Guémara
Inversement, le sang qui n'est pas répandu comme de l'eau, mais qui est recueilli dans un récipient pour être aspergé sur l'autel, ne rend pas les aliments aptes à contracter l'impureté. Rav Chemouel bar Ami soulève une objection contre cela : mais voici le sang qui s'écoule [dam ha-tamtsit], pressé de l'animal après l'abattage une fois que le premier jaillissement du sang a cessé, lequel est répandu comme de l'eau, puisqu'il est impropre à l'aspersion sur l'autel ; et pourtant, ce sang ne rend pas les aliments aptes à contracter l'impureté !
דָּם שֶׁאֵינוֹ נִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם — אֵינוֹ מַכְשִׁיר. מַתְקֵיף לַהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי: הֲרֵי דַּם הַתַּמְצִית — דְּנִשְׁפָּךְ כַּמַּיִם, וְאֵינוֹ מַכְשִׁיר!
Rabbi Zéira lui dit : laisse de côté le sang qui s'écoule [dam ha-tamtsit], qui est un cas exceptionnel, car même provenant d'animaux profanes [non consacrés] il ne rend pas non plus les aliments aptes à contracter l'impureté rituelle. Au regard de la règle selon laquelle le sang rend les aliments aptes à l'impureté rituelle, le statut légal du sang pressé après le premier jaillissement n'est pas du tout celui du sang.
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: הַנַּח לְדַם הַתַּמְצִית, דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין נָמֵי לָא מַכְשִׁיר.
La Guemara remarque : Rav Chemouel bar Ami accepta de lui [de Rabbi Zéira] cet enseignement, et il cita un verset qui vient à l'appui. Car le Miséricordieux déclare : « Seulement, sois ferme à ne pas manger le sang, car le sang, c'est l'âme » (Devarim 12, 23). Ce verset indique : le sang avec lequel l'âme sort du corps lorsqu'il est répandu est appelé sang ; en revanche, le sang avec lequel l'âme ne sort pas du corps lorsqu'il est répandu, mais qui est pressé par la suite, n'est pas appelé sang.
קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמֵּי, דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״, דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ — קָרוּי דָּם, דָּם שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ — אֵינוֹ קָרוּי דָּם.
La Guemara apporte une preuve supplémentaire que l'impureté des liquides est de droit toranique. Viens et entends [ta chema] : au sujet du sang qui devint rituellement impur et qu'un kohen aspergea sur l'autel, la distinction suivante s'applique : s'il le fit par mégarde [chogueg], l'offrande est agréée ; s'il aspergea le sang intentionnellement [mézid], l'offrande n'est pas agréée. Apparemment, le sang devient rituellement impur de droit toranique, même s'il ne transmet pas l'impureté à d'autres objets. La Guemara réfute cet argument : cette impureté est de droit rabbinique, et cette décision n'est pas conforme à l'explication par Rav de l'opinion de Rabbi Yossi ben Yoézer de Tseréda, lequel soutient que le sang sacrificiel ne devient pas du tout impur.
תָּא שְׁמַע: דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ, בְּשׁוֹגֵג — הוּרְצָה, בְּמֵזִיד — לֹא הוּרְצָה. מִדְּרַבָּנַן, וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה.
La Guemara apporte une preuve à partir d'une autre michna. Viens et entends [ta chema] : pour quoi le tsits [la plaque frontale du Kohen Gadol] obtient-il l'agrément, permettant ainsi que le sang de l'offrande soit aspergé ? Il obtient l'agrément pour le sang, pour la chair et pour les graisses [‘helev] qui devinrent impurs, que l'on ait causé leur impureté par mégarde [chogueg] ou intentionnellement [mézid], que ce soit par contrainte [ones] ou de plein gré [ratson], et que ce soit l'offrande d'un particulier ou celle de la communauté. Apparemment, le sang d'une offrande peut devenir impur.
תָּא שְׁמַע: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה — עַל הַדָּם וְעַל הַבָּשָׂר וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִבּוּר.
La Guemara réfute cette preuve : la michna fait référence à du sang qui est impur de droit rabbinique, et là encore, ce n'est pas conforme à l'opinion de Yossi ben Yoézer de Tseréda, qui dit que le sang consacré ne devient pas du tout impur.
מִדְּרַבָּנַן, וּדְלָא (כְּיוֹסֵף) בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה.
