la première opinion], tient qu'on n'a permis de repousser le décret rabbinique (chévout) que pour préparer le Chabbat proche, mais qu'on n'a pas permis de repousser le décret rabbinique pour préparer un Chabbat éloigné — c'est pourquoi la cuisson du pain de proposition ne repousse pas le Yom tov. Et un Sage, à savoir Rabbi Chimon, tient qu'on a également permis de repousser le décret rabbinique afin de préparer un Chabbat éloigné.
בְּהָא פְּלִיגִי: מָר סָבַר שְׁבוּת קְרוֹבָה הִתִּירוּ, שְׁבוּת רְחוֹקָה לֹא הִתִּירוּ. וּמָר סָבַר: שְׁבוּת רְחוֹקָה נָמֵי הִתִּירוּ.
Rav Mari souleva une objection : Les deux pains (chté hallé'hem) que l'on apporte comme offrande communautaire à Chavouot sont mangés par les Kohanim au plus tôt le deuxième jour et au plus tard le troisième jour à compter de leur cuisson. Comment cela ? En règle générale, ils sont cuits la veille du Yom tov et mangés le Yom tov, soit le deuxième jour depuis leur cuisson. Si le Yom tov tombe après le Chabbat, ils sont cuits le vendredi et mangés le troisième jour depuis leur cuisson, parce que la cuisson des deux pains ne repousse ni le Chabbat ni le Yom tov. Rav Mari demande : Si tu dis que tout ce dont on a besoin pour le Chabbat peut être accompli durant un Yom tov, dès lors qu'il est permis d'effectuer durant un Yom tov les préparatifs nécessaires au Chabbat, est-il besoin de mentionner qu'il est permis de cuire pour le Yom tov lui-même durant le Yom tov ? Dans ces conditions, pourquoi la cuisson des deux pains ne repousse-t-elle pas le Yom tov ?
מֵתִיב רַב מָרִי: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אֵינָן נֶאֱכָלוֹת לֹא פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁלֹשָׁה. כֵּיצַד? נֶאֱפוֹת עֶרֶב יוֹם טוֹב — נֶאֱכָלוֹת לְיוֹם טוֹב לִשְׁנַיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת — נֶאֱכָלוֹת לְיוֹם טוֹב לִשְׁלֹשָׁה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ דּוֹחָה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַיּוֹם טוֹב. וְאִי אָמְרַתְּ צוֹרְכֵי שַׁבָּת נַעֲשִׂין בְּיוֹם טוֹב, הַשְׁתָּא דְּשַׁבָּת בְּיוֹם טוֹב שְׁרֵי, דְּיוֹם טוֹב בְּיוֹם טוֹב מִיבַּעְיָא?!
La Guemara répond : Il en va différemment là-bas, dans le cas des deux pains, car le verset dit : « Aucun travail ne sera fait en ces jours, sauf ce que chacun doit manger, cela seul pourra être fait pour vous (la'hém) » (Chémot 12, 16). Cela indique qu'il n'est permis de cuisiner et de cuire que « pour vous », c'est-à-dire pour la consommation humaine, et non pour Celui d'en haut (légavoah), à savoir pour le service du Temple.
שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״לָכֶם״ — ״לָכֶם״ וְלֹא לְגָבוֹהַּ.
La Guemara demande : Et selon Rabban Chimon ben Gamliel, qui a dit au nom de Rabbi Chimon, fils du adjoint [du Kohen gadol] (bén hassegan), que la cuisson du pain de proposition repousse le Yom tov, que peut-on dire ? Comment comprend-il le terme « pour vous (la'hém) » ? La Guemara répond : Il tient selon l'avis d'Abba Chaoul, qui a dit que ce verset doit se comprendre de la manière suivante : la cuisine et la cuisson sont permises « pour vous », et non pour des non-Juifs (goyim) ; mais pour les besoins du service du Temple, elles sont permises.
וּלְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? סָבַר לַהּ כְּאַבָּא שָׁאוּל, דְּאָמַר: ״לָכֶם״ — ״לָכֶם״ וְלֹא לְגוֹיִם.
