Guémara
La Guemara soulève une objection à partir d'une michna (Shekalim 4, 5) : au sujet de l'encens restant de l'année précédente, qui ne pouvait plus être utilisé — que faisaient-ils pour le rendre à nouveau utilisable ? Les trésoriers du Temple prélevaient une quantité égale à la valeur du salaire des artisans qui travaillaient au Temple.
מֵיתִיבִי: מוֹתַר הַקְּטֹרֶת מָה הָיוּ עוֹשִׂין בּוֹ? הָיוּ מַפְרִישִׁין מִמֶּנָּה שְׂכַר הָאוּמָּנִין.
Ils profanaient ensuite cet encens en transférant sa sainteté sur de l'argent profane d'un montant égal à ce qui était dû aux artisans. Puis ils donnaient l'encens aux artisans en guise de salaire. Enfin, ils rachetaient l'encens auprès des artisans avec les fonds de la nouvelle collecte de demi-shekalim, de sorte que l'encens était désormais considéré comme acquis avec les shekels de l'année en cours.
וּמְחַלְּלִין אוֹתָהּ עַל מְעוֹת הָאוּמָּנִין, וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לָאוּמָּנִין, וְחוֹזְרִין וְנוֹטְלִין אוֹתָהּ מִתְּרוּמָה חֲדָשָׁה.
La Guemara expose son objection : mais pourquoi cette procédure était-elle nécessaire selon Shmouel, qui maintient qu'on construit les structures du Temple avec des matériaux profanes ? Qu'ils profanent l'encens restant en transférant sa sainteté sur la structure achevée et profane, consacrant ainsi la structure avec la sainteté de l'encens. Une fois l'encens profané, il peut être donné aux artisans en salaire et les trésoriers peuvent le racheter avec les fonds de la nouvelle collecte.
וְאַמַּאי? לַיחֲלַיהּ אַבִּנְיָן!
La Guemara explique : la michna vise une situation où il n'y avait actuellement aucune construction en cours au Temple, et donc aucune structure sur laquelle transférer la sainteté de l'encens restant. La Guemara soulève une difficulté : mais la michna enseigne « le salaire des artisans », ce qui indique qu'une construction était en cours au Temple. La Guemara répond : bien qu'une construction était en cours, la michna de Shekalim vise un cas où la construction en cours n'équivaut pas au montant de la valeur de l'encens restant. Il n'était donc pas possible de transférer la sainteté de l'encens restant sur la construction.
דְּלָא אִיכָּא בִּנְיָן. וְהָא ״מְעוֹת הָאוּמָּנִין״ קָתָנֵי! דְּלֵיכָּא בִּנְיָן כְּשִׁיעוּר מָעוֹת.
La Guemara soulève une difficulté supplémentaire : mais Shmouel ne dit-il pas qu'au sujet d'un bien consacré d'une valeur d'un maneh [cent dinars] qu'un trésorier du Temple a racheté pour un objet d'une valeur d'un perouta — il est racheté, bien que le rachat ait été effectué avec un objet qui ne valait pas la totalité du bien consacré ? La Guemara répond : cette déclaration de Shmouel s'applique à un cas où l'on a agi ainsi — c'est-à-dire seulement a posteriori — mais le trésorier du Temple ne doit pas agir de cette manière a priori.
וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה – מְחוּלָּל! הָנֵי מִילֵּי דְּאִי עֲבַד, לְכַתְּחִלָּה – לָא.
Rav Pappa dit : voici la raison pour laquelle on construit les structures du Temple avec des matériaux profanes et on ne les consacre qu'après achèvement : c'est parce que la Torah n'a pas été donnée aux anges ministres, qui ne se fatiguent pas et n'ont pas de besoins physiques, mais aux êtres humains. Les Sages ont donc dit : peut-être un artisan voudra-t-il se reposer et s'asseoir sur les pierres utilisées dans la construction — et il pourrait en fait s'asseoir dessus. Et s'il construisait avec des matériaux consacrés, on constaterait qu'il a profané du saint. Il est donc préférable de construire avec des matériaux profanes et de ne consacrer la structure qu'une fois achevée.
