Ce n'est pas le pain levain ['hamets] au sujet duquel nous sommes mis en garde par les interdits « il ne sera pas vu » [bal yéraé] et « il ne sera pas trouve » [bal yimmatsé] (Chemot 13, 7 ; 12, 19). Ces interdits ne s'appliquent pas, car la 'halla n'appartient pas réellement au proprietaire de la pâte ; elle est plutot consideree comme un bien consacre [hekdech]. Au contraire : elle prelève la 'halla et la laisse jusqu'au soir, et si elle a leve [si elle est devenue 'hamets] — eh bien, elle a leve, et cela n'est d'aucune importance.
לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמּוּזְהָרִין עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא. אֶלָּא: מַפְרִישָׁתָהּ וּמַנִּיחָתָהּ עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחְמִיצָה — הֶחְמִיצָה.
Guémara
GUEMARA : La Guemara propose : Disons que les Tanaïm sont en désaccord au sujet du « benefice de discretion » [tovat hanaa], c'est-a-dire le benefice tire de la faculte de donner la 'halla, la térouma et les dîmes au Cohen ou au Levi de son choix. Les Sages ont debattu de la question de savoir si ce benefice a une valeur monetaire et constituerait ainsi une forme de propriete. Rabbi Eliézer estime : le benefice de discretion est considere comme ayant une valeur monetaire. Par consequent, on est proprietaire de la 'halla que l'on separe, et l'on doit veiller a l'empecher de devenir 'hamets. Mais Rabbi Yehochoua estime : le benefice de discretion n'est pas considere comme ayant une valeur monetaire. On n'est pas proprietaire de la 'halla, et c'est pourquoi on peut la laisser devenir 'hamets.
גְּמָ׳ לֵימָא בְּטוֹבַת הֲנָאָה קָמִיפַּלְגִי. דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן.
La Guemara rejette cette suggestion : Non, tout le monde estime que le benefice de discretion n'est pas considere comme ayant une valeur monetaire, et ici ils sont en désaccord au sujet du principe de « puisque » [hoïl], etc. Car Rabbi Eliézer estime : nous disons que puisque, s'il le veut, il peut demander que sa separation de la 'halla soit annulee lorsqu'il regrette de l'avoir faite, c'est son bien. Même si l'on n'annule pas effectivement le statut de la 'halla, le fait que la possibilite d'une telle action existe indique qu'il conserve encore une forme de propriete de cette pâte. Et Rabbi Yehochoua estime : nous ne disons pas que, puisqu'il pourrait théoriquement annuler le statut de la 'halla, la pâte serait consideree comme sienne. En consequence, il peut la laisser jusqu'a la fin du jour de fete sans se soucier qu'elle devienne 'hamets.
לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא סָבְרִי טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן, וְהָכָא בְּ״הוֹאִיל״ קָמִיפַּלְגִי. דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״, וְאִי בָּעֵי אִיתְּשִׁיל עֲלַהּ — מָמוֹנֵיהּ הוּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״.
A propos du principe de « puisque » [hoïl], etc., la Guemara cite une controverse connexe. Il a ete enonce que les Amoraïm sont en désaccord au sujet de celui qui cuit du pain un jour de fete pour s'en servir pendant la semaine. Rav 'Hisda dit : il est passible de flagellation, car il a profane la fete. Rabba dit : il n'est pas passible de flagellation.
אִיתְּמַר: הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר: לוֹקֶה, רַבָּה אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה.
La Guemara explique les deux opinions : Rav 'Hisda dit qu'il est passible de flagellation, car nous ne disons pas que, puisque des hotes pourraient se trouver chez lui par hasard, le pain lui est apte le jour de fete lui-même. Rabba dit qu'il n'est pas passible de flagellation, car nous disons que, puisque des hotes pourraient lui rendre visite, le pain est considere comme ayant ete cuit pour s'en servir le jour de fete lui-même. Même si les hotes ne viennent pas effectivement, il n'a pas profane la fete.
רַב חִסְדָּא אָמַר לוֹקֶה: לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל וּמִיקַּלְעִי לֵיהּ אוֹרְחִים — חֲזֵי לֵיהּ״. רַבָּה אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה: אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״.
