מגילה ב׳ אמסכת מגילהמגילה ב׳ א
משנה מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר. לא פחות, ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון — קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות — קורין בארבעה עשר, אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. כיצד: חל להיות ארבעה עשר בשני — כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. חל להיות בשלישי או ברביעי — כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. חל להיות בחמישי — כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. חל להיות ערב שבת — כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום. חל להיות בשבת — כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה, ומוקפות חומה למחר. חל להיות אחר השבת — כפרים מקדימין ליום הכניסה, ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה למחר. גמרא גמ׳ מגילה נקראת באחד עשר. מנלן? מנלן?! כדבעינן למימר לקמן: חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים. אנן הכי קאמרינן: מכדי כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנינהו, דאי סלקא דעתך אנשי כנסת הגדולה ארבעה עשר וחמשה עשר תקון — אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה? והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. אלא פשיטא כולהו אנשי כנסת הגדולה תקינו. היכא רמיזא? אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן, אמר קרא: ״לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם״, זמנים הרבה תקנו להם. האי מיבעיא ליה לגופיה! אם כן לימא קרא ״זמן״, מאי ״זמניהם״ — זמנים טובא. ואכתי מיבעי ליה: זמנו של זה לא כזמנו של זה! אם כן, לימא קרא ״זמנם״, מאי ״זמניהם״ — שמעת מינה כולהו. אימא זמנים טובא! ״זמניהם״ דומיא ד״זמנם״: מה ״זמנם״ תרי — אף ״זמניהם״ תרי. ואימא תריסר ותליסר? כדאמר רב שמואל בר יצחק: שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, ולא צריך לרבויי, הכא נמי: שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, ולא צריך לרבויי. ואימא שיתסר ושיבסר! ״ולא יעבור״ כתיב. ורבי שמואל בר נחמני אמר, אמר קרא: ״כימים אשר נחו בהם היהודים״. ״ימים״, ״כימים״ — לרבות אחד עשר ושנים עשר. ואימא תריסר ותליסר! אמר רב שמואל בר יצחק: שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, ולא צריך לרבויי. ואימא שיתסר ושיבסר! ״ולא יעבור״ כתיב. רבי שמואל בר נחמני מאי טעמא לא אמר מ״בזמניהם״? ״זמן״ ״זמנם״ ״זמניהם״ לא משמע ליה. ורב שמן בר אבא מאי טעמא לא אמר מ״כימים״? אמר לך: ההוא לדורות הוא דכתיב. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה, דדריש ״זמן״ ״זמנם״ ״זמניהם״, אבל חכמים אומרים: אין קורין אותה אלא בזמנה. מיתיבי, אמר רבי יהודה: אימתי — בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן, אבל בזמן הזה, הואיל ומסתכלין בה — אין קורין אותה אלא בזמנה. רבי יהודה אליבא דמאן? אילימא אליבא דרבי עקיבא — אפילו בזמן הזה איתא להאי תקנתא! אלא לאו, אליבא דרבנן, ובזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן — מיהא קרינן, תיובתא דרבי יוחנן תיובתא. איכא דאמרי: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה, אבל חכמים אמרו: בזמן הזה, הואיל ומסתכלין בה — אין קורין אותה אלא בזמנה. תניא נמי הכי, אמר רבי יהודה: אימתי — בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן, אבל בזמן הזה, הואיל ומסתכלין בה — אין קורין אותה אלא בזמנה. רב אשי קשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה,