Guémara
Rava dit : la halakha est la suivante. S'agissant de l'interdiction du 'hamets (pain levé) durant son temps d'interdiction, c'est-à-dire pendant Pessa'h — qu'il soit mélangé à son espèce (bemino) ou à une autre espèce (chelo bemino) — il est interdit même pour la moindre quantité (bemachéhou), conformément à l'opinion de Rav. En revanche, hors de son temps d'interdiction, c'est-à-dire après la fin de Pessa'h — qu'il soit mélangé à son espèce ou à une autre espèce — il est permis, même lorsqu'il donne du goût au mélange. Et ceci est conforme à l'opinion de Rabbi Chimon, qui soutient que le 'hamets possédé par un Juif pendant Pessa'h est permis après Pessa'h.
אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא חָמֵץ בִּזְמַנּוֹ, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — אָסוּר בְּמַשֶּׁהוּ, כְּרַב. שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ — מוּתָּר, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
La Guemara objecte : Rava a-t-il vraiment dit cela — que, selon Rabbi Chimon, le 'hamets possédé par un Juif pendant Pessa'h est permis après Pessa'h ? Mais Rava lui-même n'a-t-il pas dit que Rabbi Chimon imposait une pénalité (kenass) interdisant de tirer profit du 'hamets possédé par un Juif pendant Pessa'h, puisqu'il a transgressé à son sujet l'interdiction « il ne se verra point » (bal yéraé) et l'interdiction « il ne se trouvera point » (bal yimatsé) ?
וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי? וְהָאָמַר רָבָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן קְנָסָא קָנֵיס, הוֹאִיל וְעָבַר עָלָיו בְּ״בַל יֵרָאֶה״ וּ״בַל יִמָּצֵא״!
La Guemara résout cette difficulté : cette pénalité ne s'applique qu'au 'hamets pur, dans sa forme intacte (be'éneh) ; mais s'agissant d'un mélange (al yedé taarovet), non, on n'impose pas de pénalité, même si le 'hamets y subsiste encore. Et la Guemara ajoute : Rava suit sa propre ligne de raisonnement, exprimée ailleurs, qui montre qu'il tranche conformément à l'opinion de Rabbi Chimon. Car Rava a dit : lorsque nous étudiions dans la maison de Rav Na'hman, le soir où les sept jours de Pessa'h venaient de s'achever, il nous disait : « Sortez et achetez du 'hamets aux non-Juifs (bené 'héla) qui l'ont cuit ce jour-là », le dernier jour de Pessa'h. D'après ce récit, il est clair qu'il tenait que l'on peut consommer du 'hamets qui appartenait à un non-Juif durant Pessa'h.
הָנֵי מִילֵּי בְּעֵינֵיהּ, אֲבָל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת — לָא. וְאַזְדָּא רָבָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב נַחְמָן, כִּי הֲווֹ נָפְקִי שִׁבְעָה יוֹמֵי דְפִסְחָא אֲמַר לַן: פּוּקוּ וּזְבִינוּ חֲמִירָא דִּבְנֵי חֵילָא.
Rav dit : les marmites de terre (kedérot) dans lesquelles on a cuit du 'hamets pendant Pessa'h devront être brisées, car une petite quantité du goût du 'hamets a été absorbée dans la marmite. Il est donc interdit d'y cuire à nouveau, car le goût interdit de ce 'hamets se transmettrait au nouvel aliment. La Guemara demande : et pourquoi Rav s'est-il montré si rigoureux à l'égard de ces marmites ? Qu'il les conserve jusqu'après la fin de Pessa'h et qu'il y prépare des mélanges d'un aliment d'une autre espèce ! Même Rav admet en effet que, lorsqu'un peu de 'hamets se mêle à un aliment d'une autre espèce après Pessa'h, le mélange est permis. La Guemara explique qu'il ne l'a pas autorisé en raison d'un décret rabbinique (guezéra) : de crainte que l'on en vienne à préparer dans ces marmites un mélange de la même espèce, ce qui en rendrait le contenu interdit. Il a donc ordonné de détruire ces marmites afin d'éviter cet écueil.
אָמַר רַב: קְדֵירוֹת בַּפֶּסַח יִשָּׁבְרוּ. וְאַמַּאי? לַשְׁהִינְהוּ אַחַר הַפֶּסַח, וְלֶיעְבַּד בְּהוּ שֶׁלֹּא בְּמִינָן! גְּזֵירָה דִּילְמָא אָתוּ לְמֶיעְבַּד בְּהוּ בְּמִינוֹ.
Et Chmouel dit : elles n'ont pas à être brisées. Plutôt, qu'il les conserve jusqu'après son temps, c'est-à-dire la fin de Pessa'h, et il pourra alors y préparer un aliment, qu'il soit de la même espèce ou d'une autre espèce.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לֹא יִשָּׁבְרוּ, אֲבָל מַשְׁהֵי לְהוּ לְאַחַר זְמַנּוֹ, וְעָבֵיד בְּהוּ בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ.
Et Chmouel suit sa propre ligne de raisonnement, exprimée ailleurs. Car Chmouel dit aux marchands de marmites (kandé), qui haussaient outrageusement leurs prix après Pessa'h : « Égalisez les prix de vos marmites [ramenez-les à leur juste valeur]. Et si vous ne le faites pas, je vous enseignerai [publiquement] que la halakha est conforme à l'opinion de Rabbi Chimon » — selon laquelle il est permis de tirer profit du 'hamets après Pessa'h. Une telle décision amènerait les gens à conserver leurs ustensiles et à renoncer à acheter des ustensiles neufs après Pessa'h ; en conséquence, les marchands perdraient leur clientèle.
וְאַזְדָּא שְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל לְהָנְהוּ דִּמְזַבְּנֵי כַּנְדֵי: אַשְׁווֹ זְבִינֵי אַכַּנְדַיְכִי, וְאִי לָא — דָּרְשִׁינָא לְכוּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.
La Guemara demande : qu'il leur enseigne donc bel et bien cette décision, car Chmouel tient que la halakha est conforme à l'opinion de Rabbi Chimon, comme cela a été mentionné plus haut ! Pourquoi, dès lors, n'a-t-il pas rendu publique son opinion sur la question ? La Guemara répond : c'était le lieu de Rav (atréh deRav), et il ne convenait donc pas que Chmouel présente publiquement une position que Rav n'admettait pas. Cependant, lorsqu'il vit les marchands hausser leurs prix de façon malhonnête, il menaça malgré tout de rendre publique son opinion sur la question.
וְלִידְרוֹשׁ לְהוּ, דְּהָא שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ! אַתְרֵיהּ דְּרַב הֲוָה.
La Guemara rapporte : il y avait un certain four (tannour) que l'on avait enduit de graisse (ti'hya) provenant de viande — de sorte que le goût de la viande y fut absorbé — puis l'on s'en servit pour cuire du pain. Rava bar Ahilaï interdit de manger ce pain même avec du sel, et non pas seulement avec du lait. Ce statut s'appliquerait pour toujours (leolam) au pain cuit dans ce four, même lors des cuissons ultérieures, de crainte que l'on en mange avec du koutta'h — un condiment à base de lait — ce qui constituerait une transgression de l'interdiction de manger de la viande avec du lait.
הָהוּא תַּנּוּרָא דִּטְחוֹ בֵּיהּ טִיחְיָא. אַסְרֵהּ רָבָא בַּר אֲהִילַאי לְמֵיכְלֵיהּ לְרִיפְתָּא אֲפִילּוּ בְּמִילְחָא לְעוֹלָם, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכְלֵיהּ בְּכוּתָּחָא.