Rabba dit a Rav 'Hisda : Selon toi, qui dis que nous ne disons pas le principe de « puisque » [hoïl], etc., comment est-il permis de cuire un jour de fete pour Chabbat ? Il lui dit : il est permis de cuire un jour de fete pour Chabbat grace au « melange des plats cuits » ['érouv tavchiline] institue par les Sages.
אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב חִסְדָּא: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״, הֵיאַךְ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין.
Rabba retorqua : A cause de la pratique du melange des plats cuits, qui fut institue par les Sages, permettrait-on un interdit de la Torah ?! Rav 'Hisda lui dit : Selon la loi de la Torah, tout ce dont on a besoin pour Chabbat peut être fait un jour de fete, et l'interdit d'accomplir un travail pendant la fete ne s'applique pas aux preparatifs de Chabbat. Ce sont les Sages qui ont decrete que l'on ne peut cuire un jour de fete pour Chabbat, par un decret de peur que les gens ne disent que l'on peut cuire un jour de fete même pour s'en servir pendant la semaine. Et puisque les Sages ont exige un melange des plats cuits, on dispose d'un signe distinctif [hékéra] qui lui rappelle que cuire un jour de fete pour Chabbat est permis, mais que cuire un jour de fete pour un jour de semaine est interdit.
וּמִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין שָׁרֵינַן אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא?! אֲמַר לֵיהּ: מִדְּאוֹרָיְיתָא צוֹרְכֵי שַׁבָּת נַעֲשִׂין בְּיוֹם טוֹב, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בֵּיהּ, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב אַף לְחוֹל. וְכֵיוָן דְּאַצְרְכוּהּ רַבָּנַן עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין — אִית לֵיהּ הֶיכֵּירָא.
Rabba souleva une objection a l'opinion de Rav 'Hisda a partir d'une baraïta : Une bête en danger [de mort], on ne l'abat [un jour de fete] que s'il y a assez de temps pour pouvoir en manger un volume d'olive [kazayit] roti tant qu'il fait encore jour. Rabba lit cet enonce avec precision : la baraïta stipule que l'abattage est permis si l'on peut manger la viande tant qu'il fait encore jour, bien que l'on ne soit pas tenu d'en manger effectivement. Soit, selon ma position, moi qui ai dit que l'on peut s'appuyer sur le principe de « puisque » [hoïl], etc., cette decision se comprend : puisque, s'il veut manger, il peut manger, pour cette raison seule il peut abattre la bête. Mais selon toi, qui dis que nous ne disons pas le principe de « puisque » [hoïl], etc., pourquoi pourrait-il abattre une telle bête ?
אֵיתִיבֵיהּ: בְּהֵמָה הַמְסוּכֶּנֶת, לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכוֹל הֵימֶנָּה כְּזַיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם. ״יָכוֹל לֶאֱכוֹל״ — אַף עַל גַּב דְּלָא בָּעֵי לְמֵיכַל. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמְרִי ״הוֹאִיל״: ״הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי לְמֵיכַל מָצֵי אָכֵיל״ — מִשּׁוּם הָכִי יִשְׁחוֹט. אֶלָּא לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ לָא אָמְרִינַן ״הוֹאִיל״, אַמַּאי יִשְׁחוֹט?
Rav 'Hisda lui dit : il est permis d'abattre la bête a cause de la perte monetaire [hefsed mamono] qui serait subie en ne l'abattant pas, et non a cause du principe de « puisque », etc. Rabba demanda rhetoriquement : Permettrons-nous un interdit de la Torah a cause d'une perte monetaire ?!
אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ. וּמִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ שָׁרֵינַן אִיסּוּרָא דְאוֹרָיְיתָא?!
Rav 'Hisda lui dit : Oui, bien que ce facteur a lui seul ne lève pas l'interdit. Plutot, a cause de la perte monetaire qui serait autrement subie, on a decide en son cœur de manger un volume d'olive [kazayit] de la viande, bien que l'on n'en ait pas besoin. Et puisqu'il est impossible de manger ne serait-ce qu'un volume d'olive de viande sans abattre la bête, il est permis d'abattre la bête.
