Traité Nazir

15a

Étude de Nazir 15a

Étude de la Mishna & Guémara 15a

Ici, c'est différent concernant l'impureté, car le Miséricordieux dit dans la Torah: « Et il aura rendu impure sa tête consacrée » (Bamidbar 6, 9), ce qui indique que même celui dont le naziréat ne dépend plus que de sa tête [c'est-à-dire celui qui a achevé son naziréat hormis le rasage], est passible de coups s'il contracte une impureté. La Guemara soulève une objection contre la position de Rabbi Yossei fils de Rabbi 'Hanina, à partir d'une baraïta: un nazir dont les jours sont achevés a l'interdiction de se raser, de boire du vin, et de se rendre impur au contact des morts; et s'il s'est rasé, ou a bu du vin, ou s'est rendu impur au contact des morts, il reçoit les quarante coups infligés à celui qui transgresse un interdit de la Torah. Cette baraïta énonce clairement qu'il est fouetté pour chacun de ces trois interdits, ce qui constitue une réfutation concluante de la position de Rabbi Yossei fils de Rabbi 'Hanina.

שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר רַחֲמָנָא: ״וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ״, מִי שֶׁנִּזְרוֹ תָּלוּי לוֹ בְּרֹאשׁוֹ. מֵיתִיבִי: נָזִיר שֶׁכָּלוּ לוֹ יָמָיו — אָסוּר לְגַלֵּחַ וְלִשְׁתּוֹת יַיִן וְלִטָּמֵא לְמֵתִים, וְאִם גִּילַּח וְשָׁתָה יַיִן וְנִטְמָא לְמֵתִים — הֲרֵי זֶה סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. תְּיוּבְתָּא.

Mishna 1

MICHNA: Celui qui dit: « Me voici nazir pour quand j'aurai un fils », et qui ajoute: « Je suis nazir dès maintenant pour cent jours », et qui commence alors à observer les cent jours de son naziréat — si un fils lui naît jusqu'au soixante-dixième jour à partir du début de son naziréat, il n'a rien perdu. Il interrompt l'observance du naziréat de cent jours et observe les trente jours pour son fils, puis achève les trente jours ou plus qui restaient de son naziréat initial. Mais si son fils naît après le soixante-dixième jour, cela annule les soixante-dix premiers jours, et il devra observer cent jours complets après avoir achevé le naziréat pour son fils. La raison en est qu'ici, il ne peut plus se contenter d'achever les jours restants de son naziréat initial après s'être rasé à la fin du naziréat pour son fils, car le rasage ne peut être effectué après une période de moins de trente jours.

מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵּן״ וְ״נָזִיר מֵאָה יוֹם״, נוֹלַד לוֹ בֵּן עַד שִׁבְעִים — לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. לְאַחַר שִׁבְעִים — סוֹתֵר שִׁבְעִים. שֶׁאֵין תִּגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם.(משנה)

Guémara

GUEMARA: Rav a dit: le soixante-dixième jour lui-même compte à la fois pour l'un et pour l'autre [naziréat], c'est-à-dire comme dernier jour des soixante-dix jours de son terme de naziréat et comme premier jour du naziréat pour son fils. La Guemara questionne la position de Rav. Nous avons appris dans la MICHNA : si un fils lui naît jusqu'au soixante-dixième jour, il n'a rien perdu — ce qui semble inclure le soixante-dixième jour lui-même. Or, s'il te venait à l'esprit que ce jour compte pour l'un et pour l'autre, non seulement il n'aurait rien perdu, mais il gagnerait même un jour! Pourquoi alors la Michna dirait-elle: il n'a rien perdu? La Guemara répond: en réalité, la Michna aurait dû, à proprement parler, ne pas enseigner « jusqu'à soixante-dix il n'a rien perdu », puisque si le fils naît le soixante-dixième jour il gagne même un jour, comme dit ci-dessus; mais c'est parce que la dernière clause enseigne « après soixante-dix cela annule les soixante-dix », où il perd effectivement, que le tanna a formulé la première clause avec l'expression contrastée « jusqu'à soixante-dix ».

