Guémara
Mais notar et pigoul sont des statuts qui s'appliquent après l'aspersion du sang, moment où l'interdit de me'ila [détournement d'un bien consacré], que l'individu tente d'étendre à un objet permis, ne s'applique plus. Puisque le vœu prend effet, cela prouve que l'individu associe l'objet de son vœu au statut interdit originel du sacrifice.
וְהָא נוֹתָר וּפִיגּוּל לְאַחַר זְרִיקַת דָּמִים הוּא.
Rav Houna, fils de Rav Nathan, lui dit: On peut dire qu'il s'agit ici de notar d'un holocauste [ola]. Puisqu'un holocauste ne peut être mangé même après l'aspersion de son sang, l'interdit originel de détournement d'un bien consacré continue à s'appliquer à la viande de ce sacrifice. Rava dit à Rav Houna, fils de Rav Nathan: Si c'est le cas, que la michna enseigne explicitement qu'il visait la viande d'un holocauste!
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: בְּנוֹתָר שֶׁל עוֹלָה. אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, לִיתְנֵי בִּבְשַׂר עוֹלָה!
[La Guemara répond:] Le tanna s'exprime selon le style « il n'est pas nécessaire [de préciser] »: il n'est pas nécessaire de préciser que si l'on associe l'objet de son vœu à la viande d'un holocauste, c'est interdit, puisqu'on étend le statut d'un sacrifice à l'autre objet. En revanche, si l'on étend le statut de notar et de pigoul d'un holocauste, il était nécessaire de préciser que l'autre objet est interdit.
לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא ״בְּשַׂר עוֹלָה״ דְּאָסוּר, דְּהָא בְּקׇרְבָּן קָא מַתְפֵּיס, נוֹתָר וּפִיגּוּל דְּעוֹלָה אִיצְטְרִיכָא,
On pourrait penser que l'individu avait l'intention de déclarer l'objet interdit comme l'interdit de notar, comme l'interdit de pigoul, et que ce serait alors comme s'il associait l'objet de son vœu à une chose interdite par la Torah plutôt qu'à une chose interdite par un vœu — et par conséquent l'objet ne serait pas interdit, puisqu'on ne peut faire un vœu en associant l'objet du vœu à une chose interdite que si cette chose est elle-même prohibée en vertu d'un vœu. La michna nous enseigne donc que son intention est de transférer l'interdit du sacrifice, et que le vœu prend effet.
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא כְּאִיסּוּר נוֹתָר, כְּאִיסּוּר פִּיגּוּל, וְהָוֵה לֵיהּ כְּמַתְפֵּיס בְּדָבָר הָאָסוּר, וְלָא מִיתְּסַר, קָא מַשְׁמַע לַן.
On soulève une objection à partir de la baraïta suivante: Quel est l'interdit [issar] mentionné dans la Torah? C'est le cas où l'on dit: « Je m'interdis de manger de la viande et de boire du vin, comme au jour où mourut son père », ou « comme au jour où mourut son maître », ou « comme au jour où fut tué Guedalia fils d'A'hikam » (voir Yirmiyahou, chapitre 41), c'est-à-dire le jeûne de Guedalia, ou « comme au jour où j'ai vu Jérusalem dans sa destruction ». Et Chmouel dit: Cela ne vaut que s'il était [déjà] tenu par un vœu antérieur ce jour-là.
מֵיתִיבִי: אֵיזֶהוּ אִיסָּר הָאָמוּר בְּתוֹרָה? אָמַר: ״הֲרֵינִי שֶׁלֹּא אוֹכַל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו״, ״כַּיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ רַבּוֹ״, ״כַּיּוֹם שֶׁנֶּהֱרַג בּוֹ גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם״, ״כַּיּוֹם שֶׁרָאִיתִי יְרוּשָׁלַיִם בְּחוּרְבָּנָהּ״, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁנָּדוּר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם.
[La Guemara demande:] Quel est le cas? N'est-ce pas, par exemple, que l'on se trouvait un dimanche, jour de la semaine où son père était mort? Et bien qu'il y ait eu de nombreux dimanches permis entre-temps, la baraïta enseigne que c'est interdit [lorsqu'il vise le dimanche précis où son père mourut, jour où il avait fait vœu de s'abstenir de viande et de vin]. Apprends-en que l'on associe l'objet de son vœu au statut halakhique originel [de ce jour], et non au statut des dimanches intermédiaires. De même, dans le cas des sacrifices de paix après l'aspersion du sang, on se réfère au statut originel de la viande avant l'aspersion du sang.
הֵיכִי דָּמֵי? לָאו כְּגוֹן דְּקָאֵי בְּחַד בְּשַׁבָּא דְּמִית בֵּיהּ אֲבוּהּ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא טוּבָא חַד בְּשַׁבָּא דְּהֶיתֵּרָא, וְקָתָנֵי אָסוּר. שְׁמַע מִינַּהּ בְּעִיקָּר הוּא מַתְפֵּיס.
[La Guemara répond] que la parole de Chmouel a été rapportée ainsi: Chmouel a dit: Cela ne vaut que s'il était tenu, de manière continue, par un vœu depuis ce jour-là et pour la suite, de s'abstenir de viande et de vin à l'anniversaire de la mort de son père. Par conséquent, lorsqu'il associe un autre jour au jour de la mort de son père, il exprime son vœu en fonction du statut actuel de ce jour, et il n'y a donc aucune preuve concernant le cas de la viande du sacrifice de paix.
דִּשְׁמוּאֵל, הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁנָּדוּר וּבָא מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם וְאֵילָךְ.
Ravina dit: Viens et entends [une autre preuve]: [dans la michna] « comme la 'halla d'Aharon » [la portion de pâte donnée aux cohanim], « et comme sa teroumah » [la portion des produits agricoles donnée aux cohanim] — c'est permis. On en déduit: mais [si l'on dit] « comme la teroumah des pains de la offrande de reconnaissance [toda] » — c'est interdit.
אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: ״כְּחַלַּת אַהֲרֹן״, ״וְכִתְרוּמָתוֹ״ — מוּתָּר. הָא ״כִּתְרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה״ — אָסוּר.
Rachi
והא נותר לאחר זריקת דמים הוא - דאיתסר דנותר הוי שניתותר חוץ לזמנו שלא נאכל ופיגול שיצא חוץ למחיצתו ואמר זה כזה וקאמר דהוי אסור והא נמי דלאחר זריקת דמים והוה ליה שעת הכושר קודם לכן וקתני דאסור אלמא בדהשתא קא מתפיס ואיכא דאמרי האי פיגול לאו דוקא הוא דלא הוי פיגול אלא היכא שנשחט על מנת לאוכלו חוץ לזמנו דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם ולא קא פריך אלא מנותר דהוה ליה שעת הכושר ופיגול אגררא נסבה ולאו דוקא:
אמר ליה רב הונא לרבא בנותר של עולה - מיירי דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם דעולה כולה כליל היא אבל אי הוה ליה שעת הכושר אמרינן מעיקרא קא מתפיס:,אם כן ניתני בבשר עולה - ממש דלית ליה שעת הכושר:
דהא בקרבן קא מתפיס - והויא נדר גמור:,אלא נותר ופיגול איצטריכא ליה - דאימא באיסור נותר כו' קמתפיס:
ולא מיתסר - דלא הוי נדר כדבעינן למימר לקמן שיהא מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור:,קמשמע לן - האי דקאמר נותר ופיגול לאו איסור נותר ופיגול קאמר איסור כמותו אלא בנותר ממש ופיגול ממש דהוי דבר הנדור:
איזהו איסר האמור בתורה - דכתיב לכל שבועת אסר (במדבר ל׳:י״ד) דמשמע שיהא נודר בדבר שנאסר בכך:,ואמר שמואל והוא שנדור ובא - במסכת שבועות:,מאותו היום - כגון דבאותו יום שמת אביו קיבל עליו בנדר שלא יהא אוכל בשר וכגון דהוה אותו היום חד באייר דאיכא חד בשבת דהיתירא טובא בנתים ולסוף שנה באייר בחד בשבת נמי אמר הריני שלא אוכל בשר בחד בשבת כמו אותו חד דאשתקד שמת בו אביו ואמרי' דאסור דאע"ג דאיכא חד בשבת דהיתירא בנתים דכל הני חד בשבת בנתים אכל ועכשיו כשאמר הריני שלא אוכל בשר בחד בשבת כמו אותו חד בשבת שמת בו אביו דלא אכל והרי איכא כמה בחד בשבת דאכל אפ"ה אמרי' בעיקרו קא מתפיס באותו חד בשבת דלא אכל ואסור: ענין אחר כגון דנדר בחד בשבת דר"ח אייר שמת בו אביו ולסוף שש שנים או חמש שנים קאי בחד בשבת דר"ח אייר ואע"ג דאיכא טובא ראשי חדשים דאייר בנתים דהיתירא וקתני דאסור:
הכי איתמר דשמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך - דכל חד בשבת מאותו היום ואילך היה נדור שלא יאכל בשר ועכשיו אומר הריני כאותו היום שמת בו אביו אהכי אסור דלא הוי שום היתירא בנתים אח"כ באותו יום וליכא למיחש דבהיתירא קא מתפיס:
ת"ש כחלת אהרן וכתרומתו - תרומה גדולה או תרומת מעשר דהיינו דבר האסור ומדקאמר כתרומתו מכלל דאיכא תרומה דאי מתפיס בה הוי אסור דהיינו תרומת לחמי תודה דדבר הנדור הוא תודה ולחמה:
Tossafot
והא נותר ופגול לאחר זריקת דמים הוא - ר"ת לא גרס פגול דהא זריקה לא מהני לפגול דלעולם הוה כקודם זריקה מיהו יש ליישבו אגב נותר נקט ליה הש"ס והא קושיא מנותר דלאחר זריקת דמים ואפילו הכי מתסר אלמא במעיקרא מתפיס וא"ת הא כיון דאמר בהדיא בנותר ונותר הוי לעולם לאחר זריקת דמים אם כן הוי כאילו אמר לאחר זריקת דמים דפשיטא לך לעיל דמותר א"כ קשה דהא משמע דרבא בא ליפשוט הבעיא וי"ל דלא דמיא דהתם מדהאריך בלשון לאחר זריקת דמים ודאי בעינן להתיר אבל גבי נותר לא האריך בלשונו יותר מאילו אמר זה כזה מה שייך למימר משום דמתפיס בנותר והשתא מיתסר דהא דבר האסור הוא אלא ע"כ משום דמעיקרא מתפיס ומשני בנותר של עולה שיש בו מעילה לעולם אבל ליכא לפרושי דבנותר סתם תלינן ליה בעולה להחמיר א"כ מאי פריך ליתני כבשר עולה הא רבותא טפי אתא לאשמועינן דבנותר סתם תלינא בנותר של עולה לכן נראה כדפרישית:
אבל נותר ופגול באיסור נותר ופגול קמתפיס והוה ליה דבר האסור קמ"ל - דבמעיקרא בקדושת הקרבן קמתפיס וא"ת מ"מ תיפשוט בעיא כי היכי דאמר הכא דאע"ג דאיכא למיתלי בדבר האסור דהשתא (אפ"ה) הוי תלינן ליה בדבר [האסור] דמעיקרא ה"נ דאיכא למיתלי בהיתירא דהשתא תלינן לומר בעיקרא מתפיס וי"ל דלא דמי הכא שסוף סוף מוכיח שלאיסור עצמו קמתכוין כי תלינן תלינן בדבר האסור אבל לעיל דאיכא למיתליה בהיתרא דהשתא ולא בא לאסור עצמו איכא למימר בהיתר קמתפיס א"נ שאני הכא דדבר האסור דהשתא לא חייל כ"א מכח קדושת דבר הנדור דמעיקרא ולפי תי' שני ניחא ההיא דשבועות פ"ג:
לאו כגון דקאי בחד בשבת דמית ביה אבוה - כלומר שמת אביו בחד בשבת ועכשיו הוא עומד ג' שנים או ד' אחר שמת אביו כאותו יום שמת אביו בא' בשבת ולאו דוקא נקט באחד בשבת דאין דבר תלוי כ"א בכך וכך לחדש כמו שהיה יום שמת אביו אפי' לא יהיה אותו יום בחד בשבת וקס"ד השתא שאינו נודר אלא אותו יום בלבד שמת אביו ולא אחרינא והיינו דקאמר אע"ג דאיכא טובא חד בשבת דהיתירא כל סתם חד בשבת שאחרי מיתת אביו ואפ"ה תלינן לומר דבעיקרא מתפיס ביום שמת אביו ממש ולא בימים של היתר שאח"כ ומשני שנדר מאותו יום ואילך כל השנים שאחרי כן דהשתא ליכא היתירא וא"ת אכתי איכא למיתלי בהיתרא בחד בשבת שקודם מיתת אביו וי"ל דאם ביום שמת אביו אין לו משמעות כלל קודם לכך כ"א אותו היום עצמו או ימים שמשם ואילך שהם כאותו יום:
כחלת אהרן וכתרומתו מותר - משום דלא הוי דבר הנדור וא"ת והלא קדושת התרומה חלה על ידי דיבור והפרשה וא"כ הוי דבר הנדור וי"ל מ"מ אין האיסור שבתרומה בא ע"י הפרשה שהרי קודם לכן נמי היה אסור משום טבל דהפרשת התרומה אינה כ"א להתיר:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.