La Guemara soulève une objection contre cette affirmation : il a été enseigné que l'on ne pétrira pas la pâte avec du lait ; et si l'on a pétri la pâte avec du lait, alors tout le pain est interdit, par crainte que l'on ne commette une transgression par habitude (hergel avéra). Car, comme on a coutume de manger du pain avec de la viande, il est à craindre que l'on en vienne à manger ce pain-là aussi avec de la viande, transgressant par inadvertance l'interdiction de manger de la viande avec du lait. De même,
מֵיתִיבִי: אֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב, וְאִם לָשׁ — כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה. כַּיּוֹצֵא בוֹ,
Rachi
אמר רבא הלכתא כו' - ש"מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו וכן הלכה והא דקי"ל כל איסורין שבתורה בששים בשלא במינן הוא:,שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר - אפילו בנותן טעם:
אבל ע"י תערובת לא - ואפי' שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה:,ואזדא רבא - דאמר הלכה כר' שמעון לטעמיה דאמר נמי בעלמא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה הואיל וליכא למיקנס ביה מידי ואי רבי יהודה חמץ סתמא קאמר ואפילו דנכרי:,בני חילא - נכרים אע"פ שאופיהו יום זה שעבר והוא פסח:
אמר רב קדירות בפסח ישברו - רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודה ואית ליה במשהו וקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר"ש והאי פחות מתערובת הוא ועוד דקי"ל נותן טעם לפגם מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בדופני הכלי:,וליעבד בהו שלא במינו - דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו:
כנדי - קדרות לאחר הפסח:,אשוו זבינייכו - אל תעלו דמיהן יותר משוויי':,כר"ש - דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח:
כר"ש - דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח:
דטחו ביה טיחיא - שומן נתנו בו בקרקעיתו ונותן טעם בלחם:,לעולם - אפילו חזר והוסק:,אפילו במילחא - להכי נקט אפילו במילחא שאין דרך לאכול פת בלא מלח או ליפתן:
Tossafot
אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בכל שהוא כרב - פסק רש"י בחולין דמין במינו במשהו כרבי יהודה דאמר בפ' כל הבשר (חולין קט.) מין במינו לא בטיל ואף רבי קאמר התם נראין דברי רבי יהודה מכלל דהלכתא הכי ועוד הביא ראיה מהא דפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"ז (דף סו.) חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי רבא אמר במשהו אביי אמר בנותן טעם משום דמר סבר בתר שמא אזלינן ומר סבר בתר טעמא אזלינן אלמא בין לאביי בין לרבא מין במינו במשהו ועוד פסק רבא בשמעתא מין במינו במשהו כרב ור"ת אומר דכל אלו אינם ראיות דאין הלכה לא כר' יהודה ולא כרבי וההיא דפ' בתרא דמס' ע"ז פלוגתא דאביי ורבא מצי למימר דחמירא וחלא דטבל ויין נסך דמודו ר' יוחנן ור"ל שהם במשהו ודשמעתא אי גר' במשהו כרב י"ל שפוסק בחמץ כרב ולא מטעמי' דרב דס"ל בכל איסורין שבתורה במינו במשהו ורבא לית ליה אלא דוקא בחמץ בפסח משום חומרא דחמץ וגם רב יהודאי גאון פסק כן דדוקא בחמץ פסק רבא כרב דשאלו מקמיה כל איסורין שבתורה במשהו כרב או בנותן טעם כר"י והשיב מדאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו א"כ בהא [מיהו] הלכה כרב במשהו אבל בשאר איסורין בנ"ט כר' יוחנן וכר"ל ועוד אומר ר"ת דלא גרסי' במשהו כרב וכן משמע בה"ג דלא גרס ליה וסבר רבא גם בחמץ כר' יוחנן והא דלא פסק בהדיא הלכה כר' יוחנן משום דה"א דלא פסק כוותיה אלא בזמנו אבל שלא בזמנו לא דלא תקשי דרבא אדרבא דהא אמר רבא קנסא הוא דקניס ר' שמעון כדפרי' להכי איצטריך לפרש ומביא ר"ת ראיה דבהדיא סבירא ליה לרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז: ושם) מין במינו בס' דקאמר אמרו רבנן בטעמא וכו' מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין שלא במינו וליכא קפילא בס' ואין לדחות דמיירי בחמרא חדתא ועינבי דהוי טעמא אחד והוי בס' משום דרבא בתר שמא אזיל ולא חשיב מינו דא"כ אמאי קרי ליה מין במינו ובהקומץ רבה (מנחות כג. ושם) משני רבא דסבר ר' יהודה מין במינו וד"א וכו' מכלל דאיהו לית ליה ובפ' התערובת (זבחים עט. ושם) קסבר ר"א בן יעקב מין במינו בטל וסתמא דגמרא קאמר בשילהי מסכת ביצה (ד' לח: ושם) שפיר עבוד דאחיכו עליה חיטי בחיטי נהי דלרבי יהודה לא בטל לרבנן מיבטל בטיל מכלל דהכי הלכתא ורש"י גופיה פסק בפרק בתרא דמס' ע"ז (ד' סו.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כרבי יוחנן דסבר בנ"ט ובה"ג של אספמיא פסק דחתיכה בחתיכות בנ"ט ומייתי מדרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז.) ויין נסך דקאמר התם במשהו אומר ר"ת דוקא כשנתנסך לפני ע"ז דאמתני' קאי דבעי תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל סתם יינן דשרי בהנאה בס' ובתשובת הגאונים שכתב רבינו יוסף טוב עלם מצא ר"ת יין נסך שנתנסך ממנו לפני ע"ז אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף כמו ששנינו אלו אסורין ואיסורן איסור הנאה בכל שהוא יין נסך וכו' מכלל דשאר איסורין וסתם יינן חוץ מטבל ויין נסך בין במינו ובין שלא במינו בנ"ט ובחמץ בפסח לא עשה ר"ת מעשה אע"ג דבשאלתות דרב אחאי נמי איתא דרבא אית ליה גם בחמץ בנ"ט: [וע"ע תוס' חולין צז. ד"ה אמר רבא]:
אמר רב קדירות בפסח ישברו - בפ' בתרא דמס' ע"ז (דף סח: ושם) גבי עכברא בשיכרא מספקא ליה אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור או מותר ועכבר' בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס"ל מותר אפ"ה קאמר הכא שפיר ישברו דנ"ט לפגם דוקא בדיעבד שרי אבל לכתחלה אסור דגזרינן שאינו בת יומא אטו בת יומא ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי:,לשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן - תימה לר"י נהי דסבירא לן דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד מ"מ הא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' איסורא דרבנן אין מבטלין דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתנור בי"ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן (ביצה ד' ד:) דהתם איסור מוקצה אין לו שורש מן התורה אבל מידי דאית לי' שורש מן התורה לא ומפרש ה"ר יוסף הואיל ואיכא תרתי לטיבותא שהוא נותן טעם לפגם ומשהו שלא במינו בכה"ג מבטלין ולדבריו צ"ל דה"פ וליעבד שלא במינו אי ס"ל לרב נותן טעם לפגם מותר ור"י מפרש דכיון שהקדירות של חרס הן אם יהיו אסורין ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדירה שאין בת יומא אסרינן לה אע"פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטל וכדיעבד דמי:,דילמא אתי למיעבד במינו - לעיל לא גזר שלא במינו אטו מינו דהא לא שכיח שיתערב לו חמץ אבל הכא להתיר לבשל בהן איכא למיגזר:
ואפילו במלחא - והא דאמר בכיצד צולין (לקמן פסחים עו:) פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח אבל במלח שרי התם לא אסירא אלא מטעם ריח דליכא איסור כולי האי:,דילמא אתי למיכליה בכותח - ותימה וליכליה בכותח דהא נותן טעם בנ"ט הוא כדאמר בפ' כל הבשר (חולין קיא: ושם) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח וי"ל דקאמר התם נמי צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ופרש"י משום חורפא דצנון בלע טפי מדגים רותחים שעלו בקערה ולפי זה דגים שנתבשלו בקדירה אסור לאוכלן בכותח דע"י בישול בלעי יותר מדאי וכן נמי הכא מחום התנור בלעי טפי ולפי' אחר שפ"ה שם דצנון אסור לפי שפעמים שהשמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר ואיכא בצנון טעם בשר ממש קשה הכא כיון שנתקנח התנור יפה או הוסק פעם אחרת אמאי אסור לאוכלו בכותח וי"ל דשומן שעל החרס אינו יכול לקנח יפה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.