גְּמָ׳ אָמַר רַב: יוֹם שִׁבְעִים עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן. תְּנַן: נוֹלַד לוֹ עַד שִׁבְעִים — לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ עוֹלָה לְכָאן וּלְכָאן, אִיתְּגוֹרֵי מִיתְּגַר! אֶלָּא בְּדִין הוּא דְּלָא לִיתְנֵי ״עַד שִׁבְעִים״, וּמִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא ״אַחַר שִׁבְעִים סוֹתֵר שִׁבְעִים״, קָתָנֵי רֵישָׁא ״שִׁבְעִים״.

Viens et entends une autre difficulté, tirée de la dernière clause de la MICHNA : si [le fils] naît après soixante-dix jours, cela annule les soixante-dix jours. Or si, comme le dit Rav, un même jour peut compter pour les deux termes, alors le dernier jour du terme de trente jours pour son fils compterait aussi pour son terme de cent jours, de sorte qu'il resterait trente jours pour une pousse complète des cheveux; pourquoi alors devrait-il perdre les premiers jours? La Guemara répond: que signifie « après »? Cela signifie après, après [c'est-à-dire le second jour après le soixante-dixième] — la Michna vise le soixante-douzième jour, de sorte qu'il ne reste pas trente jours pour la pousse de ses cheveux.

תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: נוֹלַד אַחַר שִׁבְעִים — סוֹתֵר שִׁבְעִים. מַאי ״אַחַר״? אַחַר אַחַר.

Mais qu'en est-il du jour qui suit réellement [le soixante-dixième, c'est-à-dire le soixante et onzième] — dirait-on de même que cela n'annule rien? Si c'est le cas, pourquoi le tanna enseigne-t-il spécifiquement que s'il naît jusqu'à soixante-dix, il n'a rien perdu? Il en serait de même même s'il naissait après le soixante-dixième, puisque tu as dit que cela n'annule rien! Il faut donc en conclure que « après » signifie réellement le jour d'après [le soixante et onzième], et l'on en déduit également que la Michna est en difficulté avec la position de Rav. La Guemara conclut: oui, on en déduit effectivement que le tanna de la Michna est en désaccord avec Rav.

אֲבָל אַחַר מַמָּשׁ מַאי — הָכִי נָמֵי דְּלָא סָתַר? אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי נוֹלַד עַד שִׁבְעִים לֹא הִפְסִיד כְּלוּם? אֲפִילּוּ אַחַר שִׁבְעִים נָמֵי, הָא אָמְרַתְּ לָא סָתַר! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ ״אַחַר״ מַמָּשׁ. וְכֵן מַתְנִיתִין לְרַב, שְׁמַע מִינַּהּ.

§ La Guemara demande: et Rav, selon l'opinion de quel tanna a-t-il énoncé sa halakha? Puisque le tanna de la Michna est en désaccord avec lui, quel tanna suit-il en statuant qu'un même jour peut être compté pour deux observances différentes? Si l'on dit que c'est conformément à l'opinion d'Abba Chaoul, comme nous l'avons appris [dans une tossefta]: celui qui enterre son mort trois jours avant une fête de pèlerinage voit le décret rabbinique des sept jours de deuil annulé pour lui — c'est-à-dire qu'une fois la fête commencée, il n'observe plus les interdits et coutumes des sept premiers jours de deuil. Puisqu'il a déjà été en deuil trois jours, la fête annule le reste des sept jours.

וְרַב כְּמַאן אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתֵּיהּ? אִילֵּימָא כְּאַבָּא שָׁאוּל, דִּתְנַן: הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לָרֶגֶל — בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵירַת שִׁבְעָה.

La baraïta poursuit: s'il a enterré son mort huit jours avant une fête de pèlerinage, le décret rabbinique des restrictions des trente jours de deuil est également annulé pour lui. Puisqu'il a déjà observé un jour de ce type de deuil, il n'a pas besoin d'accomplir la période entière, et il lui est donc permis de se couper les cheveux la veille de la fête de pèlerinage, en l'honneur de la fête. Mais s'il ne s'est pas coupé les cheveux la veille de la fête, il lui est interdit de le faire après la fête, tant que les trente jours de deuil ne sont pas révolus.

שְׁמֹנָה יָמִים קוֹדֶם לָרֶגֶל — בָּטְלָה מִמֶּנּוּ גְּזֵירַת שְׁלֹשִׁים. וּמוּתָּר לְסַפֵּר עֶרֶב הָרֶגֶל, וְאִם לֹא סִיפֵּר עֶרֶב הָרֶגֶל — אָסוּר לְסַפֵּר אַחַר הָרֶגֶל.

Rachi

שאני הכא - גבי טומאה טעמא מאי הוא דלוקה דכתיב וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו דמשמע שתלה הכתוב את הטומאה במי שעדיין לא נתגלח ואפי' לאחר שכלו לו ימיו כל זמן שלא גילח שערו שנזרו על ראשו מי שכבר כלו ימי נזירותו ואין נזרו תלוי אלא בראשו:,אם גילח ושתה יין ונטמא למתים סופג את הארבעים - אלמא דגמרי ימי ימי לרבות ימים שלאחר מלאת ותיובתא לר' יוסי בר' חנינא:

מתני' הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום - והתחיל למנות את שלו אם נולד לו בן עד ע' יום צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו:,לא הפסיד כלום - דשלשים יום הוא דמייתרי ליה ממאה אלא מניח את שלו ומונה את של בנו ומגלח ומונה שלשים כדי להשלים מאה שלו ומגלח דבשלשים אית בהו כדי גידול שער:,אבל אם נולד לו לאחר ע' - דלא מייתרי להו שלשים דלית בהו גידול שער שאין תגלחת פחות מל' יום הלכך סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואחר כך מונה מאה שלו וה"מ בנזירות מרובה אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו ואינו סותר וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא:

גמ' אמר רב - נולד לו בן ביום ע' עולה לו לכאן ולכאן אותו יום עולה לו למנין ע' ולמנין של בנו דשלשים דלבנו נמי מתחיל למנות בו ביום וכן כשבא להשלים מאה שלו שלאחר נזירות של בנו אין צריך למנות אלא כ"ט:,איתגורי מיתגר - דעולה לו לכאן ולכאן שאינו צריך להשלים אלא למאה בלבד ועוד שנזירות של בנו מתחיל מבו ביום צריכא למימר דלא הפסיד כלום:,אלא בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ומשום דקתני סיפא כו' - הך אלא נשתנה מכל אלא שבש"ס והכי משמע אלא משום דקתני סיפא אחר ע' תנא ליה רישא עד ע' ובדין הוא דלא ליתנייה כלל דהא אמרינן דאפילו איתגורי מיתגר. ואית ספרים דכתיב בהו בדין ליתני עד ע' כו' אלא משום דקתני סיפא לישנא דהפסיד דקתני אחר ע' סותר תנא נמי רישא [עד ע'] דאינו סותר:

ת"ש נולד אחר שבעים סותר ע' - ואי איתא כדקאמרת אמאי סותר כיון דמתחיל למנות מבו ביום לבנו ויום שלשים דבנו עולה לו לכאן ולכאן אכתי פשו להו שלשים יום כדי גידול שיער:,מאי אחר - דקתני אאחר אחר דהיינו ע"ב דאפילו אי אמרת דעולה לכאן ולכאן אכתי לא פשו להו אלא כ"ט יום ואין תגלחת פחות משלשים יום:

מאי איריא דקתני - רישא עד ע' לא הפסיד כלום אפילו לאחר ע' ביום ע"א נמי לא הפסיד דהא אמרת דלא סתר אלא ש"מ אחר ממש ביום ע"א דקתני סותר משום דלא אמרינן שהוא עולה לו לכאן ולכאן:,וכן מתניתין לרב - וכן לענין זה קשיא מתניתין לרב ש"מ:

ורב כמאן אמרה לשמעתיה - ואי קשיא למה לי מיבעיא הכי הא אשכחן בפ"ק דתני יום שלשים עולה לכאן ולכאן דילמא מתני' דהתם לא מתרצא כרב מתנא אלא כבר פדא דאמר אין סתם נזירות אלא כ"ט:,ג' ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה - שאין צריך להשלים אחר הרגל ז' ימי אבילות דכיון דעיקר האבילות דהיינו ג' ימים ראשונים כדאמרינן במועד קטן הוו קודם לרגל ביטל הרגל את האחרונים:

ואם קברו ח' ימים לפני הרגל - כיון דיום אחד של שלשים היה קודם הרגל ביטל הרגל ממנו גזירת שלשים:,ומותר לספר ערב הרגל - משום כבוד הרגל:,אסור לספר אחר הרגל - עד שלשים:

Tossafot

שאני הכא דאמר - לענין טומאה דאמר רחמנא וטמא ראש נזרו מי שנזרו תלוי לו בראשו שכבר שלמו אלא אין לו עדיין נזירות אלא בראשו שלא גילח אז לוקה על הטומאה דכתיב וטמא [ראש נזרו] ומיהא אם נטמא אחר שהביא קרבנותיו לא מחייב למ"ד תגלחת לא מעכבא דהך דרשא לא מתוקמא אלא קודם הבאת קרבן ומיקרי שפיר נזירות תלוי בראשו אע"פ שעדיין לא הביא קרבנותיו לפי שאין בגופו לעשות אלא תגלחת אבל אם שתה יין או גילח לא מחייב דהא ליכא בהו קרא כמו גבי טומאה:,אסור לגלח - פי' קודם זריקת דמים שהרי מצותו לגלח על הדמים ואם גילח על אחד משלשתן אמרינן לקמן דיצא:

הריני נזיר כשיהיה לי בן - פירוש דסתם נזירות דהוי שלשים יום ונזיר מאה יום נזירות דנפשיה והשתא נמי קבל נזירות דבנו ברישא והתחיל למנות נזירות דנפשיה ק' יום ונולד לו בן עד שבעים ויום שבעים נמי בכלל לא הפסיד כלום פירוש אחרי שנזירות בנו של שלשים יום מובלעים תוך ק' יום עדיין דפירש ולא הני ק' יום עולים לנזירות דבנו וגם למאה יום דנפשיה דאף ע"ג דמיד כשיוולד בנו צריך להניח את שלו ולמנות של בנו שהרי קיבלו תחילה כדאמר לעיל אפ"ה כיון דשל בנו מובלעין בתוך המאה יום עולים לשל בנו ולשלו וישלים מאה יום ויגלח על שניהם ויביא שני קרבנות וה"ה לעיל כי אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר והתחיל למנות את שלו אם נולד לו הבן למניינו ביום א' דאותן שלשים יום עולין היו לבנו ולעצמו כיון דשל בנו מובלע בשל עצמו דאידי ואידי ל' יום ודוקא כי קבל נזירות דבנו ברישא דמיד שנולד הוי זקוק למנות אותו מהני הבלעה אבל קבל נזירות דמאה יום ברישא אפי' נולד לו הבן קודם ע' יום צריך להשלים המאה יום ברישא כשקיבל עליו תחילה דלא חייל נזירות בנו עליו [עד] השלמת נזירותו אלא משלים נזירות ק' ויגלח ויביא קרבן לנזירותו ושוב יעשה נזירות דבנו ל' יום ויגלח לל' יום ויביא קרבן:,נולד הבן עד ע' - עד ועד בכלל:,לא הפסיד כלום - ואי ס"ד עולה לו לכאן ולכאן איתגורי מיתגר והוי ליה למיתני במתניתין הרויח בריוח הבן דאי לא נולד לו הבן לא מגלח אלא עד יום ק"א והשתא לפי דברי רב מגלח ביום ק' נמצא שהרויח בלידת הבן ומאי קאמר לא הפסיד:,לאחר שבעים - היינו ע"א סותר ול"ג סותר שבעים יום דהא אינו סותר ע' וה"פ מניח את שלו ומונה את של בנו ולאו דוקא סותר כלומר מניח את מניינו ומונה שלשים דבנו שאין תגלחת פחות משלשים יום פי' לכך אין עולין שאר הימים שעד ק' ימים לנזירות דבנו לפי שאין נזירות דבנו פחות משלשים יום וליכא ל' יום עד גמר השלמת מאה ולכך זקוק להפסיק מניינו הואיל דנמשך דבנו על ימי נזירותו ולשון תגלחת אינו מכוון דטפי ה"ל למימר שאין נזירות פחות משלשים יום ונקט שאין תגלחת למימר מכשישלים של בנו יחזיר למניינו וישלים נזירות הק' יום ויגלח בסוף כל המנין אח' לכולן אבל בסוף מנין דבנו אינו מגלח דאם כן לא יוכל להשלים אחר נזירות שלו דליכא שלשים יום מנזירות: הגה"ה לכאורה משמע כדמפרש דאחר שישלים של בנו יחזור וישלים את שלו כי ימי בנו אין עולין לנזירות מאה יום שלו כמו ברישא דקתני מניח את שלו מיהא יש בירושלמי נולד ביום שמונים סותר עשרה נולד ביום תשעים סותר את עשרים ולפי שיטת הירושלמי מיד שנולד הבן מונה של בן לגמרי ואותו מנין בן עולה לו לנזירות דק' יום ושמא י"ל הירושלמי דסותר כ' כלומר בשביל בנו קאמר דמונה עשרה של מאה וכ' אחר המאה ולעולם ה"נ קאמר שאין עולה לנזירות דמאה כלל וחוזר וישלים המאה כמו שהיה לו למנות בלידת הבן ובגמרא מוכחא דאם נולד ע"א דסותר אע"ג דאיכא שלשים יום עד המאה מיום לידת הבן והטעם דיום לידת הבן נימנית ממנין שלו ולא תחשב לימי הבן וליכא אלא כ"ט עד יום ק' וצ"ע שפירש לעיל שאם נולד הבן ביום ראשון שהתחיל בו נזירותו שימנה ל' ועולין לשניהם וצריך ליתן חילוק בדבר דרישא הואיל וביום לידת הבן התחיל למנות נזירות של עצמו ימנה לשניהם אבל הכא שהתחיל זה ימים רבים של עצמו לא ימנה יום הלידה לבנו כי אם לעצמו. ע"כ הגה"ה:

