Guémara
Rav Hisda objecte fortement à cette opinion [de Rav Houna, qui disait de réciter la bénédiction al akhilat maror au second trempage] : Après avoir rempli son ventre de laitue [au premier trempage], reviendrait-il alors réciter une bénédiction supplémentaire dessus ? [Il est peu convenable de réciter une bénédiction sur un aliment dont on a déjà terminé la consommation principale.] Rav Hisda dit plutôt : On récite d'abord les deux bénédictions sur la laitue — « Qui crée le fruit de la terre » [boré pri haadama] et « sur la consommation des herbes amères » [al akhilat maror] — et l'on mange [au premier trempage] ; et plus tard dans le séder [après la matsah], on mange à nouveau de la laitue sans bénédiction [puisqu'elle a déjà été prononcée].
מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: לְאַחַר שֶׁמִּילֵּא כְּרֵיסוֹ הֵימֶנּוּ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהּ? אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מֵעִיקָּרָא מְבָרֵךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה״ וְ״עַל אֲכִילַת מָרוֹר״ וְאָכֵיל, וּלְבַסּוֹף אָכֵיל אֲכִילַת חַסָּא בְּלֹא בְּרָכָה.
La Guemara commente : En Syrie [Bavel, Babylonie], on agit conformément à l'opinion de Rav Houna. Et Rav Chéchet, fils de Rav Yehochoua, agissait conformément à l'opinion de Rav Hisda. La Guemara conclut : Et la halakha est conforme à l'opinion de Rav Hisda. La Guemara rapporte que Rav Aha, fils de Rava, cherchait d'autres légumes [en plus de la laitue] pour Pessah afin de s'écarter lui-même du débat. [Ainsi il récitait d'abord boré pri haadama sur les autres légumes, puis al akhilat maror sur la laitue, satisfaisant toutes les opinions.]
בְּסוּרְיָא עָבְדִי כְּרַב הוּנָא, וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָבֵיד כְּרַב חִסְדָּא. וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מְהַדַּר אַשְּׁאָר יְרָקוֹת לְאַפּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְתָּא.
Ravina dit : Rav Mécharchéya, fils de Rav Natan, m'a dit que Hillel [HaZaken] a dit ainsi, en transmettant la tradition orale [michméou di-Guémara] : On ne doit pas enrouler ensemble matsah et herbes amères et manger [l'ensemble ainsi enroulé]. Il a statué de la sorte parce qu'il estime qu'aujourd'hui [après la destruction du Temple], l'obligation de manger de la matsah s'applique en vertu de la loi de la Torah [d'après le verset de Chémot 12, 18], tandis que l'obligation de manger des herbes amères sans l'agneau pascal s'applique uniquement en vertu de la loi rabbinique. Et si on les enroulait ensemble, les herbes amères, dont l'obligation est rabbinique, viendraient annuler [mevatel] la matsah, dont l'obligation est d'ordre biblique.
אָמַר רָבִינָא: אָמַר לִי רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן, הָכִי אָמַר הִלֵּל מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא: לָא נִיכְרוֹךְ אִינִישׁ מַצָּה וּמָרוֹר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנֵיכוֹל, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לַן מַצָּה בִּזְמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא, וּמָרוֹר דְּרַבָּנַן, וְאָתֵי מָרוֹר דְּרַבָּנַן וּמְבַטֵּיל לֵיהּ לְמַצָּה דְּאוֹרָיְיתָא.
Et même selon celui qui dit que les mitsvot ne s'annulent pas mutuellement [c'est-à-dire que lorsqu'on accomplit deux mitsvot simultanément, chacune reste valide], ce principe ne s'applique que lorsque les deux éléments sont tous deux d'ordre biblique, ou bien tous deux d'ordre rabbinique. Cependant, dans le cas d'un mélange entre quelque chose d'ordre biblique et quelque chose d'ordre rabbinique, l'élément rabbinique vient annuler [mevatel] l'élément biblique.
וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר: מִצְוֹת אֵין מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ, הָנֵי מִילֵּי דְּאוֹרָיְיתָא בִּדְאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן, אֲבָל דְּאוֹרָיְיתָא וּדְרַבָּנַן — אָתֵי דְּרַבָּנַן וּמְבַטֵּיל לֵיהּ לִדְאוֹרָיְיתָא.
La Guemara demande : Quel est le Tanna dont on entend dire que les mitsvot ne s'annulent pas mutuellement ? C'est Hillel [HaZaken — le fameux Tanna de l'époque du Second Temple], car il a été enseigné dans une baraïta : On a dit au sujet de Hillel qu'il enroulait [la matsah et les herbes amères] ensemble et mangeait, comme il est dit : « Ils le mangeront avec des matsot et des herbes amères » (Bamidbar 9, 11), ce qui indique que ces deux aliments doivent être consommés ensemble [en un seul acte de manducation].
מַאן תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ מִצְוֹת אֵין מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ? הִלֵּל הִיא. דְּתַנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל שֶׁהָיָה כּוֹרְכָן בְּבַת אַחַת וְאוֹכְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״.
