Guémara
[Deux opinions s'opposent quant au deuil le jour de Chabbat.] Selon les uns : il y a un certain deuil le Chabbat — c'est-à-dire les pratiques de deuil qui peuvent être observées en privé, à l'intérieur de la maison de l'endeuillé, et qui passeront inaperçues d'autrui. Et selon les autres : il n'y a aucun deuil le Chabbat.
יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת, וְהָנֵי אָמְרִי: אֵין אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת.
La Guemara précise [sur quoi chaque camp s'appuie] : celui qui dit qu'il y a un certain deuil le Chabbat se fonde sur ce qui est enseigné [dans la michna], à savoir que le Chabbat « compte » au nombre des jours de deuil — ce qui implique qu'un certain degré de deuil s'applique ce jour-là. Celui qui dit qu'il n'y a aucun deuil le Chabbat se fonde sur ce qui est enseigné, à savoir que le Chabbat « n'interrompt pas » la période de deuil [ce qui suppose qu'aucun deuil ne s'y pratique].
מַאן דְּאָמַר יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת, דְּקָתָנֵי ״עוֹלָה״. מַאן דְּאָמַר אֵין אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת, דְּקָתָנֵי ״אֵינָהּ מַפְסֶקֶת״.
[Ceux qui soutiennent qu'il n'y a aucun deuil le Chabbat] raisonnent ainsi : s'il te venait à l'esprit de dire qu'il y a un certain deuil le Chabbat, il y aurait une difficulté ; car, dès lors qu'on a établi qu'un deuil effectif s'applique le Chabbat, est-il encore nécessaire de nous enseigner que ce jour « n'interrompt pas » la période de deuil [cela irait de soi] ? Force est donc de conclure qu'il n'y a aucun deuil le Chabbat.
אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת, הַשְׁתָּא אֲבֵילוּת נָהֲגָא, אַפְסוֹקֵי מִיבַּעְיָא?
La Guemara objecte : mais [la michna] n'enseigne-t-elle pas que le Chabbat « compte » au nombre des jours de deuil — ce qui laisse entendre qu'il est en cela semblable aux autres jours de deuil, et qu'au moins certaines pratiques de deuil s'y observent ? La Guemara répond : c'est parce que la michna voulait enseigner, dans sa clause finale, que les jours d'une fête ne « comptent pas » dans le décompte des jours de deuil requis, qu'elle a énoncé aussi, dans sa clause initiale, que le Chabbat « compte » au nombre des jours de deuil — bien qu'en réalité aucune pratique de deuil ne s'y observe [c'est une simple symétrie de formulation].
וְאֶלָּא הָא קָתָנֵי ״עוֹלָה״! אַיְּידֵי דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵא סֵיפָא ״אֵינָן עוֹלִים״, תְּנָא רֵישָׁא ״עוֹלָה״.
La Guemara objecte [en sens inverse] : et selon celui qui dit qu'il y a un certain deuil le Chabbat, [la michna] n'enseigne-t-elle pas qu'il « n'interrompt pas » la période de deuil — formule superflue si l'on y pratique réellement le deuil ? La Guemara répond : cela n'était pas nécessaire pour soi-même ; mais c'est parce que la michna voulait enseigner, dans sa clause finale, que les fêtes « interrompent » le deuil, qu'elle a énoncé aussi, dans sa clause initiale, que le Chabbat « ne l'interrompt pas » [de nouveau par symétrie].
וּלְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת, הָא קָתָנֵי אֵינָהּ מַפְסֶקֶת! מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵא סֵיפָא ״מַפְסִיקִין״, תְּנָא רֵישָׁא ״אֵינָהּ מַפְסֶקֶת״.
La Guemara propose : disons que cette [controverse — y a-t-il ou non un deuil le Chabbat] correspond à une divergence entre les Tanaïm ; car il a été enseigné dans une braïta : celui dont le mort gît devant lui [non encore enseveli] mange dans une autre pièce. S'il n'a pas d'autre pièce, il mange dans la maison d'un ami. S'il n'a pas de maison d'ami à disposition, il dresse entre lui et le mort une cloison de dix téfa'him [de hauteur], afin de pouvoir manger. S'il n'a pas de quoi dresser une cloison, il détourne son visage du mort et mange.
לֵימָא כְּתַנָּאֵי: מִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו — אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר. אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר — אוֹכֵל בְּבֵית חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ בַּיִת חֲבֵרוֹ — עוֹשֶׂה לוֹ מְחִיצָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת מְחִיצָה — מַחְזִיר פָּנָיו וְאוֹכֵל.