אמר רב יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן - פי' נולד לו בן ביום ע' מקצת היום שקודם הלידה עולה למנין המאה והרי עשה ע' יום מן המאה (שהוא יום ל"א) ומקצת היום שאחר הלידה עולה לתחילת הנזירות ולא ימנה נזירות בנו אלא עד כ"ט יום הרי ביום צ"ט דשלו ל' לבנו ונ"מ השתא שיום ע' עולה לכאן ולכאן שיוכל לגלח ביום המאה שהוא יום ל"א לבנו מתוך שאותו תגלחת עולה לנזירות בנו מן הדין שהוא יום [ל"א] לבנו עולה נמי אותו תגלחת גם לנזירות דנפשיה שהוא מאה יום אע"פ שאם לא נולד לו הבן לא היה יכול לגלח על נזירתו אלא ביום ק"א השתא כשנולד הבן יכול לגלח ביום [ק'] כדפרישית וא"ת ומאי סברא היא כיון דאם לא נולד לו בן לא יכול לגלח עד יום ק"א דהא לא מצי לגלח עד יום ק"א לנזיר נזירות דנפשיה השתא נמי לא יגלח עד יום ק"א ויש לומר דהא [דלא] מצי לגלח ביום ק' לא הוי אלא מדרבנן כדפירשנו בפ"ק (דף ו.) דמדאורייתא מצי לגלח ביום ק' דמקצת היום ככולו אלא דרבנן גזרו דלא מגלח עד יום ק"א אטו היכא דאמר שלימים והכא אוקמיה אדין תורה כשנולד לו בן שיוכל לגלח ביום מאה כיון דלנזירות דבנו קא הוי יום ל"א ויכול לגלח לנזירות דבנו ביום [ק'] הלכך גם לנזירות דנפשיה עולה התגלחת של יום ק':,נולד הבן עד ע' - עד ועד בכלל:,לא הפסיד כלום - ואי ס"ד עולה לו לכאן ולכאן איתגורי מיתגר והוי ליה למיתני במתניתין הרויח בריוח הבן דאי לא נולד לו הבן לא מגלח אלא עד יום ק"א והשתא לפי דברי רב מגלח ביום ק' נמצא שהרויח בלידת הבן ומאי קאמר לא הפסיד:,אלא בדין הוא דלא ליתני עד ע' לא הפסיד כלל - כלומר מן הדין לא היה לו לשנות בזה הלשון לא הפסיד אלא אדרבה ה"ל למיתני הרויח ומשום דקתני סיפא לאחר שבעים סותר פי' כי מפסיד בלידת הבן תני נמי רישא עד שבעים לא הפסיד כלום וה"ה אפי' ברישא הרויח בלידת הבן ובמקצת ספרים אין כתוב אלא רק בדין הוא דלא ליתני עד שבעים ולא הפסיד והוי כמו וכו':