רַב פָּפָּא אָמַר: הַיְינוּ טַעְמָא דְּבוֹנִין בַּחוֹל – לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אִמְרֵי דִּלְמָא בָּעֵי לְמִיזְגָּא, וּזְגָא עֲלַיְיהוּ. אִי בְּנָא בְּקוּדְשָׁא – אִישְׁתְּכַח דְּקָמָעֵיל בְּקוּדְשָׁא.
La Guemara soulève une objection à ce raisonnement à partir de ce que nous avons appris dans la michna : dans le cas des trésoriers du Temple qui ont acheté des bûches profanes pour des réparations au Temple, on est passible de mé'ila sur le bois lui-même, mais on n'est pas passible de mé'ila sur la sciure ni sur les feuilles qui tombent du tronc.
תְּנַן: הַגִּזְבָּרִין שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָעֵצִים – מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין מוֹעֲלִין לֹא בַּשִּׁיפּוּיי וְלֹא בַּנְּבִיָּיה.
Mais pourquoi serait-on passible de mé'ila sur le bois ? Ici aussi, qu'il travaille avec des bûches profanes et qu'il les consacre seulement après qu'elles ont été fixées dans la structure ! Après tout, dans ce cas aussi on peut appliquer le raisonnement selon lequel les Sages ont dit : peut-être l'artisan voudra-t-il se reposer et s'asseoir sur les bûches avec lesquelles il travaille — et il pourrait s'asseoir dessus — et on constaterait qu'il a profané des objets consacrés.
וְאַמַּאי מוֹעֲלִין בָּהֶן? הָכָא נָמֵי לֶיעְבַּד בַּחוֹל, אָמְרִי דְּדִלְמָא בָּעֵי לְמִיזְגָּא, וּזְגָא עֲלֵיהֶן, וְאִישְׁתְּכַח דְּקָא מוֹעֵל בְּקָדָשִׁים!
Rav Pappa dit : si la michna visait des bûches que les trésoriers du Temple avaient acquises pour une construction à partir de ce moment — alors en effet elles ne devraient pas être consacrées avant d'être fixées dans la structure. Mais lorsque nous avons appris dans la michna qu'on est passible de mé'ila sur le bois, le tanna visait des bûches acquises pour être utilisées le jour même. Puisqu'elles sont destinées à être utilisées immédiatement, il n'y a pas de crainte que l'on s'assoie dessus.
אָמַר רַב פָּפָּא: אִי בְּעֵצִים דְּמִכָּאן וְאֵילָךְ, הָכִי נָמֵי. אֶלָּא כִּי תְּנַן בְּמַתְנִיתִין, בְּעֵצִים דְּיוֹמֵיהּ.
Nous reprenons sur vous le traité du produit d'une offrande pour le péché [vlad ḥataat].
הַדְרָן עֲלָךְ וְלַד חַטָּאת
Rachi
מותר הקטרת - מה שהיה נשאר על שס"ה מנה מה היו עושין בה דלאחר שנכנס ניסן אין ראוייה להקטרה דבעינן חדש והבא קרב מתרומה חדשה:,מפרישין ממנה - ממותר הקטרת כנגד שכר האומנין דקס"ד דלאלתר כשקנו צרכי הבנין מיד היו מחללין מעות הקדש בשעת קניה על העצים ועל האבנים ועל כל צרכי הבנין שקנו ופורעין אבל לא שכר האומנין שבונין בבנין שהכל היה קדש חוץ מן השבח שהיו האומנים משביחין בבנין בכל יום ובכל יום היה הגזבר מביא מעות הקדש כשיעור השבח שהשביחו האומנין בבנין באותו יום ומחלל אותן על השבח שהשביחו האומנין בבנין באותו יום והיינו טעמא דעושין כן בכל יום משום דאמרן לעיל דמאן דמתנדב מעות וכו' והיו המעות חולין והבנין קדש אבל לא היה הגזבר נותן להן המעות לאלתר דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כשיגמר הבנין וכן היו עושין כל השבח ועדיין לא היה שם מותר הקטרת על המעות אבל כשמגיע ניסן שיש שם מותר הקטרת דצריכין ללוקחו מתרומה חדשה מחללין אותו מותר הקטרת על אותן מעות חולין שיש ביד הגזבר שחילל על השבח שהשביחו האומנין והוי הקטרת חול ומעות חזרו לקדושתן כבתחלה וחוזרין ולוקחין הקטרת מן האומנין מתרומה חדשה. ואי קשיא לך מה צורך לחללה על מעות האומנים ליתבה לקטרת לאומנין לאלתר הא לא קשיא דליכא בהאי מותר כשיעור כל שכר האומנין להכי עבדי הכי: ואי ס"ד כדאמר שמואל דבונין בחול ואח"כ מקדישים ליחלה לקטרת אבנין עצמו ואמאי מפרישים וכו':
ומשני דלא איכא בנין - שלא בנו אותה כלום:,והא על מעות האומנין קתני - אלמא דבנו בנין: אין ודאי בנו בנין אלא דליכא בנין שיעור מעות: ואכתי אם איתא לדשמואל ליחלה אההוא פורתא בנין על אותו מיעוט שהשביחו האומנין בבנין לאחר שיחללו על מה שהשביחו אע"ג דלא הוי כשיעור דמי הקטרת דאמר שמואל הקדש וכו':
אבל לכתחלה לא - הלכך מחללין אותה על מעות האומנין בלבד:
רב פפא אמר היינו טעמא דבונין בחול דלא נתנה תורה למלאכי השרת - דאי אפשר דלא יתבי זמנין בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מועל דדלמא בעי למיזגא עליהון כלומר שאם הוצרך וישב עליהן נמצא נהנה מהן:
אי בעצים דמכאן ואילך הכי נמי - כלומר אי בעצים דאין דעתו לבנותן בבנין עד זמן מרובה הכי נמי דלא מקדשינן להו עד שיבנו בבנין דאיכא למיחש דלמא יתיב עליהון וקא מעיל:,אלא כי תנן במתניתין דמועלין בעצים דיומיה - שדעתו לבנותן בו ביום שלקחום דהשתא ליכא למיחש דלמא אתי למזגא עליהון הואיל ובנו להו לאלתר בו ביום בבנין:
Tossafot
מותר הקטרת - היו מפטמין כאחת ג' מאות וששים וחמשה מנין כמנין ימות החמה להקטיר קטרת בכל יום חציו בבקר וחציו בערב ועוד שלשה מנין לצורך יוה"כ והיה נותר מן הקטרת כדאמר התם (כריתות דף ו:) פעם לששים שנה או לשבעים שנה היו (בא) [מפטמין] חצאים כלומר היו עולין השירים לחצי הקטרת ועלה קאי הך דשמעתין מה היו עושין מאותו מותר מפרישין שכר האומנין ממעות הלשכה ומזכה אותן ע"י אחרים בשביל האומנין ומחללים הקטרת על אותם המעות שזכה בהם בשביל האומנין ונכנסין המעות בקדושת הקטרת בקדושת