אֲמַר לֵיהּ, אִין: מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹנוֹ — גָּמַר בְּלִבּוֹ לֶאֱכוֹל כְּזַיִת, וְאִי אֶפְשָׁר לִכְזַיִת בָּשָׂר בְּלֹא שְׁחִיטָה.
Rabba lui souleva une autre objection : Le pain de proposition [le'hem hapanim] dans le Temple
אֵיתִיבֵיהּ: לֶחֶם הַפָּנִים
Rachi
לא זהו חמץ שמוזהרין עליו - כדמפרש בגמ' דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם וקרא כתיב שלך אי אתה רואה וזה אינו שלך ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן:
גמ' טובת הנאה - דבר מועט דתניא (בכורות דף כז.) רשאי ישראל לומר לחבירו הילך סלע ותן כל תרומתיך לבן בתי כהן והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל בחלה זו שרשאי לתתה לכל כהן שירצה וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנה לו ר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון והויא הך חלה כדידיה ועבר עלה אי מחמיצה גביה הלכך אפי לה ברישא ור' יהושע סבר טובת הנאה אינה ממון ולאו דידיה הוא ואינו מוזהר עליה ומשום פקדון נמי ליכא דאכתי לא מטא לידא דכהן:
לא דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון ובהואיל קא מיפלגי - ר' אליעזר סבר עבר עליה משום הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והדרא לטיבלא ודידיה היא דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לישאל לחכם ולעקור דבורו הלכך ממוניה הוא ועבר עליה ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא קרא עליה שם ואע"ג דאיכא חדא דלא חזיא משתריא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא ואי נמי קרא עליה שם מצי למיפא לה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה מיהו כיון דאית לר"א הסל מצרפן לחלה הכי שפיר טפי שתאפה תחלה משום רווחא דמלתא וכל כמה דאפשר למיעבד שפיר בלא שום הואיל ניחא למיעבד:,לא אמרינן הואיל - הלכך על חימוצה אינו עובר אבל על אפייתה עובר דאיכא חדא דלא חזיא ליה:
האופה מי"ט לחול - לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזיא ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול:,לוקה - משום לא תעשה כל מלאכה:
הואיל ואי מיקלעי ליה אורחין - שיהו צריכין לפת זה היום:
היאך אופין מי"ט לשבת - אי לאו דאמרי' הואיל אי מיקלעי ליה אורחין חזי ליה כוליה ליום טוב:
מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט - דכתיב (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר:,ורבנן הוא דגזור - כי לא אותיב עירוב תבשילין כדי שלא יאמרו אופין אף לחול:
בהמה מסוכנת - ורוצה לשוחטה ביום טוב שלא תמות ויפסידנה:,כזית צלי - זהו קל בבישולים:,כדי שיכול לאכול - שיהא שהות ביום כדי להפשיט ולחתוך כזית ולצלות ולאכול ואי איכא שהות כי האי שרי ואע"ג דלא אכיל מינה:,אמאי שחיט - הא לא צריך למיכל שכבר אכל:
משום הפסד ממונו - ויודע הוא שאינו מותר בלא אכילה גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית והוה ליה כצריך לזית בי"ט ומשום ההוא זית בעיא למישחטיה לכולה דאי אפשר לכזית בלא שחיטה אבל הכא דליכא למימר גמר בלבו לאנס עצמו משום הואיל לא שרינן איסורא דאורייתא כיון דלא צריך למידי:
לחם הפנים - כל שבת ושבת:
Tossafot
