[qui est classé comme faisant partie de son travail et sur lequel le mari a des droits, Rabbi Akiva dit que le surplus lui appartient à elle], si pour les objets perdus qu'elle trouve, qui n'ont aucun rapport avec son travail manuel, cela ne va-t-il pas de soi qu'ils lui appartiennent?
דְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ הִיא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא לְעַצְמָהּ — מְצִיאָתָהּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
Comme nous l'avons appris dans une michna: Si une femme a dit à son mari: « Que tout ce que je fabriquerai soit konam pour ta bouche » [c'est-à-dire interdit comme une offrande], il n'a pas besoin d'annuler le vœu, [car ce vœu n'a jamais pris effet, une femme ne pouvant pas interdire à son mari les objets produits par les tâches qu'elle est tenue d'accomplir pour lui]. Rabbi Akiva dit: il doit l'annuler, de peur qu'elle ne produise un surplus supérieur à ce qui lui est dû, et que le vœu prenne effet sur ce surplus, qu'elle n'est pas obligée de lui fournir. Selon Rabbi Akiva, tout surplus lui appartient à elle. La Guemara répond: Inverse plutôt les opinions: les objets perdus trouvés par une épouse appartiennent à son mari; Rabbi Akiva dit: ils lui appartiennent à elle.
דִּתְנַן: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָפֵר, שֶׁמָּא תַּעֲדִיף עָלָיו יוֹתֵר מִן הָרָאוּי לוֹ! אֶלָּא אֵיפוֹךְ: מְצִיאַת הָאִשָּׁה לְבַעְלָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְעַצְמָהּ.
Mais quand Ravin est venu [d'Eretz Israël], n'a-t-il pas dit que Rabbi Yohanan a dit: concernant un surplus qui n'est pas produit par un effort extraordinaire, tout le monde s'accorde à dire qu'il appartient au mari. Ils ne sont en désaccord que concernant un surplus produit par un effort extraordinaire: le premier tanna estime que le surplus appartient au mari, et Rabbi Akiva estime qu'il lui appartient à elle. [Il semblerait donc qu'il n'y ait pas besoin d'inverser les opinions, puisque Rabbi Akiva reconnaît qu'il existe des cas où le surplus appartient au mari.] La Guemara répond: Rav Pappa a dit: un objet perdu trouvé par une épouse est comparable à un surplus produit par un effort extraordinaire, car ce n'est pas un événement habituel. Il relève donc de la controverse entre Rabbi Akiva et les Rabbanan.
וְהָא כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּהַעְדָּפָה שֶׁלֹּא עַל יְדֵי הַדְּחָק — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבַעַל הָוֵי. כִּי פְּלִיגִי בְּהַעְדָּפָה שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק: תַּנָּא קַמָּא סָבַר לְבַעְלָהּ, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר לְעַצְמָהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: מְצִיאָתָהּ כְּהַעְדָּפָה שֶׁעַל יְדֵי הַדְּחָק דָּמֵי. פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנַן.
Rav Pappa soulève une question: dans le cas où elle a accompli pour lui deux tâches simultanément, quelle est la halakha; le statut de ces gains est-il le même que celui d'un surplus produit par un effort particulier? De même, Ravina soulève une question: dans le cas où elle a accompli trois ou quatre tâches simultanément, quelle est la halakha? Que ces questions restent en suspens [teïkou].
בָּעֵי רַב פָּפָּא: עָשְׂתָה לוֹ שְׁתַּיִם בְּבַת אַחַת, מַהוּ? בָּעֵי רָבִינָא: שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה בְּבַת אַחַת, מַהוּ? תֵּיקוּ.
§ La michna énonce que les paiements pour sa honte et pour son avilissement lui appartiennent à elle, mais que Rabbi Yehouda ben Beteira estime que le mari reçoit une part de la compensation. Rava bar Rav Hanan s'y oppose vigoureusement: si c'est ainsi selon Rabbi Yehouda ben Beteira, alors si quelqu'un humilie le cheval d'autrui, est-ce également la halakha que cet offenseur doive lui donner un paiement pour la honte? La Guemara demande: mais un cheval est-il sujet à la honte? Comment un cheval, qui ne souffre d'aucune honte, peut-il être comparé à une personne, qui souffre effectivement de la honte? Il faut plutôt poser la question ainsi: selon Rabbi Yehouda ben Beteira, si quelqu'un crache sur le vêtement d'autrui, est-ce la halakha que cet offenseur soit également tenu de lui donner un paiement pour la honte?
בּוֹשְׁתָּהּ וּפְגָמָהּ. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן: אֶלָּא מֵעַתָּה, בִּיֵּישׁ סוּסָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, הָכִי נָמֵי דְּבָעֵי לְמִיתַּן לֵיהּ בּוֹשֶׁת? וְסוּס בַּר בּוֹשֶׁת הוּא?! אֶלָּא: רָקַק בְּבִגְדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, הָכִי נָמֵי דְּבָעֵי לְמִיתַּן לֵיהּ בּוֹשֶׁת?
Et si tu voulais dire qu'effectivement il devrait payer, n'avons-nous pas appris dans une michna: s'il a craché sur une autre personne et que la salive l'a atteinte, ou s'il a découvert la tête d'une femme, ou s'il a arraché le vêtement d'autrui, il est tenu de lui donner un paiement de quatre cents zouz, à cause de l'extrême humiliation qu'il a causée. Et Rav Pappa a dit: on n'a enseigné cela que lorsque la salive atteint la personne elle-même. Mais si la salive atteint son vêtement, celui qui a craché est exempté. Pourquoi donc celui qui humilie une femme serait-il tenu de payer une compensation à son mari? La Guemara rejette la comparaison: lorsqu'une personne crache sur le vêtement de quelqu'un, celui-ci ne subit pas de déshonneur, mais si l'épouse de quelqu'un est humiliée, elle subit un déshonneur, ce qui cause une humiliation à son mari.
וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי — וְהָתְנַן: רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ הָרוֹק, וּפָרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְהֶעֱבִיר טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ — חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בּוֹ, אֲבָל בְּבִגְדּוֹ — פָּטוּר! בְּבִגְדּוֹ — לֵית לֵיהּ זִילוּתָא, אִשְׁתּוֹ — אִית לַהּ זִילוּתָא.
Ravina dit à Rav Achi: mais alors, si quelqu'un a humilié un pauvre issu d'une famille noble, où tous les membres de la famille subissent un déshonneur, est-ce également la halakha qu'il soit tenu de donner un paiement pour la honte à tous les membres de la famille? Rav Achi lui répondit qu'il y a une distinction entre l'épouse de quelqu'un et ses proches. Là, lorsqu'un proche est humilié, ce n'est pas comme s'ils avaient eux-mêmes subi l'humiliation. Ici, puisque l'épouse d'un homme est considérée comme son propre soi, c'est comme s'il avait lui-même été humilié.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בִּיֵּישׁ עָנִי בֶּן טוֹבִים, דְּאִית לְהוּ זִילוּתָא לְכוּלְּהוּ בְּנֵי מִשְׁפָּחָה, הָכִי נָמֵי דְּבָעֵי לְמִיתַּן לְהוּ בּוֹשֶׁת לְכׇל בְּנֵי מִשְׁפָּחָה? אֲמַר לֵיהּ: הָתָם — לָאו גּוּפַיְיהוּ, הָכָא — אִשְׁתּוֹ גּוּפֵיהּ הִיא.
Mishna 1
MICHNA: Dans le cas de celui qui s'engage à réserver une somme d'argent pour son gendre dans le cadre d'une dot, et que son gendre meurt avant de recevoir l'argent, les termes de la dot ne se transfèrent pas au frère, qui devient alors le yavam de la veuve. Les Sages ont dit: le beau-père peut dire au yavam: « C'est à ton frère que je voulais donner cet argent, mais à toi je ne veux pas le donner. »
מַתְנִי׳ הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ, וּמֵת חֲתָנוֹ, אָמְרוּ חֲכָמִים: יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר: לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִיתֵּן, וְלָךְ אִי אֶפְשִׁי לִיתֵּן.(משנה)
La michna traite d'un autre sujet. Si la femme s'était engagée à lui apporter mille dinars en espèces comme dot, il s'engage alors, dans le contrat de mariage, à lui donner quinze cents dinars en contrepartie. C'est-à-dire qu'il inscrit dans le contrat de mariage qu'en cas de divorce ou de son décès, il lui versera cette somme plus élevée. Et en contrepartie de l'évaluation des biens tels qu'ustensiles et autres objets mobiliers inclus dans la dot, il s'engage à verser un cinquième de moins que le montant de l'évaluation. Cela s'explique par le fait que les biens mobiliers sont généralement évalués à une valeur supérieure d'un cinquième à leur valeur réelle, et qu'il ne peut tirer aucun profit de ces objets.
פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר — הוּא פּוֹסֵק כְּנֶגְדָּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מָנֶה, וּכְנֶגֶד הַשּׁוּם הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חוֹמֶשׁ.