ת"ש מסיפא נולד לו לאחר שבעים סותר - פי' מפסיד וסבירא ליה דאחר שבעים הוי פי' ביום שבעים ואחד ואמאי מפסיד כלום לרב בלידת הבן והא יום הלידה עולה לכאן ולכאן עולה נמי לתחילת הנזירות דבן נמצא כי ל' יום דבן כלים ביום ק' ויכול השתא לגלח ביום ק"א והשתא כי נולד הבן ביום ע"א יגלח ביום ק"א הרי לא הפסיד כלום:,מאי אחר דמתני' דקתני סותר אחר אחר - פירוש שנולד ביום ע"ב דהשתא לא יכול לגלח אלא ביום ק"ב והפסיד בלידה:

אבל אחר ממש מאי - דהיינו ביום ע"א הכי נמי לא סתר כו' אלא ש"מ אחר ממש:,וכן מתני' לרב ש"מ - פי' ממתני' יש להוכיח דלא כרב דסבירא ליה למתני' דיום הלידה אינו נחשב לנזירות הבן כמו דנחשב לנזירות דידיה למאה יום שהוא נגרר ונחשב אחר ימים שעברו דהיינו לנזירות דידיה ולא דמי למאי דפרשינן במתני' דאי נולד הבן ביום ראשון לנזירות דעולה לשניהם דודאי כיון שהוא תחילת נזירות לזה כמו לזה למה יעלה לאחד טפי מלשני אבל הכא דהוא התחיל לנזירותו כבר זה ימים רבים סברא הוא דיום לידה יהיה נחשב ונגרר אחר ימים שעברו דהיינו לנזירות דנפשיה ונזירות הבן יתחיל מיום שאחר הלידה ואם תאמר והא תנן לקמן ומייתינן לה בפ' קמא (לעיל נזיר דף ו.) דיום שלשים עולה מקצתו לראשון ומקצתו לנזירות שני אלמא דיום ל' עולה לכאן ולכאן וי"ל דשאני התם דאותו יום בין שתי נזירות וראוי להחשיבו תחילתו (לו) לנזירות ראשון וסופו לנזירות שני משום דכיון דהביא קרבנותיו א"כ נגמר נזירתו דין הוא שיתחיל נזירות השני מיד מידי דהוה אמקבל נזירות בחצי היום דאותו יום עצמו עולה למנין נזירות אבל הכא דיום לידה דהיינו ע"א עומד באמצע נזירות דידיה ובהתחלת נזירות דבריה ראוי להחשיבו כולו לנזירות דידיה אחר ימים שעברו משום דגם הוא מחשבון ק' יום וכיון שאותו יום ע"א נחשב אחר ק' שוב אין למנותו שיהיה חשוב כיום שלם להיות נחשב נזירות אחד לכך אינו עולה לבנו לתנא דמתני':

ורב כמאן אמרה - כיון דתנא דמתניתין לא סבר לה כוותיה:,אילימא כאבא שאול כו' בטלה הימנו גזרת שבעה - תוך ז' שיהיה אסור בנעילת סנדל ובתשמיש המטה ומיהו לאו הילכתא הכי דבמ"ק (דף כ.) הכי מסקינן אפי' שעה אחת קודם לרגל בטלה הימנו [גזירת] שבעה [שמונה] ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שלשים לענין תספורת הואיל ומתחיל יום אחד מדין שלשים קודם לרגל ומותר לספר ערב הרגל משום כבוד הרגל ואי לא סיפר ערב הרגל אסור לספר אחר הרגל דלא ניתן לדחות אלא מפני כבוד הרגל והואיל ולא חילק כבוד לרגל לא יועיל לו הרגל להפסיק וישלים אחר הרגל:

Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.

Nazir 15a

100%

נזיר ט״ו אמַסֶּכֶת נָזִיר