הואיל ואי בעי מיתשיל עליה - הקשה בקונטרס א"כ יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ואור"י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל וא"ת א"כ אמאי שרי ר' אליעזר לאפות משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן בלא הואיל יכול לעשות ע"י הטלה לצונן ואור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה ויבא לידי חימוץ ועוד י"ל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה לא שכיח לא אמר להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים ושתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה שאין התנור מקדשם שאם היה מקדשם א"כ יפסלו בלינה כיון דאופין אותן קודם יו"ט וכן מוכח במנחות (דף עב:) דמ"ד אין אפייתן דוחה י"ט קסבר דאין התנור מקדשן ורשב"א פירש כי נ"ל שדעת רש"י כיון שהסל מצרפן וסופו ליטול אחת על כולן נמצא שטרח בדבר שאין ראוי לאכילה אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכל חדא וחדא חזיא ליה וכיון דכי נמי לא תקרא לה שם עד שתאפה לא שרי אלא על ידי הואיל ואם יקרא לה שם קודם שתאפה הוו תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן וקשה לרשב"א לפירושו כיון דאם יבצע מכל חדא וחדא יהא מותר בלא הואיל היאך שרו רבנן למיעבד ע"י הואיל כיון דאפשר בלא הואיל ותירץ שלא הטריחו חכמים לבצוע מכל אחת ואחת ור"י מקשה דהא כי נמי בצע מכל חדא וחדא אסור לאפות כדמוכח בפ"ב דביצה (דף כא.) דאמר עיסה של נכרי ושל ישראל אסור לאפות בי"ט כיון דאפשר למיפלגה בלישה ונראה לרשב"א לחלק דדוקא בעיסת נכרי אסרו מדרבנן אבל גבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה ואין נראה לריב"א מה שמשמע מתוך פ"ה דאע"פ שהיה בהן כדי חיוב חלה מתחלה בעינן צירוף סל להפריש אחת על כולן וכן משמע בפסק שלו לקמן דלא בעינן צירוף סל לר' אליעזר אלא כשלא היה בתחלה שיעור חלה דאהכי מייתי לה לקמן בשמעתין גבי הני נשי דאפיין קפיזי לפסחא והכי תניא בהדיא במס' חלה (פ"ב משנה ד) דתנן העושה עיסתו קבין קבין פטור מן החלה עד שישוכו ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל וכו' משמע בהדיא דמיירי היכא דלא היה שיעור חלה אבל היכא דיש שיעור חלה לא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף כמו בתרומה ומעשר דלא בעינן צירוף סל להפריש מזה על זה אלא הקפה מיהו נראה לר"י דעם נתינה לסל בעינן נמי נגיעה בהדי הדדי משום נטילת חלה מן המוקף וכדאמר ר' אליעזר גופיה בפ' כשם (סוטה ל.) שתי עיסות אחת טהורה ואחת טמאה נותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף מדלא שרי על ידי צירוף סל משמע דבעי נמי נגיעה:,הואיל אי בעי מיתשיל עלה - תימה לרשב"א אמאי אמר בפרק כל שעה (לעיל פסחים דף לח.) דמצת מעשר שני אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מעשר שני ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מיתשיל עלה מחשבינן [ליה] כשלו ועוד דאמר לעיל (פסחים דף ה:) אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מיתשיל עליה ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו לה' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה ועוד תי' ר"י היכא דאתא הקדש ליד הגזבר לא אמרי' הואיל אי בעי מיתשיל עלה והואיל אי בעי פריק נמי לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו דאטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני ליה ועוד תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו וצ"ע בהנהו הואיל דכל שעה (ג"ז שם) הואיל ולא קרא לה שם:
רבה אמר אינו לוקה - וא"ת דאמר בהמצניע (שבת צה.) המכבד והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אין כאן אלא שבות ואמאי לוקה לר' אליעזר לימא הואיל ומיקלעי ליה אורחים ואפי' רבנן לא פטרי אלא משום דלא חשיבי דבש בכוורתו מחובר ויש לומר כגון שהדביש הדבש ואינה ראויה לאכול ואפי' אי מיקלעי ליה אורחים לא חזי להו אי נמי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו ובהאי שינויא א"ש מה שהקשה ריב"א דשמעינן ליה לרבה דאית ליה הכנה בריש מסכת ביצה (דף ב:) ובריש בכל מערבין (עירובין לח:) דאמר אין יום טוב מכין לשבת אי אמרת הואיל היכא משכחת לה דאין יום טוב מכין לשבת והשתא משכחת לה סמוך לשקיעת החמה כדפרישית ואם תאמר אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.