Si l'évaluation est fixée à cent dinars et que le bien vaut effectivement cent dinars, alors, puisque l'évaluation est effectuée à la valeur du marché, il n'a droit qu'à des biens d'une valeur de cent dinars. De même, il ne peut inscrire une somme diminuée. Son évaluation inscrite pour les biens mobiliers qu'elle apporte au mariage n'est de cent dinars que lorsqu'elle donne trente et un séla et un dinar, soit cent vingt-cinq dinars, car la valeur réelle est inférieure d'un cinquième à l'évaluation gonflée, comme expliqué. Et de même, il s'engage à quatre cents dinars en contrepartie de ses biens seulement lorsqu'elle en donne cinq cents, sur la base de l'évaluation gonflée de leur valeur, de sorte que la valeur réelle soit de quatre cents dinars. En revanche, qu'en est-il
שׁוּם בְּמָנֶה וְשָׁוֶה מָנֶה — אֵין לוֹ אֶלָּא מָנֶה. שׁוּם בְּמָנֶה, הִיא נוֹתֶנֶת שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד סֶלַע וְדִינָר. וּבְאַרְבַּע מֵאוֹת, הִיא נוֹתֶנֶת חֲמֵשׁ מֵאוֹת. מַה
Rachi
דמעשה ידיה - ושייך למימר שיהא שלו דמעשה ידיה תחת מזונות:
קונם שאני עושה לפיך - מה שאני עושה יהא קונם לפיך:,אינו צריך להפר - דמשעבדא ליה ואפי' לשמא תעדיף נמי לא חיישינן דאי מעדפה נמי לבעל הוא:,שמא תעדיף - והעדפה דידה הוא וחייל עלה קונם:
ה"ג והא כי אתא רבין כו' - וקס"ד מציאתה כהעדפה שלא על ידי הדחק היא והיכי פליגי בה:,שלא ע"י הדחק - כגון שהיא עירנית ובעלת מלאכה:,ע"י הדחק - כגון שדחקה עצמה והעדיפה:,ומשני אמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק היא - דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם כגון דגים שנשארו ביבשה או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע:
שתים שלש וארבע בבת אחת - שומרת קישואים וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושים משי שהנשים מחממות אותן בחיקן והם נוצרים:,מהו - מי הוי כעל ידי הדחק או לא:
מתקיף לה רבא בר רב חנן - אדרבי יהודה בן בתירא:
מתני' ומת חתנו - ונפלה לפני יבם והוא תובע מה שפסקו לאחיו:,יכול הוא שיאמר כו' - או חלוץ או ייבם אבל אחיו או יתן או תשב עד שילבין ראשה:
הוא פוסק כנגדן ט"ו מנה - שליש יותר יקבלם עליו לכתוב בכתובתה לבד תוספת שהוא מוסיף לפי שמשתכר בהן אלף דינר הן עשרה מנה:,וכנגד השום - אם בא חתן לכתוב קבלה עליו כנגד אלף דינר של שום שתכניס לו בגדים או כלים המשתמשין בהן והן פוחתין או פרקמטיא ודרך הנועדים למזמוטי חתן לשומם יותר משויים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה:,הוא פוסק פחות חומש - לא מיבעיא דלא מוסיף אלא שפוחת שאם הכניסה שום של אלף דינר הוא כותב ח' מאות זוז:
שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה - הכניסה שום לקבלו עליו בשטר הכתובה במנה והוא שוה מנה בשוק לכל אדם אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא בשום ששמאוהו בבית חתנים והנשואים ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהן ראויים להשתכר מיד:,שום במנה היא נותנת שלשים ואחד סלע ודינר - שום שהוא מקבלו במנה שאמרו לו כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך שום של מנה צריך שישומו אותו בבית של חתונה שלשים ואחד סלע ודינר דהוי מנה וחומשו:,ובד' מאות - שום שיקבל עליו לכתוב ארבע מאות:,היא נותנת חמש מאות - לפי שומת הנועדים שם:
Tossafot
והא כי אתא רבין כו' - זאת גרסת הקונטרס וקשה דמאי פריך דכי היכי דהעדפה הויא דבעל ה"נ מציאתה הויא דבעל והא בריש סוגיא משמע דטפי הוי מציאתה לעצמה מהעדפה דקאמר השתא העדפה אמר ר"ע דלעצמה מציאתה לא כל שכן אם כן שפיר אפשר להיות דהעדפה לכולי עלמא הויא דבעל ובמציאתה הויא פלוגתא ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאמר רב פפא תירוץ הוא זה לא הוה ליה למימר אלא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי ולא הוה ליה למימר פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן ונראה כגרסת רבינו חננאל דלא גריס והא אלא