Rav 'Hisda envoya une question à Rabba par l'intermédiaire de Rav A'ha bar Rav Houna : Disons-nous le principe « hoïl » (« puisque… ») ? Mais n'avons-nous pas appris dans une MISHNA : Il existe un cas où une personne trace un seul sillon et se rend passible de huit interdictions (lavin) par ce seul acte ? La Michna explique que cela s'applique à celui qui laboure avec un bœuf et un âne [attelés ensemble], transgressant ainsi l'interdiction « Tu ne laboureras pas avec un bœuf et un âne ensemble » (Devarim 22, 10) ; et alors qu'ils sont consacrés (mouqdachin), auquel cas labourer avec eux constitue une malversation envers un bien consacré (méïla). Si son labourage favorise la croissance de cultures vivrières dans une vigne, il a transgressé une troisième interdiction…
שְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַבָּה בְּיַד רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא: מִי אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״? וְהָא תְּנַן: יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין: הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מוּקְדָּשִׁים, וְכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם,
Rachi
נאכל לתשעה - ליום תשיעי לאפייתו:,נאפה בערב שבת - זו מסדרין אותן למחר ולשבת הבאה מסלקים אותן הרי הוא נאכל לשבת הבאה ליום תשיעי לאפייתו:,חל י"ט בערב שבת - ולא היו יכולין לאפות דבר שלא לצורך י"ט ואפאוהו מערב י"ט שהוא חמישי בשבת נאכל לשבת שניה דהיינו בעשרה:,שני ימים של ר"ה - חלו בחמישי וששי כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה דתנן (ר"ה דף ל:) נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש נאפה ברביעי בשבת ונאכל בשבת שניה לאחד עשר וההוא שבת לאו יום צום הוא דכשהיו באים עדים לאחר המנחה היו עושין אלול מעובר ומונין מיום שני כדאמרינן שלא היו מקבלין את העדים לקדש בו ביום אא"כ באים קודם המנחה וא"נ הוי יום צום מצי אכיל ליה לאורחא דהוי נאכל ליום ולילה ובקדשים לילה הולכת אחר היום ושני ימים טובים של ר"ה דוקא נקט דבזמן לחם הפנים לא היו שני ימים טובים של גליות:,שאינו דוחה - באפייתו:,לחם הפנים - צרכי שבת הוא שמסלקין ואוכלין אותו בשבת ואי מדאורייתא נעשין בי"ט בגבולין ומדרבנן הוא דאסור הא במקדש קיימא לן דלא גזרו על השבות ואמאי אינו דוחה:,לעולם צרכי שבת - בי"ט אין בהן אלא משום שבות ודקא קשיא לך הכא לישתרי דאין שבות במקדש:
שבות קרובה - של י"ט עצמו או של אותה שבת עצמה שצריכה לבו ביום במקדש התירו:,שבות רחוקה - לדחות שבות י"ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש:
ואינו דוחה את יום צום הכפורים - באפייתו דאיסורא דאורייתא הוא דלא הותר בו אוכל נפש אבל יו"ט הותר בו אוכל נפש והאי אוכל נפש הוא ואע"ג דאינו צורך לי"ט הרי צורך לשבת דהוא נמי י"ט הלכך בעלמא איסור שבות הוא ובמקדש לא גזור ואע"ג דרחוקה היא:
שתי הלחם - הבאין בעצרת:,לשלשה - לפי שאפאום מערב שבת:,ביום טוב מיבעיא - אי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעי מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה דהא סעד כבר אלא לאו שמע מינה אין מותר בי"ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחים ובהני ליכא למימר הואיל משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרוק דמן וכיון דהוה אפשר למיעבד מאתמול לא דחי ליה לי"ט מידי דלא חזי ליה:
רבן שמעון כו' - לא גרסי' ביה ואינו דוחה יום צום דמה ענין יום צום סמוך לעצרת:,כאבא שאול - במס' ביצה (דף כ:):,לכם ולא לנכרים - אבל לגבוה שרי:
ביד רב אחא - הטעימו תשובה זו לאומרה לרבה משמו:,החורש בשור וחמור - משום לא תחרוש וגו':,והן מוקדשין - עובר על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך וכל הקדשים כבכור ועל החמור שהוא קדשי בדק הבית משום לאו דהזיד במעילה דאמרן בפ' כל שעה (לעיל פסחים לג.) הזיד במעיל' באזהר' וגמר חטא חטא מתרומה הרי שלשה לאוין חלוקין ולא חשיב אלא לאוין חלוקין:,ובכלאים בכרם - דבהדי דקא חרש מחפה בכלאים והמחפה בכלאים לוקה הרי חמשה וי"ט הרי ששה ושבת לא תנא משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דאין לוקין עליו:
Tossafot