La Guemara apporte une preuve supplémentaire. Viens et entends [ta chema] un autre verset écrit au sujet du tsits : « Et il sera sur le front d'Aaron, et Aaron portera la faute [commise] à l'égard des choses saintes que les enfants d'Israël consacreront, pour tous leurs dons sacrés ; et il sera constamment sur son front, afin qu'ils soient agréés devant l'Éternel » (Chemot 28, 38).
תָּא שְׁמַע: ״וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים״.
Et les Sages exposèrent : quelle faute [le tsits] porte-t-il ? Si tu dis qu'il obtient l'expiation pour la faute de piggoul — une offrande disqualifiée par l'intention de la sacrifier ou de la consommer au-delà du temps permis —, il est déjà dit : « Et si elle est mangée le troisième jour, c'est piggoul ; elle ne sera pas agréée » (Vayikra 19, 7). Si tu dis qu'il obtient l'expiation pour le notar — c'est-à-dire la chair d'une offrande restée au-delà du temps où il était permis de la consommer —, il est déjà dit : « Et si l'on mange de la chair de son sacrifice de paix le troisième jour, elle ne sera pas agréée ; elle ne sera pas comptée en faveur de celui qui l'a offerte » (Vayikra 7, 18).
וְכִי אֵיזֶה עָוֹן הוּא נוֹשֵׂא? אִם עֲוֹן פִּיגּוּל — הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יֵרָצֶה״. אִם עֲוֹן נוֹתָר — הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יֵחָשֵׁב״.
Manifestement, le tsits ne porte que la faute d'impureté dans l'offrande d'un particulier, car dans certaines circonstances, l'impureté a été soustraite à son interdiction générale au nom de la communauté : il était permis d'offrir les sacrifices communautaires dans le Temple en état d'impureté. Quoi, cela ne s'applique-t-il pas aussi au sang impur ? Apparemment, le sang peut lui aussi devenir impur. Rav Papa dit : non, la référence n'est pas au sang impur, mais à l'impureté des poignées de farine [kemitsa] prélevées par le kohen d'une offrande de farine [min'ha]. La poignée de farine rend l'offrande de farine permise à la consommation des kohanim, parallèlement au sang d'une offrande animale.
הָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בְּצִיבּוּר. מַאי לָאו, טוּמְאַת דָּם? אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, טוּמְאַת קְמָצִים.
La Guemara apporte une preuve supplémentaire. Viens et entends [ta chema] ce qui fut dit au prophète 'Haggaï : « Ainsi a parlé l'Éternel des armées : Interroge donc les kohanim sur la Torah, en disant : si un homme porte de la chair sainte dans le pan de son vêtement, et qu'avec son pan il touche du pain, ou un mets cuit, ou du vin, ou de l'huile, ou tout aliment, cela deviendra-t-il sacré [c'est-à-dire impur] ? Et les kohanim répondirent et dirent : non » ('Haggaï 2, 11-12). Cette question est posée au sujet de la chair d'un animal rampant [chérets] et de la question de savoir si les substances qui entrent en contact avec elle deviennent ou non impures.
תָּא שְׁמַע: ״הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כׇּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא (יִקְדָּשׁ)״.
Rachi
דם התמצית - אינו ראוי לזריקה דכתיב כי הדם הוא (הנפש) בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר אלמא נשפך כמים אינו מכשיר כדרבי יוסי בר חנינא:
דאפי' בחולין לא מכשיר - כדמפרש טעמא:
קיבלה מיניה ר' שמואל - לפירושא דהאי טעמא מרבי זירא אמאי לא מכשיר דם התמצית לפי שאינו קרוי דם והקרוי דם קרוי משק' כדכתיב (במדבר כ״ג:כ״ד) ודם חללים ישתה ומכשיר כדכתיב וכל משקה וגו' ואוקימנא אהכשר ושאינו קרוי דם אינו קרוי משקה:
הורצה - קרבן לבעלים דמרצה ציץ כדלקמן:,במזיד לא הורצה - להיות בשר קרבן נאכל לכהנים דקנסא הוא אבל בעלים נתכפרו כדאמרינן ביבמות בהאשה רבה (יבמות ד' צ.) דכיון דמדאורייתא מרצי נמי אמזיד לא מצו רבנן למימר ליה זיל אייתי חולין לעזרה קתני מיהת דם שנטמא אלמא דם קדשים שהוא משקין בית מטבחיא מקבל טומאה אלמא משקין טומאת עצמן דאורייתא ודכן דיוסף בן יועזר מלטמא אחרים הוא וקשיא לרב:,ומשני לעולם טומאת משקין דרבנן - והך טומאת דם דרבנן היא ודקשיא לך הא העיד יוסף בן יועזר דגזירת רבנן לא אגזור אמשקי בית מטבחיא האי תנא לית ליה דיוסף בן יועזר:
על הדם ועל הבשר ועל החלב - בין שנטמא הדם בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב הציץ מרצה ולא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא לר' יהושע איצטריך דאמר בכיצד צולין (לקמן פסחים עז.) אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו שאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד הבשר אבל נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה:,בין בשוגג בין במזיד - והאי דתני לעיל בשוגג הורצה במזיד לא הורצה בכיצד צולין פליגי בה אמוראי חד אמר טומאתו בין בשוגג בין במזיד אבל זריקתו בשוגג אין במזיד לא וחד אמר איפכא:,בין ביחיד - בקרבן יחיד מזיד ורצון אחד הוא אבל גבי שוגג שייך מזיד וגבי אונס שייך רצון ושוגג ואונס תרי מילי נינהו וקתני מיהת על הדם אלמא דם קדשים מקבל טומאה וש"מ טומאת משקין דאורייתא ולא רצו רבנן לטהר משקי בית מטבחיא וקשיא לרב:
מדרבנן - וקסבר האי תנא דאמשקי בית מטבחיא נמי גזור ודלא כיוסף:
ונשא אהרן - בציץ כתיב:,את עון הקדשים - פסול הקרבן יכשיר וירצה ואינו מכפר על האוכלין אותו טמא דעון הקדשים כתיב ולא עון הכהנים:
איזה עון הוא נושא - איזה פסול הוא מכשיר אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה גרסי' בת"כ ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב והכי פי' אם עון פיגול והוא מחשבת חוץ למקומו שנקראת פיגול כדכתיב בקדושים תהיו ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה ומוקמינן לה בזבחים בפ"ב (דף כח:) אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה בקדושים תהיו כדפרשינן ואם עון נותר מחשבת נותר ששחטו על מנת להותיר ולאכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר לא יחשב ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו' בפרשת צו את אהרן ואמרינן בזבחים ובתורת כהנים במחשב לאכול שלא בזמנו ביום השלישי הכתוב מדבר וכתיב לא יחשב לו אלמא לית ליה תקנתא ורובא גרסי איפכא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב ומוקמינן ליה לפיגול חוץ לזמנו שכן לשונו בכל הגמרא ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה ומוקמי' ליה בנותר ממש ולא יתכן חדא דלא כתב לא ירצה אלא במחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו ועוד אי נותר ממש למאי לא ירצה אי לאכשורי קרבן הרי כשר ועומד הוא משעה שנעשו עבודות דמו בהכשר כדאמרינן בתורת כהנים או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר וכי אפשר לומר כן מאחר שהוכשר חוזר ויפסל ואם לא ירצה לא יתכפר האוכל נותר קאמר וכי יש כפרה לחייבי כריתות ועוד לא ירצה הקרבן משמע ותו מי איצטריך למימר דציץ לא מכפר על המחייב כרת והא עון הקדשים כתיב ולא עון האוכלים וכלישנא קמא גרסי' בתורת כהנים ועיקר הוא והאי דקרי ליה להאי פיגול ולהאי נותר משום דתורת כהנים מדרש הוא ונקט לישנא דקרא:
הא - כמו הרי כלומר הרי יש לך להבין על כרחך שאין לך עון הקדשים שיוכל ציץ לרצות עליו אלא עון טומאה ומאי שנא טומאה מפסול יוצא ושאר הפסולין:,שהותרה מכללה בצבור - דנדחית מפני קרבן צבור דכתיב במועדו ואפי' בשבת ואפי' בטומאה וכיון דהיקלתה אצלה לכך היקלתה אף ביחיד שלא הותרה אצלו לכתחלה בלא ציץ ירצה הציץ עליה:,מאי עון טומאה - לאו טומאת דם דאין מצריך רצוי אלא א"כ נטמא דם שהכפרה תלויה בו אלמא דם מקבל טומאה:,לא טומאת קמצין - שהקומץ מתיר את המנחה כדם המתיר את הזבח וכל הכפרה תלויה בו והוא הדין דמצי לשנויי לא בטומאת בשר וחלב ואליבא דר' יהושע בעי ציץ דאמר אם אין בשר אין דם אלא ניחא ליה לאוקמיה כדברי הכל:
בשר קדש - שרץ לשון קדש היה בארץ (מלכים א יד) טומאה והיה חגי הנביא בודק את הכהנים בשנת שתים לדריוש שהיה בבנין בית שני לידע אם בקיאין בהלכות טומאה לפי שנשתכח מהן בגולה שלא נתעסקו בה בקדשים:,ונגע בכנפו - באותו כנף שהשרץ בו כלומר השרץ עצמו ועל כרחך הכי הוא דאי משום כנף שהוא ראשון כוליה בגד נמי ראשון הוי ומאי איריא דנקיט כנף אלא משום שרץ שהשרץ עצמו נגע אל הלחם והלחם אל הנזיד והנזיד אל היין והיין אל השמן או אל כל מאכל היקדש כלום נטמא האחרון הזה שהוא רביעי בקודש דלחם ראשון ונזיד שני ויין שלישי ושמן רביעי נזיד תבשיל כמו ונזיד עדשים (בראשית כה) יין ושמן של נסכים:
Tossafot
דם שאינו נשפך כמים אינו מכשיר - הקשה ה"ר יעקב דאורלינ"ש א"כ דם חיה ועוף דטעונים כיסוי לא יהיו מכשירים דכיון דטעונים כיסוי לא חשיב נשפך כמים דאמרינן בפ' כיסוי הדם (חולין פד: ושם) אמריתו חיה בכלל בהמה לסימנים אימא נמי בהמה בכלל חיה לכיסוי ומשני אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים אלמא דם חיה לא חשיב נשפך כמים ולאו פירכא היא דכל דם הנשפך כמים לארץ ואין צריך לקבלו בכלי כגון דם חיה הוקש למים לענין הכשר וגם לענין כיסוי היה ראוי להקישו למים אי לאו דגלי קרא להדיא:
מדרבנן ודלא כרבי יוסי בן יועזר - ה"מ לאוקמא מדאורייתא וכמ"ד טומאת משקין דאורייתא אלא ניחא לאוקמא מדרבנן וסבר האי תנא מאי נטמא הכשר כמו שאמר רב:
על הבשר - בפ' כיצד צולין (לקמן פסחים עח.) אמרינן לר"א דאמר יש דם אע"פ שאין בשר הציץ מרצה על האכילות למאי הלכתא לאקבועי בפגול ולאפוקי מידי מעילה ודלא כפ"ה דפי' דלא את' אלא כר' יהושע: ה"ג ר"ת אם עון פיגול הוא נושא הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה. דהכי איתא במסקנא בהדיא בפ"ב דזבחים דדריש תרוייהו מחד קרא אריכא דפרשת צו ורישיה דקרא דכתיב ביום השלישי מוקי למחשב לאוכלו חוץ לזמנו וסיפא במחשב לאוכלו חוץ למקומו ובת"כ אהאי קרא דצו איתא האי גירסא ורש"י הגיה איפכא על פי ת"כ דפרש' קדושים דהתם ודאי דריש מקרא זוטא ואותה בריית' נשנית לפי מה שרצה הגמרא בזבחים בתחל' ללמוד חוץ למקומו מקרא זוטא דקדושים ולכל הפי' ק"ק אמאי נקט עון פיגול ברישא:
הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה - תימה לר"ת למ"ל שהותרה מכללה תיפוק ליה דליכא לאוקמא לקרא אלא בהכי כדמפרש אי עון פיגול וכו' ואור"ת משום דקרא משמע דלא מרצה אלא דבר שיש לו היתר בשום מקום דכתיב בסיפא דקרא לרצון להם ופיגול ונותר נמי הותרו מכללם במנחת כהנים ובמנחת נסכים דתנן בפ' ב"ש (זבחים מג: ושם) דאין חייבים עליהם משום פיגול ועוד דפיגול חוץ למקומו הותר מכללו בבמה וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות כה.) דפריך אימא עון שמאל שהותר מכללו ביום הכפורים אמר קרא עון עון שהיה בו ודחיתיו והיינו משום דאלרצון סמיך וה"ק עון שהוא לרצון וא"ת דהתם פריך נמי ואימא עון יוצא דהותר מכללו בבמה ומשני לרצון להם לפני ה' עון דלפני השם הוא נושא ולא יוצא וא"כ בפיגול דחוץ למקומו נמי נימא הכי ומאי קאמר אם עון פיגול וכו' וי"ל דיוצא ודאי אינו לפני ה' אבל מחשב להוציא לפני השם קרינן ביה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.