Car Rav a dit : celui qui saigne une bête de sainteté [kodesh] vivante — tirer profit de ce sang est interdit, et on commet meila [usage profane d'une chose consacrée] en en tirant profit. Puisqu'il existe un moment où la prohibition de meila s'applique par la Torah, on peut comprendre la halakha selon laquelle on est responsable par une loi rabbinique de meila pour le sang une fois qu'il est descendu dans la vallée du Qidron. Ce cas n'est pas comparable aux colombes dont le moment de validité pour le sacrifice n'est pas encore arrivé, car elles ne sont initialement pas soumises à la meila par la Torah.
דְּאָמַר רַב: הַמַּקִּיז דָּם לְבֶהֱמַת קָדָשִׁים, אָסוּר בַּהֲנָאָה, וּמוֹעֲלִין בּוֹ.
§ La Guemara analyse la question elle-même. Rav Huna dit que Rav dit : celui qui saigne une bête consacrée — tirer profit de ce sang est interdit, et on commet meila en en tirant profit. Rav Hamnuna soulève une objection à l'opinion de Rav à partir de la Michna ci-dessous : pour le lait des animaux consacrés pour être sacrifiés et les œufs des colombes consacrées pour être sacrifiées — on ne peut pas en tirer profit a priori, mais si l'on en a tiré profit, on n'est pas responsable de meila pour eux, bien qu'on le soit pour les animaux et colombes eux-mêmes. Apparemment, les produits d'un objet consacré ne partagent pas son statut quant à la halakha de meila. Pourquoi ce principe ne s'appliquerait-il pas aussi au sang ?
גּוּפָא. אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב: הַמַּקִּיז דָּם לְבֶהֱמַת קָדָשִׁים – אָסוּר בַּהֲנָאָה, וּמוֹעֲלִין בּוֹ. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין, וּבֵיצֵי תוֹרִין – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין!
Rav lui répondit : lorsque nous avons dit que les produits d'un objet consacré sont aussi soumis à la halakha de meila, c'était seulement à propos du sang, car l'animal ne peut exister sans sang et le sang est donc considéré comme l'animal lui-même. Mais pour le lait, puisque l'animal peut exister sans lait, le lait n'est pas considéré comme l'animal lui-même.
אֲמַר לֵיהּ: כִּי קָאָמְרִינַן, לְגַבֵּי דָּם, דְּלֹא מִתְקַיֶּימֶת בְּלָא דָּם. אֲבָל חֵלֶב, דְּקָא מִקַּיְימָא בְּלֹא חֵלֶב – לָא.
Rav Mesharshiya soulève une objection à cette suggestion à partir d'une baraïta : on ne peut pas tirer profit a priori de l'engrais sec et du fumier frais [peresh] des offrandes du sanctuaire suprême trouvés dans la cour du Temple ; mais si l'on en a tiré profit, on n'est pas responsable de meila pour eux ; et l'argent reçu de leur vente sera affecté à la chambre du trésor du Temple.
מֵתִיב רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הַזֶּבֶל וְהַפֶּרֶשׁ שֶׁבֶּחָצֵר – אֵין נֶהֱנִין וְאֵין מוֹעֲלִין. וְיִפְּלוּ דָּמֶיהָ לַלִּשְׁכָּה.
À la lumière de la distinction proposée entre le sang et le lait, la Guemara demande : pourquoi le fumier n'est-il pas soumis aux halakhot de meila ? Ici aussi, l'animal ne peut exister sans fumier, et le fumier devrait donc être soumis aux halakhot de meila comme le sang. Les Sages répondent : comment compares-tu les deux cas ? Dans le cas de ce fumier qui vient à l'animal d'une source externe — c'est-à-dire la nourriture qu'elle a mangée — cette nourriture sort du corps sous forme de fumier et une autre nourriture entre dans le corps et la remplace. Cela sert à exclure le sang, qui fait partie du corps de l'animal et n'est pas remplacé par une source externe.
אַמַּאי? הָכָא נָמֵי, לָא מְקַיֵּים בְּלֹא פֶּרֶשׁ! אָמְרִי: מַאי אִירְיָא, הָדֵין פֶּרֶשׁ דְּמִן עָלְמָא קָאָתֵי לַהּ, אָזֵיל הַאי – אָתֵי אַחֲרִינָא. לְאַפּוֹקֵי דָּם, מִגּוּפַהּ.
La Guemara note : la baraïta enseigne qu'on ne peut pas tirer profit du fumier a priori, mais si l'on en a tiré profit, on n'est pas responsable de meila, et l'argent reçu de leur vente sera affecté à la chambre du trésor du Temple. Cela soutient l'opinion de Rabbi Elazar, car Rabbi Elazar a dit : partout où les Sages ont dit qu'un objet est consacré et n'est pas consacré — comme ici, où l'on ne peut pas en tirer profit mais où l'on n'est pas non plus responsable de meila — l'argent reçu de sa vente est affecté à la chambre du trésor du Temple.
הָא קָתָנֵי לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין וְדָמָיו לַלִּשְׁכָּה. מְסַיְּיעָא לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ – דָּמָיו יִפְּלוּ לַלִּשְׁכָּה.
Mishna 1
MISHNA : Pour le lait des animaux consacrés pour être sacrifiés et les œufs des colombes consacrées pour être sacrifiées — on ne peut pas en tirer profit a priori, mais si l'on en a tiré profit après coup, on n'est pas responsable de meila pour eux.
מַתְנִי׳ חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.(משנה)
Dans quel cas cette déclaration est-elle dite — qu'en tirant profit des œufs ou du lait d'animaux consacrés, on n'est pas responsable de meila ? Elle est dite pour les animaux consacrés offerts sur l'autel, car leurs œufs et leur lait ne sont pas apportés à l'autel et sont donc considérés comme distincts des offrandes elles-mêmes. Mais ce n'est pas la halakha pour les animaux qui ne sont pas sacrifiés et qui sont consacrés uniquement pour l'entretien du Temple [bedek ha-bayit]. Par exemple, si l'on consacre une poule, on commet meila en l'utilisant et en utilisant son œuf ; si l'on consacre une ânesse, on commet meila en l'utilisant et en utilisant son lait — car l'animal et son lait, et de même la poule et ses œufs, sont tous deux consacrés pour l'entretien du Temple et sont considérés comme une seule unité.
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ. אֲבָל בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, הִקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלֶת – מוֹעֲלִין בָּהּ וּבְבֵיצָתָהּ, חֲמוֹרָה – מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָהּ.
Guémara
GUEMARA : La Michna enseigne que si l'on tire profit des œufs ou du lait d'animaux consacrés offerts sur l'autel, on n'est pas responsable de meila pour eux. La Guemara demande : cela signifie-t-il que pour un objet apte à être sacrifié sur l'autel, s'il l'a consacré avec une sainteté qui incombe à sa valeur [kedushat damim] — c'est-à-dire pour le vendre et utiliser l'argent pour acheter une offrande plutôt que de sacrifier l'animal lui-même — ses œufs ou son lait ne sont pas soumis aux halakhot de meila ? Puisqu'il n'a pas l'intention de sacrifier l'animal lui-même, pourquoi la prohibition de meila ne s'appliquerait-elle pas à son lait ou à ses œufs ?
גְּמָ׳ אֶלָּא גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, כִּי אַקְדְּשַׁהּ קְדוּשַּׁת דָּמִים, לָא אִית בַּהּ מְעִילָה?
Rav Pappa dit : la formulation de la Michna est incomplète, et voici ce qu'elle enseigne : dans quel cas cette déclaration — que le lait et les œufs d'un animal consacré offert sur l'autel ne sont pas soumis à la meila — est-elle dite ? Elle est dite lorsqu'il a consacré l'animal avec une sainteté inhérente [kedushat ha-guf] pour être sacrifié sur l'autel. Mais s'il l'a consacré avec une sainteté qui incombe à sa valeur — pour le vendre et utiliser l'argent pour acheter une offrande à sacrifier sur l'autel — alors il est considéré comme s'il l'avait consacré pour l'entretien du Temple, et il est soumis à la meila. Par conséquent, si l'on consacre une poule pour la vendre et utiliser l'argent pour acheter une offrande, on commet meila en l'utilisant et en utilisant son œuf ; si l'on consacre une ânesse, on commet meila en l'utilisant et en utilisant son lait.
אָמַר רַב פָּפָּא: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁהִקְדִּישׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, אֲבָל הִקְדִּישׁוֹ קְדוּשַּׁת דָּמִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁהִקְדִּישׁוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת. הִקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלֶת – מוֹעֲלִין בָּהּ וּבְבֵיצָתָהּ, חֲמוֹרָה – מוֹעֲלִין בָּהּ וּבַחֲלָבָהּ.
Mishna 2
MISHNA : Pour tout objet consacré apte à être sacrifié sur l'autel —
מַתְנִי׳, כׇּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ
Rachi
המקיז דם לבהמת קדשים - אותו דם שהקיז אסור בהנאה ומועלין בו דכיון דלא חזי לזריקה חשיב כגופה דבהמה ומועלין בו וכיון דאית ביה האי מעילה מעיקרא מש"ה אית ביה מעילה נמי לאחר שיצא לנחל קדרון אבל תורין דלא הויא בהו מעילה מעיקרא כלל קשה לי:
איתיביה רב המנונא חלב המוקדשין וכו' - ולא אמרי' דכגופה דמי הכי נמי לימא גבי מקיז דם אמאי מועלין:
דלא מתקיימת הבהמה בלא דם - דדם הוא הנפש להכי אמרי' כגופה דמי ומועלין בו:,הא מתקיימא בלא חלב - הלכך אין מועלין בו:
הזבל והפרש - של קדשים שהוא בחצר ה"ה בכל מקום אלא דדרכו להיות בחצר של הקדש לא נהנין ולא מועלין: ,ויפלו דמיו ללשכה גרסי':
הכא נמי לא מקיימא הבהמה בלא פרש - שלא יהא קצת פרש במעיה וכגופה הוא ולימעול ביה:,אמרי - לא דמי דמה לפרשה דפרש מעלמא אתי לה לבהמה מחמת מאכל של חולין אפילו אזיל מגופה לגמרי אתי אחרינא כשתחזור ותאכל ולא כגופה דמי הלכך אין מועלין בו: ,לאפוקי דם - דגופה של בהמה היא שהרי נברא עמה הלכך מועלין בו:
קתני לא נהנין ולא מועלין ודמיו ללשכה מסייע ליה לר"א דאמר כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש - דהיינו לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו ללשכה:
מתני' בד"א בקדשי מזבח - דהואיל וחלב וביצים אינן ראוין למזבח הלכך אין מועלין בהן:,אבל בקדשי בדק הבית - הואיל וקדושת דמים הן וכולן ראוין לבדק הבית אפילו אם הקדיש תרנגולת וכו' דמועלין בין בביצים בין בחלב:
גמ' השתא קא דייק למתני' דקתני בד"א וקאמר גבי מזבח אפילו כי אקדשיה קדושת דמים לית בהו מעילה דהכי משמע בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב וכו' אבל אם הקדיש בהמה ועוף למזבח שיקנה מהם דבר הראוי למזבח אין מועלין בחלב וביצים ואמאי לית בהן מעילה אלא אמר רב פפא כו':
Tossafot
המקיז דם בבהמת קדשים אסור ומועלין בו - וא"ת הכתיב לכפר ודרשינן לכפרה נתרבו ולא למעילה י"ל דה"מ בדם שחוטה ההיא לכפרה אבל דם בהמה חיה דלא חזי לכפרה לא:
מתיב רב המנונא וביצי תורים כו' - וקס"ד דדם כמו חלב ומשני כי קאמר גבי דם דלא מקיימא בלא דם וחשוב כגופה אבל חלב דמקיימא שפיר בלא חלב לא הוי כגוף הבהמה:
הפרש והזבל שבחצר - פירוש שיצאו מן הקדשים:
ודמיו יגיעו ללשכה מסייע ליה לר"א דאמר ר"א כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש - כלומר לא נהנין ולא מועלין דמיו יפלו לנדבה משמע שר"ל שישלם אותו שנהנה ממנו את הקרן ול"נ דאם כן מאי איכא בין לא מועלין מדרבנן למועלין מדרבנן דאפילו כי איכא מעילה מדרבנן לא משלם אלא קרן כדפי' במתני' וכל לא מועלין דמתני' ר"ל דלא מועלין אף מדרבנן אלא ה"פ ודמיו יפלו לנדבה הגזברים חייבים ליטפל בפרש ובזבל למוכרן ולהגיע דמיו ללשכה וה"ק ר"א כ"מ שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש כמו חלב המוקדשין וכיוצא בו שאין יכולין ליהנות מהם מה יעשו מהם יפלו דמיו לנדבה:
חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין - פירוש חלב של בהמה נקבה של קדשים וכן ביצים של תורין של הקדש שקדושתם קדושת מזבח כדמפרש ואזיל וא"ת הא תינח בביצי תורים דלא מצינו שיהא שום איסור בהם אלא חלב המוקדשין הא אשכחן דאסור אף בפסולי המוקדשין דאמר (בכורות דף טו.) תזבח [ולא גיזה] בשר ולא חלב וא"כ אמאי אין מועלין וי"מ דכי אסר רחמנא חלב ה"מ לענין שאסור לחלוב כי היכי דדרשינן (שם) מתזבח ולא גיזה דאסור לגזוז אבל החלב עצמו שרי מידי דהוה אגיזה דשריא ול"נ דוודאי א"א לומר כן דהא אמרי' בפ' השוחט (חולין דף לו.) הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה ומאי קאמר והא גיזה עצמה שריא אלמא מייתי ראיה מחלב דאסור אף כי נחלב כבר והא דמייתי גיזה כמו וכו' הוא ושיטפת הש"ס הוא לאיתויי בהו לגיזה ועבודה ואין לתמוה מ"ש חלב מגיזה דגבי גיזה דרשי' (בכורות שם) דאסור לגזוז וגיזה שרי וגבי חלב אף כי נחלב אסור וי"ל דהכא והכא במשמעותיה דקרא דלמעוטי גיזה כתיב תזבח כלומר אבל לא תגוז למעוטי חלב כתיב ואכלת בשר דמשמע אבל חלב לא תאכל ושם בחולין (דף לו.) פירש כן אלמא משמע דחלב עצמו אסור וכן משמע בהדיא בבכורות (דף ו:) דקאמר מדאסר רחמנא חלב של פסולי המוקדשין הא חלב דחולין שרי א"כ דחלב עצמו אסור וקשה לן אמאי אין מועלין ונרא' לפרש למורי שי' דנהי דאסור מ"מ כיון דאינו ראוי לבא למזבח אין מועלין דלא הוו קדשי ה' וגם אין חיות הבהמה תלוי בו דלהוי חשוב כגוף הבהמה וראיה מדאמר בר"ה (דף כח.) שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא וקאמר התם מ"ש ומשני גבי שופר של עולה כיון דמעל נפקי לחולין אבל של שלמים דליכא מעילה איסור הוא דרכיב עליה אלמא דבשופר של שלמים איכא איסורא ומ"מ ליכא מעילה בשלמים משום דלא הוו קדשי ה':
הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה - דהכא ראוי לימכר ולהביא הדמים לבדק הבית:
אלא גבי מזבח כי אקדיש קדושת דמים לית בהו מעילה - קס"ד דה"ק במתני' בד"א בקדשי מזבח שהקדישו לצורך מזבח למוכרו וליקח מהן צורכי מזבח וקדשי בדק הבית דהיינו קדושת דמים:
במה דברים אמורים שהקדישו קדושת הגוף לגבי מזבח - פירוש ליקרב לגבי המזבח וא"כ לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח כמו חלב המוקדשין וביצי תורין ולכך אין מועלין:
כל הראוי למזבח כו' - כדמפרש ואזיל הקדיש בור מלא מים דהמים ראוים לבדק הבית לגבל בהן את הטיט אבל אין ראוים למזבח שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים וגם לא חזו לניסוך המים דבעינן בניסוך המים שיהיו מים חיים כמו ששנינו בפרק לולב וערבה (סוכה דף מח.) שהיה ממלא ממעיין בית השילוח כדנפקא לן התם מדכתיב ושאבתם מים בששון וגו' אשפה מלאה זבל אין ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית שובך מלא יונים היונים ראוים למזבח להקרבה אבל השובך אין ראוי לבדק הבית דשובך שוה הרבה ואין עוקרים אבניו לשום בבדק הבית דאם כן פוחתין דמיו וכן באילן ובפירות אין האילן ראוי לבדק הבית לקורות דאם כן היה פוחת דמיו והפירות אין ראוין למזבח כדכתיב (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ודבש היינו כל מיני מתיקה אך אם הוא זית או גפן ראוים למזבח זית לשמן למנחות וגפן ליין לנסכים ואין ראוים לבדק הבית כדפרישית:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.