נאכל לאחד עשר יום - כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ביום חמישי דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש כי היכי דלא לזלזלו ביה לשנה הבאה כשיבאו העדים קודם המנחה כדמוכח בריש ביצה (דף ה:) ובתרא עיקר ומיניה מנינן יוה"כ ויהא יוה"כ ביום א' ואז נאכל לי"א אבל אם באו עדים קודם המנחה א"כ למחר ביום ו' חול גמור הוא ויכולין לאפות לחם אחר ביום ו' ולחם הראשון יפדה דאין התנור מקדשם כיון דקסבר דאינו דוחה לא שבת וי"ט כדפרישית לעיל:,ואי אמרת צורכי שבת נעשים בי"ט - תימה לר"י מאי פריך והא רב חסדא לא פליג עליה דרבה אלא שמתיר לבשל בי"ט לשבת כמו שמותר לבשל לבו ביום דקדושה אחת היא כדפ"ה אבל בכה"ג דמייתי אפי' לבו ביום אסורה כדקתני סיפא גבי שתי הלחם ובהא לא אמר רב חסדא שיעשו בי"ט יותר מרבה ונראה לר"י דה"פ לעיל צרכי שבת נעשים בי"ט לאו משום דקדושה אחת היא אלא כלומר הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה בי"ט שוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש די"ט והשתא פריך שפיר בשלמא לדידי דלא שריא בי"ט לשמחת י"ט אלא בכה"ג שיהא עיקרו משום שמחת י"ט והכא ליכא שמחת י"ט וגבי שתי הלחם נמי אין עיקרו לשמחת י"ט אלא עיקרו משום זבח אלא לדידך דאמרת צורכי שבת נעשים בי"ט וכל דבר שהוא מצוה וצריך לעשות בי"ט שאין לו זמן אחר הכא אמאי לא דחי י"ט וכן נראה לקמן גבי שתי הלחם ורש"י פי' גבי שתי הלחם דלרבה א"ש דלא שייכא הואיל משום דההיא שעתא לא חזו עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן וקשה לר"י לפירושו כיון דהגמרא אינה יודעת חילוק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אע"פ שיהא ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראויה עד שתאפה ושלמי חגיגה שמותר לשוחטן אע"פ שאסורים עד שיזרוק דמן ושחט בהמתו נמי בשעת שחיטה אינה ראויה אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא וא"כ תיקשי נמי לרבה ומיהו י"ל לפ"ה דשתי הלחם אין להם שום חסרון בגופו:
ולר"ש ב"ג דאמר דוחה י"ט - בשלמא לדידי דאמינא דסבירא ליה לת"ק דצורכי שבת אינן נעשים בי"ט איכא למימר דבהא פליגי ולא איירי אלא בדאורייתא וקשה לך מת"ק אי נמי אומר רשב"א דאיכא למימר דפליגי דמר סבר אמרי' הואיל ויכול לפדותו ומר סבר לא אמרי' הואיל דלא שכיח כדפרי' לעיל אלא לדידך דאמרת דטעמא דת"ק משום שבות רחוקה בהא ליפלוג עליה רשב"ג:
לכם ולא לגבוה - פי' אף ולא לגבוה ודרשינן נמי ולא לנכרי כדמוכח בביצה (דף כ:) דמאן דסבר נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט דריש נמי לכם ולא לנכרי גבי אמרו להם בית שמאי לבית הלל והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה:
ומוקדשין - פ"ה דבמוקדשין איכא תרתי בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך וחמור שהוא קדשי בדק הבית חייב משום מעילה ובחנם דחק דבשור גופיה מיחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת וקשה לר"י דבפרק בתרא דמכות (דף כב.) אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר והשתא מחמור הוה ליה לאקשויי לפ"ה כיון דאיירי בחמור הקדש וע"ק לפי' ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרע הרבה מינין בכרם דכי האי גוונא פריך במסכת מכות (דף כא.) לחשוב כמה לאוי ונראה לר"י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כל שהוא אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשוה פרוטה וכלאי הכרם מפרש ר"י דחשיב תרי לאוי משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם וכן משמע כפי' מדלא קתני כלאי הכרם אלא כלאים בכרם והא דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לאו משום דלית ליה כלאי זרעים אלא אינו חייב משום כלאי הכרם קאמר וכן משמע בירושלמי דקאמר על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים פי' כיון דבלא חרצן מיחייב משום שדך ומשני שאם התרו בו משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה וכן משמע בפ' אותו ואת בנו (חולין פב.) דקאמר הזורע כלאים כלאים לוקה ופריך כלאים כלאים למה לי ומסיק מילתא אגב אורחיה קמשמע לן דאיכא תרי גווני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה וכו' וקא משמע לן דכי זרע חטין וחרצן ושעורה וחרצן נמי חייב ומדלא נקט חטה ושעורה אלא חטה וחרצן משמע דרבי יאשיה מודה בחטה ושעורה דלוקה משום כלאי זרעים והא דאמרינן בפרק בתרא דבכורות (דף נד.) דתירוש ויצהר אין תורמין מזה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה אשכחן תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין אמרת קל וחומר וכו' ולרבי יאשיה מייתי לה הכי מה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה עם זה אפילו ע"י ד"א אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים ע"י דבר אחר וכו' ע"י ד"א דקאמר לא קאי אדגן ודגן דבלאו דבר אחר מיחייב בחטים ושעורים לחוד וטעמא דר' יאשיה דכלאים בכרם לא מיחייב אלא בשלשה מינין ובכלאי זרעים מיחייב בב' מינין מפר"י דזריעת כלאים משמע בב' מיני זרעים וחרצן לאו מין זריעה הוא אבל אין לפרש משום דמשמע לא תזרע בהדי כרמך כלאים אבל שדך בלא שום זרע קרוי שדה דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ולפירוש ר"י קשה אמאי נקט שור וחמור בשור לחודי' ה"מ לאשכוחי כלאים בשור פסולי המוקדשים כדאמר בפ' בתרא דמכות (דף כב.) דאמר רבי יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשים דלוקה משום דעשאו הכתוב ב' גופים דאיתקש לצבי ואיל ולפ"ה ניחא דליכא בפסולי המוקדשי' לאו דמעילה ולפר"י י"ל דמשום דעיקר כלאים בשור ובחמור כתיב נקט שור וחמור:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.