Guémara
ne se rend pas elle-même acquise par un homme [c'est-à-dire qu'elle ne peut pas se donner en mariage à elle-même].
לָא מַקְנְיָא נַפְשַׁהּ.
La Guemara demande : à quoi sert le nombre indiqué dans la seconde clause de la Michna — qu'une femme s'acquiert elle-même de deux manières — pour exclure quoi ? La Guemara répond : pour exclure la halitsa, c'est-à-dire qu'une femme mariée n'est pas libérée du mariage par la halitsa. Sans cette exclusion, on pourrait penser dériver cela par un argument a fortiori à partir de la halakha d'une yevama : tout comme une yevama, qui n'est pas libérée du yavam par un acte de divorce (guett), l'est néanmoins par la halitsa, à plus forte raison cette femme mariée, qu'un guett peut libérer de son mari, pourrait-elle l'être par la halitsa ? C'est pourquoi le tanna nous enseigne qu'une femme mariée ne peut pas être libérée de son mari par la halitsa.
מִנְיָינָא דְסֵיפָא לְמַעוֹטֵי מַאי – לְמַעוֹטֵי חֲלִיצָה. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תֵּיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִיְּבָמָה, מָה יְבָמָה שֶׁאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּגֵט – יוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה, זוֹ, שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט – אֵינוֹ דִּין שֶׁיּוֹצְאָה בַּחֲלִיצָה? קָמַשְׁמַע לַן.
La Guemara demande : et pourquoi ne dirait-on pas qu'il en est bien ainsi, c'est-à-dire qu'une femme mariée pourrait être libérée par la halitsa ? La Guemara répond : le verset dit au sujet du divorce : « un acte de rupture » (Devarim 24, 3) — ce qui enseigne : un acte écrit [un document] la sépare de son mari, et rien d'autre ne la en sépare de lui.
וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אָמַר קְרָא: ״סֵפֶר כְּרִיתֻת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.
§ La Michna enseigne qu'une femme peut être acquise par de l'argent. La Guemara demande : d'où dérivons-nous qu'une femme peut être acquise par de l'argent ? Et d'ailleurs, au sujet de ce que nous avons appris dans une Michna (Ketubot 46b) : « un père a autorité sur sa fille pour son kiddoushin, que ce soit par argent, par acte ou par union conjugale » — d'où dérivons-nous qu'elle est acquise par son mari par de l'argent, et que cet argent revient à son père ?
בְּכֶסֶף. מְנָא לַן? וְתוּ, הָא דִּתְנַן: ״הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ, בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה״, מְנָלַן דְּמִיקַּנְיָא בְּכֶסֶף, וְכֶסֶף דַּאֲבוּהּ הוּא?
Rav Yehouda dit que Rav dit : la raison est que le verset dit au sujet d'une servante hébraïque qui acquiert sa liberté de son maître : « elle sortira pour rien, sans argent » (Shemot 21, 11). L'expression superflue « sans argent » indique qu'il n'y a pas d'argent pour ce maître-ci — c'est-à-dire que le maître qu'elle quitte perd l'argent qu'il avait payé pour elle —, mais qu'il y a de l'argent pour un autre maître, c'est-à-dire qu'un autre maître reçoit de l'argent lorsqu'elle quitte son autorité. Et qui est cet autre maître qui peut la transférer à quelqu'un d'autre et recevoir de l'argent pour elle ? C'est son père.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דְּאָמַר קְרָא ״וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף״ – אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה, אֲבָל יֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר. וּמַאן נִיהוּ – אָב.
La Guemara demande : mais pourquoi ne pas dire que cet argent est donné à elle-même ? La Guemara rejette cela : comment pourrait-on le suggérer ? Son père reçoit son kiddoushin, c'est-à-dire l'argent ou le document des fiançailles lorsqu'il la marie à son mari, comme il est écrit : « j'ai donné ma fille à cet homme » (Devarim 22, 16) — et elle prendrait l'argent ? Puisque c'est lui qui la marie, il a certes droit à l'argent du kiddoushin.