Rabbi Yohanane dit : Les collègues de Hillel [les Sages de son époque] sont en désaccord avec lui, car il a été enseigné dans une autre baraïta : On aurait pu penser qu'il faut enrouler matsot et herbes amères ensemble et les manger de la façon dont Hillel les mange ; c'est pourquoi le verset dit : « Ils le mangeront avec des matsot et des herbes amères » — ce qui signifie qu'on s'acquitte de son obligation même si l'on mange ceci [la matsah] séparément et cela [les herbes amères] séparément. Rav Achi objecte fortement à cette preuve : Si tel est le cas — c'est-à-dire si les Sages sont en désaccord avec Hillel et maintiennent que les mitsvot s'annulent mutuellement — quel est le sens du mot « même » [afilo] dans cette baraïta ? Ce terme implique que l'opinion de Hillel n'est pas totalement rejetée, mais qu'on s'acquitte également de son obligation en mangeant les éléments séparément.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חוֹלְקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל הִלֵּל. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא כּוֹרְכָן בְּבַת אַחַת וְאוֹכְלָן כְּדֶרֶךְ שֶׁהִלֵּל אוֹכְלָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״, אֲפִילּוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אִי הָכִי, מַאי אֲפִילּוּ?
Rav Achi dit plutôt : Voici ce que ce Tanna enseigne : On aurait pu penser qu'on ne s'acquitte de son obligation qu'en enroulant matsot et herbes amères ensemble et en les mangeant de la façon dont Hillel les mange. C'est pourquoi le verset dit : « Ils le mangeront avec des matsot et des herbes amères » — pour nous apprendre qu'on s'acquitte de son obligation même si l'on mange la matsah seule et les herbes amères seules [séparément].
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, הַאי תַּנָּא הָכִי קָתָנֵי: יָכוֹל לֹא יָצָא בְּהוּ יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן כּוֹרְכָן בְּבַת אַחַת וְאוֹכְלָן כְּדֶרֶךְ שֶׁהִלֵּל אוֹכְלָן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״ — אֲפִילּוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
La Guemara commente : Maintenant que la halakha n'a été établie ni conformément à l'opinion de Hillel ni conformément à l'opinion des Sages [car il subsiste un doute], on procède comme suit : on récite la bénédiction « [Nous a ordonné] sur la consommation de la matsah » [al akhilat matsah] et l'on mange de la matsah pour s'acquitter de son obligation. Puis on récite la bénédiction « sur la consommation des herbes amères » [al akhilat maror] et l'on mange la laitue en tant qu'herbes amères. Ensuite on mange matsah et laitue ensemble, sans bénédiction, en souvenir du Temple [mikdach], à la manière de Hillel du temps du Temple, lorsqu'il mangeait matsah et herbes amères ensemble avec l'agneau pascal.
הַשְׁתָּא דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּהִלֵּל וְלָא כְּרַבָּנַן, מְבָרֵךְ ״עַל אֲכִילַת מַצָּה״ וְאָכֵיל, וַהֲדַר מְבָרֵךְ ״עַל אֲכִילַת מָרוֹר״ וְאָכֵיל, וַהֲדַר אָכֵיל מַצָּה וְחַסָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי בְּלֹא בְּרָכָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, כְּהִלֵּל.
Rabbi Elazar dit au nom de Rav Oshaya : Tout aliment qui est trempé dans un liquide [avant d'être consommé] requiert le lavage rituel des mains [netilat yadaïm]. [En effet, les mains sont considérées comme impures au second degré d'impureté rituelle, et elles transmettent cette impureté à tout liquide qu'elles touchent ; des liquides qui deviennent rituellement impurs acquièrent automatiquement l'impureté au premier degré et transmettront à leur tour une impureté à tout aliment qui y est trempé. C'est pourquoi le lavage des mains a été institué avant de tremper un aliment.] Rav Papa dit : On déduit de cette halakha [qui requiert le lavage des mains avant le trempage] que pour cette laitue de Pessah [trempée dans la harosset],
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: כׇּל שֶׁטִּיבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה — צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי חַסָּא
Rachi
ולבסוף אכיל - בלא ברכה משום דבעינן תרי טבולין:
ומבטל ליה - לטעם מצה דאורייתא:
שהיה כורכן בבת אחת - פסח מצה ומרור:
זכר למקדש כהלל - זכר למה שהיה עושה הלל בזמן שבהמ"ק קיים שהיו אוכלים פסחיהם:
צריך נטילת ידים - משום המשקין שהידים שניות וכל הפוסל בתרומה מטמא משקין וכו':
Tossafot
מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו כו' - רב חסדא נמי נראה דסבר כר"ל דבעי כוונה אעפ"כ סבר דאין נכון לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו דאי סבר אין צריכות כוונה ה"ל למימר בהדיא דנפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה ולא צריך לרב חסדא לאהדורי אשאר ירקי ומברך לרב חסדא בטיבול ראשון על אכילת מרור אע"ג דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשית על סדר ברכות והשתא כל אלו אמוראי סברי דבעי כוונה וסתמא דמסדר הש"ס סבר הכי מדאיצטריך לפסוק כרב חסדא ואי אין צריכות כוונה פשיטא דלא יברך בטיבול שני דאפילו לא בירך בטיבול ראשון נפק ביה ואי יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה ולית הלכתא כוותיה דאבוה דשמואל דאית ליה בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה דף כח.) אין צריכות כוונה דקאמר בכפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה בכפאוהו פרסיים והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה ומש"ה נמי לא מייתי הכא ברייתות דהתם דבעו כוונה דגבי תפלה ותקיעה בעי כוונה טפי כדפרישית:,והדר אכיל חסא בלא ברכה - ונראה דאין צריך לברך בפה"א אע"ג דהגדה הוי הפסק כדפרישית לעיל ולא מיפטר בברכה של טיבול ראשון מ"מ ברכת המוציא פוטרתן דהוה להו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שהרי ירקות גוררין הלב וקרי ליה נמי למרור פרפרת הפת וכן אמר בכיצד מברכין (ברכות ד' מב.) בירך על הפת פטר את הפרפרת פרפר' היינו דברים הממשיכים האכילה כגון דגים קטנים ותמרים וירקות והיו רגילים לאוכלם בתוך הסעודה בין מאכל למאכל ולכך פטר את הפרפרת לפי שבא לצורך שעל ידי כך אוכל יותר ואין לומר דפרפרת היינו דבר שבא ללפת בו את הפת דהא הוי בכלל הא דקתני התם דמברך על העיקר ופוטר את הטפילה וקאמר נמי רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ורב פפא נמי פסיק התם הלכתא דברים הבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה והיינו הפרפרת כדפי' אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שלא מחמת הסעודה תוך הסעודה כגון תאנים וענבים שאינן באין להמשיך המאכל ולא ללפת אלא לתענוג צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם אחר הסעודה אפילו פרפרת טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם וה"ר יוסף טוב עלם כתב בסדרו למה שאר ירקות באין תחלה לפטור חזרת מברכה ראויה לה וליתא דהא משום היכירא באין ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי מילי ועוד דרב חסדא מברך שתיהן אחזרת ועוד דמשמע דלא פטר ליה פת ושמא אינו מחשיבו פרפרת הפת כיון שאינו אוכל ממנו אלא כזית:
אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא - וכל שכן דאי לא הוי מרור אפי' מדרבנן דמבטל להמצה כדמשמע לקמן והא דשרי בהקומץ (מנחות דף כג:) מצה מתובלת לא אתו בשמים ומבטלו למצה דאין מן הבשמים כי אם דבר מועט ודלא כאותן שאסרו מצה מתובלת בשם רש"י אף בימים אחרונים משום דמחמעי לה:
אלא אמר רב אשי - אין נראה כפירוש הקונטרס דמשבש רב אשי מילתיה דרבי יוחנן שהרי טוב להגיה הברייתא אפילו לחסר כמו שאנו מגיהין כמה ברייתות מלשבש דברי ר' יוחנן אלא רב אשי מתקיף אבני ישיבה דמפרשי דחולקין רבנן ואסרי לכרוך דא"כ מאי אפילו אלא רבנן סברי דבכל ענין מצותן בין ע"י כריכה בין כל אחד לבדו ופליגי אהלל דמצריך לכרוך ונקטי רבנן אפילו משום הלל וא"ת מנא לן דסבר הלל דאין מבטלות דילמא שאני הכא דגלי קרא ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלות דהא אם כרכן נמי יצא וי"ל מדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך אם כן בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטריך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא:
אלא מברך אמצה ואכיל ומברך אמרור כו' - אם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אחר כך אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן ומיהו אי הוה קיימא לן כהלל הוה עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל הוה דרבנן ודרבנן:
כל שטיבולו במשקה צריך נטילה - פי' בקונ' אע"ג דקי"ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקיי"ל (פרה פ"ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוה להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא ואין נראה לפרש כן דאם כן כי פריך למה לי נטילת ידים הא לא נגע ומאי נפקא מיניה אפילו אי לא נגע כיון דסוף סוף אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נטילת ידים ועוד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דילמא נגע כדאמר רב פפא ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפ"ב דחולין (דף לג.) השוחט ולא יצא מהן דם כו' הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות ואמר נמי בסדר הסיבה (ברכות דף מג.) הביאו להן יין כל אחד נוטל ידו אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו והתם סגי ביד אחת אבל במרור נוגע בב' ידיו וקאמר הסיבו מביאין להם מים אע"פ שכל אחד כבר נטל ידו אחת חוזר ונוטל ב' ידיו אע"ג דאמרינן (ידים פ"ב מ"א) נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה צריך ליטול שתיהן ולפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה לכך סבר המקשה דבהך נטילה ליכא למיגזר שמא יגע ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך (חולין דף קו.) וכ"ש אנן שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה ובכל סדרים כתיב שצריך על הנטילה לברך ואין נראה כדפרישית:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.