Guémara
un non-prêtre qui consomme de la teruma n'est pas responsable tant que la teruma n'est pas sortie du domaine du sacré vers le domaine du profane — de même, on pourrait penser que la meila ne s'applique qu'une fois l'objet sorti du domaine sacré vers le domaine profane, car celui qui consomme de la teruma en devient propriétaire.
– עֵד שֶׁיֵּצֵא מִן הַקֹּדֶשׁ לַחוֹל.
Mais en fait, on est aussi responsable de meila si l'on déplace un objet du domaine du sacré vers le domaine du sacré pour un autre usage — par exemple si l'on a dépensé des fonds du trésor du Temple et acquis des nids d'oiseaux — des paires de pigeons ou de colombes — pour les zavim [hommes atteints d'une émission anormale, cf. Vayikra 15, 13-15], ou les nids d'oiseaux pour les zavot [femmes dans le même cas, cf. Vayikra 15, 28-30], ou les nids d'oiseaux pour les femmes après l'accouchement [cf. Vayikra 12, 6-8]. Bien que la personne utilise l'argent du trésor du Temple à des fins sacrées, puisque ces offrandes obligatoires auraient dû être achetées avec des fonds privés, elle commet meila en tirant un bénéfice personnel de fonds sacrés.
מִן הַקֹּדֶשׁ לַקֹּדֶשׁ, כְּגוֹן: לָקַח קִינֵּי זָבִים, וְקִינֵּי זָבוֹת, וְקִינֵּי יוֹלְדוֹת,
Et de même, celui qui a payé son shekel [contribution annuelle au Temple] ou apporté son offrande pour péché [hatat] ou son offrande de culpabilité [asham] avec des biens consacrés — dès qu'il a dépensé les fonds, il a commis meila. Tel est l'avis de Rabbi Shimon. Rabbi Yehouda dit : il n'est pas responsable tant que le prêtre n'a pas aspergé le sang des offrandes — moment où il obtient son expiation — c'est-à-dire qu'il a alors tiré son bénéfice des biens consacrés. La baraïta revient à sa question : d'où déduit-on qu'un tel usage est aussi catégorisé comme meila ? Le verset dit : « S'il commet une meila » (Vayikra 5, 15) — le langage inclusif du verset enseigne qu'il est responsable en tout cas.
וְשָׁקַל שִׁקְלוֹ, וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ – כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא – מָעַל, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּזְרוֹק הַדָּם. מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּמְעֹל מַעַל״ – מִכׇּל מָקוֹם.
La Guemara analyse le début de la baraïta. Le Maître a dit plus haut : le verset dit : « Si quelqu'un commet une meila » (Vayikra 5, 15). Toutes les personnes sont incluses dans cette halakha, que le coupable soit un individu ordinaire, un roi [nasi], ou le Grand-Prêtre oint [mashuah]. La Guemara demande : que pourrait-on penser d'autre ? Il est évident que le roi et le Grand-Prêtre sont inclus, car il est écrit : « quelqu'un » [nefesh] !
אָמַר מָר: ״נֶפֶשׁ״ – אֶחָד הַיָּחִיד וְאֶחָד הַנָּשִׂיא וְאֶחָד הַמָּשׁוּחַ בַּמַּשְׁמָע. שֶׁיָּכוֹל, מַאי? פְּשִׁיטָא, ״נֶפֶשׁ״ כְּתִיב!
La Guemara explique que la déclaration de la baraïta est nécessaire, de crainte que l'on dise que ces personnes sont exclues de la halakha de meila parce que le Miséricordieux dit à propos de l'huile d'onction : « Ou quiconque en mettra sur un étranger [zar], sera retranché de son peuple » (Shemot 30, 33). Et pour l'huile d'onction, cette personne distinguée — le Grand-Prêtre ou le roi — n'est pas considérée comme un « étranger », car il est oint avec elle. La baraïta nous enseigne donc que même un Grand-Prêtre et un roi sont inclus dans la prohibition de meila.