וְאֵימָא לְדִידַהּ! הָכִי הַשְׁתָּא?! אָבִיהָ מְקַבֵּל קִידּוּשֶׁיהָ, דִּכְתִיב: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״, וְאִיהִי שָׁקְלָה כַּסְפָּא?!
La Guemara demande : mais pourquoi ne pas dire que cette halakha ne vaut que lorsqu'elle est mineure, car elle n'a pas le pouvoir de recevoir son kiddoushin — faute de capacité intellectuelle, elle n'a pas non plus le droit juridique de conclure cette transaction. Mais pour une jeune fille (naara), qui a le pouvoir de recevoir son kiddoushin — une fille de plus de douze ans étant considérée comme adulte —, qu'elle se fiance elle-même et prenne l'argent ! La Guemara répond que le verset dit : « dans sa jeunesse, dans la maison de son père » (Bamidbar 30, 17), ce qui enseigne : tout profit qu'elle gagne dans sa jeunesse appartient à son père.
וְאֵימָא הָנֵי מִילֵּי קְטַנָּה, דְּלֵית לַהּ יָד לְקַבֵּל קִידּוּשִׁין, אֲבָל נַעֲרָה, דְּאִית לַהּ יָד לְקַבֵּל קִידּוּשִׁין – תְּקַדֵּישׁ אִיהִי נַפְשָׁהּ וְתִשְׁקוֹל כַּסְפָּא! אָמַר קְרָא: ״בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״ – כׇּל שֶׁבַח נְעוּרִים לְאָבִיהָ.
La Guemara conteste cette explication : mais au sujet de ce que Rav Houna dit que Rav dit — d'où dérive-t-on que le gain du travail d'une fille appartient à son père ? Comme il est dit : « et si un homme vend sa fille comme servante » (Shemot 21, 7). Cette comparaison entre une fille et une servante hébraïque enseigne : tout comme pour une servante hébraïque ses gains appartiennent à son maître, de même pour une fille ses gains appartiennent à son père. La Guemara demande maintenant : pourquoi Rav Houna a-t-il besoin de cette dérivation ? Qu'il dérive plutôt cette halakha du verset « dans sa jeunesse, dans la maison de son père », qui indique que tout profit de ses gains en tant que jeune fille appartient à son père !
וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לָאָב? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, מָה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ – אַף בַּת נָמֵי מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. תִּיפּוֹק לֵיהּ מִ״בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״!
Plutôt, Rav Houna maintient que ce verset est écrit au sujet de l'annulation des vœux, et ne se rapporte pas aux halakhot d'acquisition. La Guemara demande : si tel est le cas, alors pour l'argent de son kiddoushin aussi, on pourrait dire que ce verset n'est écrit qu'au sujet de l'annulation des vœux et ne s'applique pas à l'argent des fiançailles. Et si tu disais : dérivons la halakha de l'argent de son kiddoushin de celle de l'annulation des vœux — tout comme un père a le droit d'annuler les vœux de sa fille lorsqu'elle est jeune fille, il a aussi des droits sur son argent —, cela n'est pas possible, car il existe un principe : on ne dérive pas des matières d'argent à partir de matières rituelles.
אֶלָּא, בַּהֲפָרַת נְדָרִים הוּא דִּכְתִיב. הָכִי נָמֵי, בַּהֲפָרַת נְדָרִים הוּא דִּכְתִיב. וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִינֵּיהּ – מָמוֹנָא מֵאִיסּוּרָא לָא יָלְפִינַן.
Et si tu disais : dérivons cette halakha de celle des amendes — comme il est dit explicitement dans la Torah qu'un homme qui viole une jeune fille doit payer une amende à son père —, il y a un autre principe applicable ici : on ne dérive pas des matières d'argent à partir des amendes, car l'imposition d'une amende est considérée comme un cas particulier dont on ne peut pas dériver des droits pécuniaires ordinaires.
וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִקְּנָסָא – מָמוֹנָא מִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן.