Et en tout état de cause [tant que le mort n'est pas enseveli], il ne s'accoude pas en mangeant — car s'accouder est la marque d'un repas de fête ; il ne mange pas de viande et ne boit pas de vin ; il ne récite pas la bénédiction [avant de manger] pour acquitter autrui de son obligation ; il ne récite pas la formule du zimoun [l'invitation à dire ensemble les Grâces], on ne récite pas de bénédiction en son nom et on ne l'invite pas à se joindre au zimoun [car il ne peut faire partie des trois requis]. Il est dispensé de la récitation du Chéma, de la prière de la Amida, du port des téfilin, et de toutes les mitsvot énoncées dans la Torah.
וְאֵינוֹ מֵיסֵב וְאוֹכֵל, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן, וְאֵין מְבָרֵךְ וְאֵין מְזַמֵּן, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו, וּפָטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִילִּין, וּמִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.
Mais le Chabbat, il s'accoude et mange [selon son habitude] ; il mange de la viande et boit du vin ; il récite les bénédictions pour acquitter autrui, et il dit la formule du zimoun ; on peut réciter des bénédictions en son nom et l'inviter à se joindre au zimoun. Il est aussi tenu de la récitation du Chéma, de la prière de la Amida, de la mitsva des téfilin, et de toutes les mitsvot énoncées dans la Torah. Rabban Gamliel dit : puisqu'il est tenu de ces mitsvot [liées au Chabbat], il est tenu de toutes les mitsvot [le Chabbat].
וּבְשַׁבָּת — מֵיסֵב וְאוֹכֵל, וְאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן, וּמְבָרֵךְ וּמְזַמֵּן, וּמְבָרְכִין וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וְחַיָּיב בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִילָּה וּבִתְפִילִּין, וּבְכׇל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְחַיֵּיב בְּאֵלּוּ — נִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן.
[La formule de Rabban Gamliel est ambiguë ; voici ce qui l'élucide.] Rabbi Yo'hanan a dit : la différence pratique entre eux [entre le premier Tana anonyme et Rabban Gamliel] porte sur les rapports conjugaux [tachmich hamita]. Selon Rabban Gamliel, l'onen est tenu, le Chabbat, de la mitsva d'avoir des rapports avec son épouse, tout comme il est tenu de toutes les autres mitsvot.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
La Guemara demande : quoi donc — n'est-ce pas sur ce point qu'ils divergent : l'un des Sages, le premier Tana anonyme, tient qu'il y a un certain deuil le Chabbat quant aux affaires privées — et c'est pourquoi l'endeuillé n'a pas de rapports conjugaux ; et l'autre Sage, Rabban Gamliel, tient qu'il n'y a aucun deuil le Chabbat ?
מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: יֵשׁ אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת, וּמַר סָבַר: אֵין אֲבֵילוּת בְּשַׁבָּת!
La Guemara réfute cet argument : d'où tires-tu cette conclusion ? Peut-être le premier Tana ne dit-il que les rapports sont interdits que là [dans le cas de la braïta], parce que son mort gît devant lui et n'est pas encore enseveli [état d'aninout] ; mais ici, s'agissant de la période de deuil [après l'ensevelissement], lorsque son mort a été enseveli et ne gît plus devant lui, les rapports ne seraient pas interdits [et il pourrait alors n'y avoir aucun deuil le Chabbat].
מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא הָתָם, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמֵתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו. אֲבָל הָכָא, דְּאֵין מֵתוֹ מוּטָּל לְפָנָיו — לָא.
Et, à l'inverse, peut-être Rabban Gamliel ne dit-il que l'endeuillé est autorisé aux rapports conjugaux que là [dans le cas de la braïta], où les lois du deuil n'ont pas encore pris effet — car le deuil ['avélout] ne commence qu'après l'ensevelissement ; mais ici, où les lois du deuil ont déjà pris effet, lui aussi pourrait interdire les rapports conjugaux. [Ainsi, rien ne prouve que cette braïta recoupe la controverse sur le deuil du Chabbat.]
וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָתָם, דְּאַכַּתִּי לָא חָל אֲבֵילוּת עֲלֵיהּ. אֲבָל הָכָא, דְּחָל אֲבֵילוּת עֲלֵיהּ — הָכִי נָמֵי.