גרס כי אתא רבין א"ר יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כו' ומילתא באפי נפשה היא ולפרושי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן אתא דאיירי במתני' במציאתה ומעשה ידיה ומפרש רבין דבהעדפה דמעשה ידיה שלא על ידי הדחק כולי עלמא לא פליגי דבעל הוי משום מעה כסף כי פליגי בהעדפה דע"י הדחק דהוי כעין מציאה דפליגי נמי בה דעל כרחך מציאה דאמר ר"ע לעצמה מיירי בדלא בטלה ממלאכה דאי בטלה ממלאכה הויא חייבת שכר הפקעתה דקא בטלה בשעת הגבהת מציאה ועלה קאי רב פפא וקאמר מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי כלומר הא לא קא מיבעיא ליה דהא שמעינן מדרבא דקא מדמה לעיל מציאה להעדפה שע"י הדחק ורבין דקאמר דפליגי בהעדפה ע"י הדחק א"כ פליגי נמי במציאתה כגון דמגבהת מציאה עם מעשה ידיה אלא בעי רב פפא עשתה לו שתים בבת אחת מהו למציאתה מדמינן לה והוי לעצמה לר' עקיבא או דלמא הוי של בעל דכל זה הוא מעשה ידיה כיון דהוי בשעת מלאכה והוי במקום מעה כסף והעדפה שעל ידי הדחק דאמר רבי עקיבא דהוי שלה היינו שעושה מלאכה בשעה שבני אדם ישנים תיקו והא דלא קאמר רב פפא פשיטא לי מציאתה כהעדפה משום דלא קאמר מציאה כהעדפה דע"י הדחק דמי מסברא דנפשיה אלא ממילתיה דרבין ר"ת:,מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק דמי - הכא משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה מדמדמי מציאה להעדפה ואף על גב דאמר בפ"ק דב"מ (דף יב:) דמציאת האשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה לא קשה מידי דמעשה ידיה נמי משום איבה הן כדאמרינן בפ' אע"פ (לעיל כתובות דף נח: ושם) קסבר מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה ומיהו קשה דאמרינן בהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) גבי לא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ומפרש טעמא בגמרא דאין זכאין במציאתה טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום דלא תיהוי לה איבה הכא תיהוי לה איבה וגבי מעשה ידיה קאמר טעמא מאי אמור רבנן דמעשה ידיה לבעלה משום דקא מיתזנא מינייהו הכא לית לה מזוני ואי מציאה תחת מזונות ה"ל למנקט בתרוייהו חד טעמא או משום איבה או משום דמיתזנא מינייהו:
אלא מעתה בייש סוסתו כו' - תימה מאי פריך והלא במתניתין אינו נותן לאשה בושת שלם ולאיש לבד דמי בשתו אלא מחלק האשה נותנין לבעל ואם כן אם לא היתה האשה בת בושת שלא היו נותנין לאשה גם לבעל לא היה נותן כלום ומאי פריך מבייש סוסתו דלאו בת בושת היא:
עני בן טובים דאית להו זילותא לכל בני משפחה - שעליהם לשומרו מן המכים אותו אבל עשיר בן טובים שאין עליהם לשמור אותו אין מתביישין עליו בני משפחה:
פחות חומש - בקונטרס פירש שני טעמים חדא משום שפוחתין ואותו טעם משמע מתוך הגמרא (לקמן כתובות דף סז.) דקאמר מאי לאו בכלים של כסף דפחתי ובירושלמי נמי אמר שמואל שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לכלות כליה וטעם אחר דדרך לשומם יותר חומש לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה ונראה דזה הטעם דקדק מדאיצטריך לאשמועינן שומא רבה ושומא זוטא דאם היתה עשירה דמשתמשת בכולן והן פוחתין כך לי רבה כמו זוטא אבל לטעמא ששמין יותר לכבוד הכלה שייך לחלק בין רבה לזוטא כמו שפי' בקונט' בגמ' ולכך נקט בקונטרס בגדים ופרקמטיא בגדים שמשתמשים בהן ופוחתין ופרקמטיא לאו דוקא לסחורה דא"כ הוו כמו כספים והיה מוסיף שליש (אלא לאו דוקא) אלא כלומר שאין משתמשין בהן כגון בגדים שאינן תפורין וכיוצא בהן:
שום במנה ושוה מנה - פירש בקונטרס שהכניסה לו שום לקבלו עליו בשטר הכתובה במנה והיה שוה מנה בשוק לכל אדם ופירושו מגומגם ונראה כפירוש רבינו חננאל דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה רוצה לומר שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובתה ולא ישוה אותו שום אלא מנה אין לו אלא מנה בלבד ואין צריך שישוה שלשים ואחד ודינר אבל שום במנה סתם היא נותנת שלשים ואחד ודינר דהכי קאמרה ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובתה הלכך צריכה להוסיף חומש:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.