מַהוּ דְּתֵימָא, אָמַר רַחֲמָנָא ״וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר״, וְהַאי לָאו ״זָר״ הוּא, דְּהָא אִימְּשַׁח בְּגַוֵּויהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
§ La Guemara résume les dérivations concernant la halakha de meila. Le Miséricordieux a comparé la halakha de meila au cas d'une sota [femme soupçonnée d'infidélité], à l'idolâtrie, et à la teruma, afin d'enseigner plusieurs principes fondamentaux. La meila est comparée à une sota, dans le verset : « Si la femme de quelqu'un s'écarte et agit infidèlement envers lui » (Bamidbar 5, 12) — car ici, on est responsable d'adultère même si l'adultère n'a pas endommagé son corps par ses actes. Pour les biens consacrés aussi, même sans causer de dommage — comme dans le cas où une femme a placé un anneau d'or consacré à son doigt — elle est devenue responsable de meila.
וְאַקְּשַׁהּ רַחֲמָנָא לְסוֹטָה, וְלַעֲבוֹדָה זָרָה, וְלִתְרוּמָה. לְסוֹטָה, דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא פָּגַם, גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ נָמֵי, נָתְנָה טַבַּעַת בְּיָדָהּ – מָעֲלָה.
Lorsque le Miséricordieux a comparé la meila à l'idolâtrie, dans le verset : « Et ils ont été infidèles au D.ieu de leurs pères » (I Divrei HaYamim 5, 25), cela enseigne qu'on n'est pas responsable d'idolâtrie tant qu'il n'y a pas de changement effectué par son acte — l'idolâtre change son culte de D.ieu pour le culte des idoles. Pour les biens consacrés aussi, si l'objet est susceptible de dommage, une personne ne devient responsable de meila que lorsque l'acte de meila change l'objet — le rendant disponible pour un usage profane plutôt que sacré — comme dans un cas où l'on coupe du bois profane avec une hache consacrée et endommage simultanément la hache, car le bien consacré est ainsi endommagé.
כִּי אַקְּשַׁהּ רַחֲמָנָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, דְּעַד דְּאִית בַּהּ שִׁינּוּי, גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ נָמֵי, עַד דְּבִיקַּע בְּקַרְדּוֹם, וְיִפְגֹּם וּפָגוּם.
Enfin, le Miséricordieux a comparé la meila à la consommation de teruma par un non-prêtre, par l'analogie verbale des mots « péché » et « péché » (cf. 18b). Quelle est la halakha pour la teruma ? Le verset dit : « Et si un homme mange de la chose sainte par erreur, il ajoutera un cinquième par-dessus » (Vayikra 22, 14). Cela exclut celui qui cause un dommage à la teruma sans la consommer — par exemple en la renversant par terre. Une telle personne est exempte du paiement du cinquième supplémentaire. Pour les biens consacrés aussi, dans le cas de tout objet consacré comestible, ou de tout autre objet, lorsqu'on l'endommage sans tirer de bénéfice de l'acte dommageable, on est exempt quant à la meila.
אַקְּשַׁהּ רַחֲמָנָא לִתְרוּמָה: מָה תְּרוּמָה, ״כִּי יֹאכַל״ – פְּרָט לְמַזִּיק, גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ נָמֵי – כֹּל דְּבַר אֲכִילָה, כִּי מַזֵּיק לֵיהּ – פָּטוּר.
§ La Michna enseigne : comment est-on responsable de meila pour un objet qui n'est pas susceptible de dommage ? Par exemple, si une femme a placé une chaîne d'or consacrée autour de son cou. Rav Kahana dit à Rav Zevid : est-il correct de dire que l'or n'est pas susceptible de dommage ? Mais où est passé l'or de la bru de l'homme riche Noun ? Lorsque Noun a marié son fils, il a donné à la mariée de nombreux objets de bijouterie en or, qui se sont détériorés avec le temps. Il est donc évident que l'or est aussi susceptible de dommage.
כֵּיצַד? נָתְנָה קַטְלָא כּוּ׳. אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב זְבִיד: וְדַהֲבָא לָאו בַּר אִיפְּגוֹמֵי הוּא? וְהָא דַּהֲבָא דְּכַלְּתֵיהּ דְּנוּן, לְהֵיכָא אֲזַל?
Rav Zevid lui répondit : peut-être l'or de la bru de Noun a-t-il subi le sort de l'or que vos bru ont jeté de côté. Comme vos bru, la bru de Noun a traité son or avec négligence, ce qui explique sa détérioration. Et de plus, certes, l'or n'a pas le statut d'un objet endommagé immédiatement [le'altar] lorsque quelqu'un en tire profit ; mais quand même, l'or ne subit-il jamais de dommage ? Même l'or se détériore lentement et subit un dommage mesurable sur de longues périodes.
אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא, דַּהֲבָא דְּרָמְיָין כַּלָּתָיךְ הוּא. וְעוֹד: נְהִי דְּלָא אִיכָּא נֶהֱנָה וּפָגַם לְאַלְתַּר, לְעוֹלָם מִי לָא אִיכָּא פְּגִימָה?
§ La Michna enseigne aussi : celui qui tire profit d'une offrande pour péché ou d'autres objets du sanctuaire suprême — comme celui qui arrache sa laine pendant que l'animal est vivant — n'est pas responsable de meila à moins de causer un dommage d'une valeur d'un perouta [plus petite monnaie]. La Guemara demande : si la décision de la Michna concerne un animal domestique sans défaut [tamim], apte au sacrifice, ce cas est le même que celui d'une coupe d'or consacrée, qui n'est pas susceptible de dommage. Puisque l'animal reste apte comme offrande même après qu'on lui a arraché de la laine, pourquoi n'est-il soumis à la meila que s'il est endommagé ? Rav Pappa dit : nous traitons d'un animal avec un défaut [ba'alat mum]. Comme il n'est pas apte au sacrifice, il sera vendu par le trésor du Temple ; l'arrachage de laine réduit donc son prix de vente. Par conséquent, il n'est soumis à la meila que si un tel usage lui cause un dommage.
הַנֶּהֱנֶה מִן הַחַטָּאת וְכוּ׳. מִכְּדֵי אִי בִּבְהֵמָה תְּמִימָה, הַיְינוּ כּוֹס שֶׁל זָהָב! אָמַר רַב פָּפָּא: בְּבַעֲלַת מוּם עָסְקִינַן.
Rachi
עד שיצא מן ההקדש לחול - לפי שכשאוכל את התרומה הוא מוציאה לחולין. מנין המוציא מקדש לקדש כגון שלקח ממעות הקדש וקנה מהן קיני זבין וקיני יולדות או ששקל מהן שקלו שהוא חייב לשקול לתרומת הלשכה או שהביא חטאתו ואשמו מן הקדש דהיינו מקדש לקדש וכיון שהביא לעזרה מעל דברי ר"ש דקסבר דמאן דמיחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקדש לקדש כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל:
ורבי יהודה - סבר לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרוק הדם. אף הכא נמי כיון שנזרק הדם ויצא ידי אחריות חובתו מעל דכיון דיצא בו ידי חובתו כמו שהוציאו לחולין דמי. ומנין דמעל לר"ש כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ת"ל תמעול מעל ריבה:
שיכול מאי - כלומר מה הוה ס"ד למעט נשיא או משוח ממעילה פשיטא דכולן חייבין דנפש כתיב ונפש משמע בין יחיד בין נשיא ומשוח:
מהו דתימא אמר רחמנא - גבי שמן המשחה ואשר יתן ממנו על זר והאי משוח לאו זר הוא דהא אימשח בגוויה סד"א דלא הוי בכלל מעילה קמ"ל דנפש דמשיח נמי הוי בכלל מעילה:
אקשיה רחמנא - כלומר אמרינן לעיל דאקשיה רחמנא למעילה לסוטה ולעבודת כוכבים כדאמרינן לעיל והיכי דמי אקשיה לסוטה דכי היכי דסוטה אע"ג דלא פגמה מעל דסוטה פגומה ועומדת היא דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב מבלעדי אישך ואמרינן (סוטה דף כד:) שקדמה בעילת הבעל לבועל והיינו בעולה ואפ"ה כתיב ומעלה בו מעל:,גבי הקדש נמי אם נתנה טבעת בידה - אע"ג דלא פגמתו מעלה:
אקשיה רחמנא לעבודת כוכבים דעד דאית ביה שינוי - שמשנה עצמו משכינה לעבודת כוכבים גבי הקדש נמי עד דביקע בקרדום עצי חולין דשינה ממלאכת קדש למלאכת חול לא מעל עד דביקע דפגמה:
אקשיה רחמנא לתרומה - כדאמרינן לעיל יליף חטא חטא מתרומה להכי מה תרומה פרט למזיק שאם שפך אוכלין או משקין של תרומה ולא נהנה מהן שאינו חייב אף גבי הקדש נמי כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה ששפכו ולא נהנה ממנו פטור ממעילה. ואמר לן רבי דהוא הדין נמי אף במידי דלאו בר אכילה הוא כי מזיק ליה פטור דאין חיוב מעילה עד שיהנה אלא משום דכתיב בתרומה כי יאכל דבתרומה ליכא אלא חיוב אכילה אמר נמי גבי הקדש כל דבר אכילה:
ודהבא לאו בר איפגומי הוא - דקתני מתני' כיון שנהנה מעל ולא קתני ביה עד שיפגום אלמא דלאו בר פגימה הוא. וא"כ דלא מיפגם:,דהבא דכלתיה דנון להיכא אזל - נון אדם עשיר היה ונתן זהב הרבה ותכשיטין לכלתו וכשנתן לה שקלו ולאחר זמן שקלו ונמצא חסר ממשקלו אלמא זהב נמי עשוי ליפגם:
אמר ליה - רב זביד מהא ליכא למשמע מינה דדלמא ודאי דחסר להיכא דרמיין כלתיך כלומר לפי שלא היו משמרות אותו זהב אלא משליכות אותו בכל מקום שמוצאות אותו כדרך שעושות כלותיך שאינן משמרות תכשיטיהן כראוי בשביל כך חסר אבל זהב המשתמר יפה אינו נחסר:,ועוד - אם ת"ל דמתחסר הוא אפ"ה כיון שנהנה מעל דנהי דלא איכא נהנה ופגם לאלתר שאינו פוגם מיד בשעה שנהנה ממנו לעולם מי לית ביה פגימה דמי קאמינא דלית ביה פגימה לעולם לאלתר קאמינא דלית ביה פגימה אבל לאחר זמן הולך ומתחסר וכיון דלאלתר לית ביה פגימה הלכך כיון שנהנה מעל:
מכדי - בחטאת בהמה תמימה מיירי מתניתין היינו כוס של זהב דכי היכי דכוס של זהב לא קאי לאיפגומי ומשום הכי לא אזיל ביה בתר פגימה אלא כיון שנהנה בו בפרוטה מעל אף חטאת תמימה דקיימא להקרבה לאו בת פדייה היא כיון שנהנה ממנה למעול בה ואמאי קאמר עד שיפגום מאי פגם מצי למעבד בה דאפילו רכיב עלה עד דאכחשה האי לא הוי שם פגם דלא פגמה למזבח דבהמה בין שמינה בין כחושה חזיא לכפרה ואין בה תורת פגימה:,אמר רב פפא - מתניתין בחטאת בעלת מום עסקינן דקיימא לפדייה וכיון דפגמה שהכחישה ופיחת מדמיה ודבר שיש בו פגם הוא הלכך לא מעל עד שיפגום בשוה פרוטה. וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה בשוה פרוטה מעל מיירי בין בתמימה בין בבעלת מום דכיון דמתה לאו בת פדיון היא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים (פסחים דף כט.) הלכך לא תני בה עד שיפגום:
Tossafot
אקשיה רחמנא לתרומה דכתיב כי יאכל פרט למזיק - פירוש פוגם דלא נהנה דאי לא [היקשא] דתרומה הוה מחייבינן כדקאמר בתחלת הברייתא דקאמר יכול פגם ולא נהנה וכו' משום דילפינן ליה מעבודת כוכבים כדפירשנו לעיל אין להקשות מאי שנא דהקישא דסוטה נקטיה לחיובא והיקש דתרומה לפטור דהא כדאית' והא כדאיתא הקישא דסוטה אתיא לחייב נהנה בלא פגם בדבר שאין בו פגם לולי הקישא דסוטה הוה פטרינן כל נהנה ואילמלא הקישא דתרומה הוה מתחייב פגם בלא נהנה מעבודת כוכבים כדפ"ל וא"ת מדוע לא הזכיר גם פטור דנהנה בלא פגם גבי תרומה דהא נמי מתרומה כדאיתא לעיל יכול נהנה ולא פגם כדפ"ל וי"ל משום דלא פסקינן ליה דהא איכא נהנה בלא פגם דחייב כגון בדבר שאין בו פגם דילפינן ליה מסוטה אלא אי קשיא הא קשיא גבי עבודת כוכבים דנקט הקישא לפטור עד דנקט לפטור היה לו להזכיר לענין חיוב דהא מעבודת כוכבי' נפקא לן חיוב מעילה בהוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מכירה ומתנה ושאלה גם בלא הנאה דהא לא שמעינן לא מסוטה ולא מתרומה דבתרויהון איכא הנאה וי"ל דהכי נמי קאמר אקשיה לעבודת כוכבים ועד דאיכא שינוי כלומר מעבודת כוכבים דבשינוי רשות מחייב בלא שום הנאה ואגב אורחא אשמועינן דאינו קרוי שינוי בהוצאה מרשות הקדש לחוד עד שיכנס לרשות הדיוט ויזכה בו ההדיוט על ידי בקוע וכדפירשנו לעיל דאשמעינן רבותא אליבא דרב הונא:,אקשיה רחמנא לתרומה - כי יאכל פרט למזיק אף הקדש מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור תימה משמע דוקא דמידי אכילה הוי מזיק פטור וקשיא דבפ"ק דב"ק (דף ט:) במשנה תנן נכסים שאין בהן מעילה הא יש בהן מעילה דהיינו קדשים או קדשי קדשים פטור וקאי אארבעה אבות נזיקין דרישא דקתני בהו המבעה דהיינו אדם המזיק ואפילו למ"ד מבעה זה השן דלא פליגי בזה ופי' ה"ר ר"י דתנא דנקט דכי יאכל לדעתו לאשמועינן דכי נמי אכיל דרך היזק כגון אכילה גסה פטור ויש להוסיף כגון שמן של תרומה דפטור כדאיתא פרק כיצד מברכין [ברכות דף לה: ועי' תוס' ב"מ צט: ד"ה פרט וכו']:
ודהבא לאו בר איפגומי הוא - בתמיה אמתני' דכוס של זהב דקרי ליה דבר שאין בו פגם:,דהבא דכלתיה דנון היכן אזל - מסקנא דקושיא הוא כלומר אי דבר שאין בו פגם הוא דהבא דכלתיה דנון פירוש זהב כלתו של אותו עשיר הנקרא נון היכן אזל ומהדר ליה דלמא האי דהבא היכי דרמיין כלתיך כלומר שמא עשתה מזהבה כמה שעשו כלות שלך דהיו משליכות אותו בחלונות או במקום אחר שאינו נשמר והיה פוגם הרבה. דרמיין משליכות:
מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב - פירוש כיון שהיו תמימים דבר שאין בו פגם הוא דאפילו כחשה אין נפסד בכך כלום שהרי מקריבים אותה ויוצא בה דלא שייך פגם אלא בדבר העומד לדמיו שאם בא למוכרו דמיו נפחתים אבל בדבר העומד ליקרב ואינו נפסד בכך ליקרב אין זה דבר שיש בו פגם ומשני בבעלת מום דהשתא עומדת לימכר דדמיה פחותים:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.