Et si tu disais : dérivons cette halakha des indemnités pour l'humiliation et la dégradation d'une jeune fille violée, qui sont également versées au père, on peut répondre que la distinction suivante s'applique : les indemnités pour humiliation et dégradation sont différentes, car son père y a un intérêt personnel. Le père peut tirer profit de son humiliation et de sa dégradation d'autres façons — par exemple en la mariant à un homme atteint de plaies, ce qui l'humilierait et réduirait sa valeur. On ne peut donc pas déduire du fait que le père reçoit les indemnités d'humiliation et de dégradation d'une jeune fille violée qu'il reçoit d'autres sommes qui lui sont dues.
וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִבּוֹשֶׁת וּפְגָם – שָׁאנֵי בּוֹשֶׁת וּפְגָם דַּאֲבוּהּ שָׁיֵיךְ בְּגַוַּיְיהוּ.
Plutôt, la halakha selon laquelle l'argent du kiddoushin d'une jeune fille appartient à son père est dérivée du verset : « elle sortira pour rien, sans argent » (Shemot 21, 11), comme dit précédemment. Quant à la question de savoir pourquoi l'argent ne lui appartient pas à elle, la Guemara répond qu'il est raisonnable que lorsque le verset exclut une autre situation et indique qu'il n'y a pas d'argent pour ce maître-ci mais qu'il y en a pour un autre maître —
אֶלָּא, מִסְתַּבְּרָא דְּכִי קָא מְמַעֵט –
Rachi
לא מקניא נפשה - דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין:
מה יבמה שאינה יוצאה בגט - דילפי' לקמן בהאי פרקין (קידושין דף יד.) כתיב לה ולא ליבמה:
בכסף מנלן - הכא עיקר ולעיל (קידושין דף ב.) אגב גררא נקיט ליה לתרוצי לשון קנין דמתני':,זכאי בבתו - שהכסף יהיה שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה:,מנלן - הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני מתני' ומנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם:
ויצאה חנם - גבי אמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימני נערות ומצי למיכתב ויצאה חנם ולא בעי אין כסף אלא למידרש ביה אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו:
ואימא לדידה - הוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו' אלא הכי דוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה:,ואיהי תשקול כספא - בתמיה אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה:
ואימא ה"מ - דזכי ליה לקבלם בקטנה שאין לה יד דלאו בת דעה היא ואע"ג דקרא דמוציא שם רע בנערה כתיב דכתיב (דברים כ״ב:י״ט) ונתנו לאבי הנערה לעולם דקדשה ניהלה בקטנותה:,אבל נערה דאית לה יד - משהביאה שתי שערות גדולה לכל דבר לכל עונשין ולממון שמקחה מקח וממכרה ממכר איהי תקדיש נפשה כו':,בנעוריה בית אביה - הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה דכל שבח הבא לה לאביה הוא:
לאמה - קרא יתירא הוא ודריש ליה בתו הרי היא לו כאמה ובבתו נערה אשמעי' דאי בקטנה לא איצטריך השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא:,תיפוק ליה מבנעוריה - אי מיניה הוי מצי למילף אלא על כרחך מדלא יליף מהתם שמעינן מינה לא לשבח נעורים אתיא דלגופיה איצטריך גבי נדרים דקאי עלייהו:
וכי תימא נילף - ממון מנדרים ממונא מאיסורא כו':
וכי תימא נילף - כסף קידושיה מכסף קנסה שאונס ופתוי לאביה חמשים כסף:,ממונא מקנסא לא ילפינן - שהקנס כולו חידוש ומחידוש לא גמרינן ואכתי קידושיה מנלן דלאביה הוי:
מבושת ופגם - דקיימא לן בכתובות (דף מ:) שהמאנס נותן בושת ופגם לאב והנהו לאו קנסא נינהו:,דאבוה שייך בגוייהו - שיש לו דין חלק בהן שיש בידו לביישה ולפוגמה בשביל ממון שיתנו לו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דהויא לה בושת ופגם ואנס זה שבא עליה מחסר ממון זה שזילזלה ולא יקפצו עליה תובעין:
אלא - לעולם מקרא קמא דאין כסף לאדון זה נפקא ודקשיא לך ואימא לדידה מסתברא דלאביה דכי קממעט יציאת אירוסין מדין יציאת אמה העבריה ובא לומר כאן אין כסף אבל ביציאת אירוסין יש כסף:
Tossafot
ואין דבר אחר כורתה - וא"ת תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מק"ו דיבמה מהאי ק"ו גופה ואין לומר אשה תוכיח דמה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף תאמר באמה וי"ל דה"א שפחה כנענית תוכיח דיוצאה בכסף ואין יוצאה בחליצה וא"ת היא גופא תיתי בהאי ק"ו דתיפוק בחליצה וי"ל דאיכא למיפרך מה ליבמה שיוצאת במיתת היבם ולכך יוצאת בחליצה תאמר בשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון לכך אינה יוצאה בחליצה וא"ת א"כ היכי נימא שפחה כנענית תוכיח איכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון תאמר באמה העבריה וי"ל דנעשה יוכיח מאשה ומשפחה כנענית דכי פרכת מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון אשה תוכיח שיוצאה במיתת הבעל ואינה יוצאה בחליצה מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח:
האב זכאי בבתו וכו' - מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה:
ואימא לדידה - וא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון וי"ל דמ"מ מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא דלקמן במסקנא אמרי' דהני תרי קראי צריכי:
ואימא ה"מ קטנה - אע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב (דברים כ״ב:ט״ז) וסקלוה ועוד דמוציא שם רע על הקטנה פטור מ"מ י"ל דה"ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ועתה היא גדולה וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא דכה"ג אמרי' גבי מעשה ידיה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז.) וי"ל דלא דמי דגבי מעשה ידיה ניחא כי כשמכרה מוכר מעשה ידיה שהרי למלאכתה נמכרת אבל קידושין לא שייכא במכר אע"פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרה אבל בקידושיה ממש לא מצינו שום זכות לאב וא"ת הא אמרינן בפרק נערה (שם) שמעשה הבת לאב מדזכי ליה רחמנא למימסרה לחופה אע"פ שמבטלה ממלאכתה ופירש התם בקונטרס דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע כל נתינות אפילו מסירה לחופה ומאי ראיה אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא וי"ל דהאי קרא את בתי נתתי ע"כ איירי בנערה כדפרישית ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה החופה א"א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א"כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקילה דעל זנות של קטנות לא מיחייבה:
וכי תימא נילף מבושת ופגם - תימה היכי בעי למימר נילף קידושין מבושת ופגם הא בושת ופגם גופה לא ידעינן שהן לאב אלא מקידושין דאמר בסוף אלו נערות (כתובות דף מ:) דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכ"ת דנ"מ מיהא דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה והיה עומד לה בושת זה אף בנערות א"כ גם כשהיא בוגרת יהא בושת ופגם של אב מהאי טעמא וי"ל דלא דמי בוגרת לנערות דנהי דלא ילפינן מהפרת נדרים כולה מלתא לענין הא ילפינן שלא ימשוך כח האב אלא ימי נערות כי ההיא דלקמן ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה כו' ומנא לן הא דבגרות מוציא מרשות אב לקידושין ולכל דבר אי לאו דילפינן מהפרת נדרים מיהו לא נהירא כיון דבטעמא תליא מלתא דאי בעי מסר לה בקטנות כך שייך דבר זה לבגרות כמו לנערה לכן נ"ל לעיל ואימא ה"מ קטנה כלומר קטנה שייך לעשות אותו ק"ו דהשתא אביה מקבל קדושיה איהי תשקול כספא כיון שאין לה כלל יד לקדש עצמה אבל נערה דאית לה יד איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא פירוש כיון דיש לה יד לקדש עצמה יהיו הקידושין שלה אבל אמת הוא שגם כשהיא נערה אביה יכול לקדשה וכשאביה מקדשה אז יהיו הקידושין שלו והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה והתם יליף בושת ופגם מקידושין שע"י אביה שהם של אביה והכא ה"ק וכי תימא נילף מבושת ופגם קידושין שע"י עצמה שיהא של אביה מבושת ופגם כי ודאי מקדושי אביה ליכא למילפינהו שאלו על ידה לגמרי הם אבל מתחילה הוה יליף בושת ופגם שאינו על ידה מקדושי אביה ובתר הכי איכא למילף מה שהוא על ידה ממה שאינו על יד אביה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.