Rachi
אפסוקי מבעיא - כלומר מי צריכא למימר דאינה מפסקת:
אין מברך - להוציא אחרים ידי חובתן:
מתוך שנתחייב באלו - קריאת שמע כו' נתחייב בכולן:
תשמיש המטה איכא בינייהו - הא דאמר נתחייב בכולן סבר מותר בתשמיש המטה ותנא קמא סבר אסור בתשמיש המטה:
מר - דאסר בתשמיש סבר יש אבילות בשבת:,ומר - דשרי סבר כשמואל דאמר אין אבילות בשבת:
עדיין לא חלה אבילות עליה דלא נקבר:
Tossafot
יש אבילות בשבת. בדברים שבצנעא מיירי כדפירש בקונט' ובסמוך נמי לימא כתנאי מייתי פלוגתא דרשב"ג ורבנן דהוי דברים שבצנעא והכי משמע קצת בירושל' דלעיל אמתניתין דהשבת עולה פליגי רבי יוחנן וריב"ל אם אסור בשבת בתשמיש המטה משמע דפליגי כעין פלוגתא דהכא ואליבא דרבי יוחנן יש שאומרים שם מותר ואותו חולק על הש"ס שלנו דא"ר יוחנן בפ"ק דכתובות (דף ד. ושם) אע"פ שאמרו אין אבילות בשבת אבל דברים שבצנעא נוהג וקצת קשה לי תימה בשמעתין אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה אמר ליה לא סבר לה מר אין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצנעא נוהג שמא היה סבור דפריס סודרא ארישיה הוה דברים שבפרהסיא וכמאן דאמר פריעת הראש חובה ולא היה מחלק בין בביתו בין חוץ לביתו והוא השיב לו בביתו חשיב צנעא:
מאן דאמר יש אבילות בשבת מדקתני עולה. פירש הר"א ז"ל מדקתני ולא פירש ואין בה אבילות אלמא אבילות נוהג בה דאם לא כן היה לו לפרש הכי בהדיא אע"ג דעולה לא נהג בה אבילות דכיון דעולה משמע דנוהג בה אבילות ומשני איידי דקתני סיפא אין עולין סתם תנא ברישא עולה סתם ולא נהירא ופירש ר' שמעון זצ"ל מרבו מאן דאמר יש אבילות דקתני עולה משמע דעולה לכל מנין שבעה ולאבילות שינהג בשבת מה שנהג אתמול ומתוך כך תעלה שבת לחשבונו כשם שע"ש עולה לחשבונו מ"ד אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת אע"ג דחשיבא כולי האי לבטל אבילות בגוה מ"מ אינו מפסיק דאל"כ פשיטא וקפריך ואלא הא דקתני עולה דמשמע דנוהג אבילות כשאר ימים ומשני איידי דקתני גבי י"ט אין עולין לגמרי לא למנין ולא לאבילות משום שמחה דכתיב בהן כדפרישית תנא רישא נמי עולה באותו לשון עצמו דתנא בי"ט תנא בשבת דלא להפליג בלשון המשנה ומיהו עולה דשבת אינו למנין דלאבילות לא סלקא אלא אי נהגא אבילות בגויה וא"כ לפי פירוש זה ואלא הא דקתני עולה ומשני לעולם לא נהגא ואיידי דתנא כו' וא"כ המשנה אין שטת הש"ס לומר איידי דתנא הא תנא נמי הא אלא במילתא דאמת אלא דלא צריכי אבל דברים נראים שקר אין לו לשנות ועוד יש להקשות לפי מה שמפרש אי הכי ליתני שבת אינו עולה והוי דומיא דסיפא יותר עד כאן לשון הר"א ובתו' הרב מקשה דמשמע אפילו למאן דאמר דלא נהגא עולה למנין שבעה וא"כ ברגל נמי אע"ג דלא נהגא יהא עולה ולעיל אמרי' לענין שבעה לא קמבעיא ליה דלא נהגא מצות שבעה ברגל ומתרץ אע"ג דשבת עולה רגל אינו עולה הואיל ואין אבילות כלל משום דכתיב בהן שמחה שבת מיהא לא כתיב שמחה אפילו אינה נוהגת עולה בירושלמי מפרש טעמא דשבת דאין אבילות נוהג בו משום דכתיב (משלי י׳:כ״ב) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ושבת כתיב ביה ברכה:
ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין. נראה דכי היכי דשרי בפרק בתרא דתענית (דף ל.) גבי ערב תשעה באב בשר כל זמן שאינו כשלמים ויין מגתו הכי נמי שרי באונן מיהו אין רגילין לנהוג בהן היתר לא בכאן ולא בתשעה באב תימה משמע דאונן חמור מאבל דלא מצינו אבל שיהא בו איסור בבשר וביין ולענין קדשים אשכחן דאבל אוכל בקדשים ואונן אסור ובשאר דברים החמירו באבילות בכפיית המטה ונעילת הסנדל ועטיפת הראש וטובא איכא ובאונן שרי וי"ל דדברים שהן משום אבל מותר גבי אונן ובאבילות אסורין אבל דברים שאינם אסורין משום אבילות אלא משום שיש לו להיות טרוד בקבורת מתו ולא ימשך אחר דברים אחרים כגון אכילת בשר ושתיית יין אסירי באונן דוקא ותשמיש המטה דמשמע בסמוך דאסור באונן בהא נמי שמא ימשך או שמא שמחה יתירתא וחוצפה כך מצאתי ובתגלחת ובתכבוסת לא ידעינן אי שרי באונן ואין ללמוד איסור לגלח מדתני' במס' שמחות היה מגלח ואמרו לו מת אחד מקרוביו הרי זה יגמור משמע הא לא התחיל אסור דלמא בשמועה איירי ולאחר שנקבר ובשם ריב"א כתבתי דתגלחת אסור דנפקא לן מראשיכם אל תפרעו (ויקרא י׳:ו׳) הא כולי עלמא אסירי ואינהו אוננים הוו ובתשמיש המטה דאסרינן בסמוך וראו להתיר באנינות כדאמרינן פ"ק דכתובות (דף ד. ושם) ובאבילות אסרו דקאמרינן התם מכניסין את המת לחדר ובועל בעילת מצוה ופורש והא דקאמרינן התם אבילות דהכא קילא ואתי לזלזולי בה ומקשה מאי קולא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה משום דלא חיילא אבילות עליה אינו רוצה לומר שאין קולא בדבר אלא הכי קאמר אין קולא באבילות כי אם באנינות ולא אתי לזלזולי באבילות:,ואין מברכין עליו. פירש בקונטרס בברכות פרק מי שמתו (ברכות דף יח. ושם) ברכת המוציא ואין מזמנין ברכת המזון ותימה גבי המוציא מה שייך לומר אין מברכין עליו בשלמא גבי ברכת המזון שייך צירוף אלא גבי המוציא מאי שייך צירוף ויש לפרש דבגמרא קאמרינן דאין מברכין עליו אלא מצוה לחלק דהוו כשנים שאכלו שמצוה ליחלק ואין זה האונן מצטרף עמהן ואין מזמנין עליהן עמהן לומר נברך שאכלנו משלו ואי לא הוה תני אלא חדא הוה אמינא לענין נברך שאכלנו משלו דאין מצטרף אבל מצטרף להיות להם דין שלשה לברך אחד מהן בעבור חברו להכי תני תרתי וריב"א מפרש דאין מברכין ומזמנין חדא לומר נברך שאכלנו משלו וחדא לברך בשם כמו שמזכירין שם בעשרה פירש בקונטרס בפרק מי שמתו (ג"ז שם) ואינו מברך אין צריך לברך ברכת המזון משמע מפירושו דאין אסור לברך ובשמעתין נמי פירש כענין זה ומיהו מדקאמר בריש פרק מי שמתו התם למאן דאמר [תוך] ארבע אמות הוא דאסור פירש רבינו יצחק בברכות דאיכא איסור לברך וגם בתוספות הרב פירש דאסור לברך ותימה לרבי יצחק דהשתא נהגו לברך ולזמן והיה אומר דלא איירי הכא רק כשהוא עוסק בצרכי המת שאין לו להתבטל מן המצוה אבל בשעה שאינו עוסק שרי אי נמי בשעה שאחרים עוסקים והוא אינו עושה כלום ומיהו בירושל' אינו משמע כן והכי איתא התם אינו אוכל כל צורכו ואינו שותה כל צורכו כו' ואינו מברך ואם בירך אין עונין אחריו אמן ואם ברכו אחרים אינו עונה אחריהם אמן ואם משום ביטול מצות עסק במתו מה ביטול יש בעניית אמן מיהו נראה לי משום שמיעת הברכה שלא תהיה אמן יתומה ועוד דאמרינן לקמן הן עומדין ומתפללין והוא יושב ומצדיק עליו את הדין ומשמע שאינו עוסק בו כלל אלא יושב ודומם ונראה דאסור לברך ושוב מצאתי בירושל' דריש פרק מי שמתו תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאוי ופריך והא תניא פטור מנטילת לולב וקא סלקא דעתיה דמיירי ביום טוב ובו אינו טרוד לישא במשאוי ומשני תפתר בחול פירוש בחולו של מועד ופריך והתניא פטור מתקיעת שופר אית לך למימר בחול ולא ביום טוב אמר ר' חנינא מכיון שהיו זקוקים להביא לו ארון ותכריכין דתנינן תמן מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא ארון ותכריכין נמי כמו שהוא נושא משאוי דמי משמע דפליגי בשבת וביום טוב דאינו מברך במאי דאמרינן מיהו הא קשיא לן דאמרינן בסיפא בשבת מברך ומזמן וצריך עיון:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.