תרומה ישנה והקטרת יוצא לחולין ונותנין אותו הקטרת לאומנין בשכרם וחוזרים ולוקחין אותן מיד האומנין מתרומת הלשכה ולכך היה צריך לעשות כן לפי שא"א להקטיר קטורת מתרומה ישנה לשנה הבאה וא"ת ולמה הוזקקו לעשות כן שחיללו הקטרת על מעות האומנין היה להם לחלל מעות של תרומה חדשה על הקטרת שיצא כבר לחולין יש לומר דבהכי עדיף טפי לפי שהוא דרך מקח וממכר ממש והוי צניע טפי א"נ אם לא היו עושין כן אתי לאיתרשולי שיש כאן לחזור לחלל קדושת מעות של תרומה חדשה על הקטרת אבל עתה שהוא מפריש ליד ליד לא אתי לאיתרשולי:
ואמאי ליחליה אבנין - כלומר אי אית ליה לדשמואל דאמר בונין בחול למה להן לעשות כל אלה יחללו אותם הקטרת על הבנין ויצא לחולין ויחזרו ויחללו מעות של תרומה חדשה על אותה קטרת ולמה היו צריכין להפריש שכרם ולחלל כו' ומשני דליכא בנין ופריך והא מעות האומנין קתני משמע שעסוקים בבנין ומשני דליכא בנין כשיעור מעות של קטרת פי' אין הכי נמי דודאי יש בנין חול מדקתני האומנים אך אין בנין כשיעור מעות (שמן) של קטרת ולכך צריך להפריש מעות מתרומת הלשכה כשיעור הקטרת לשכר האומנים וא"ת וכי אפשר להיות כך ששכר הבנין הוא מרובה על הבנין יש לומר באומנות ציור שיש שכר לאומנין יותר ממעות בנין אי נמי הכי פירושו דליכא בנין כשיעור מעות הבנין לולי שכר האומנין שעם הבנין וצ"ע וי"מ דמיירי בשכר שחייבים לאומנין בשביל מלאכה שעדיין לא נעשית אך קצת יש בנין הלכך כיון דליכא בנין עדיין בנוי כשיעור הקטרת בסוף השנה שרוצים לקדש הקטרת א"א לחלל עליו אבל מפרישים כל שכר האומנין שעתיד ליתן להם לעשות המלאכה אשר התחילו כבר ולהכי נקט מילתא דאיכא בנין קצת דאי ליכא בנין כלל היה גנאי להפריש מעות מתרומת הלשכה על שכר האומנין העתיד אלא מתוך שהוצרכו להפריש לצורך האומנין בשביל שכרן המועט אינו גנאי להפריש הרבה על העתיד ועוד אמר רש"י לפי שמכאן התחילו במלאכה כמי שגמרו דמי שהרי אין יכולין לחזור בהם:
והאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל - כלומר ומה בכך אי ליכא בנין כשיעור מעות ומשני הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא משום פסידא דהקדש ודוקא בזמן שבהמ"ק קיים דאיכא פסידא להקדש אבל בזמן שאין בית המקדש קיים דליכא פסידא להקדש לא ואפשר לחלל לכתחלה על שוה פרוטה וא"ת הכא נמי ליכא שום פסידא להקדש שהרי שירי הקטרת הללו חוזרים להקדש וי"ל דמ"מ כיון דבית המקדש קיים ואם היו מחללים על שוה פרוטה בעלמא דאיכא פסידא להקדש אע"ג דהכא ליכא פסידא מ"מ אינו מחולל דגזרינן (דלמא) אטו רוב מקומות דאיכא פסידא להקדש בכה"ג ולא דמי לההיא דהתם דקאמר בזמן שאין בית המקדש קיים אפשר לחלל דהתם לא שייך בשום ענין פסידא להקדש:
לא ניתנה תורה למלאכי השרת - ואי אפשר ליזהר שלא יהנו מן החומה כי עבד בחול דלמא אתי למיזגא עלייהו שפעמים שצריכים הפועלים לסמוך על האבנים ונמצא שמועלין:
אי בעצים דמכאן ואילך ה"נ הב"ע בעצים דיומיה - כלומר עצים שלקחו לבנותם ביום הלקיחה ובזמן מועט יכולים ליזהר מלסמוך עליהם:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.