Guémara
[Fin de la phrase entamée en 5a : pour que, si un homme entend une parole indigne,] il place son doigt — qui est façonné comme une cheville — dans ses oreilles. Et c'est là ce qu'a dit Rabbi Elazar : pourquoi les doigts de l'homme ressemblent-ils à des chevilles ? La Guemara demande : quelle est la raison — c'est-à-dire en quoi [Rabbi Elazar tient-il les doigts pour] semblables à des chevilles ? Si l'on dit que c'est parce qu'ils sont séparés les uns des autres, [cela ne saurait faire question, car la raison en est connue :] chaque doigt a été affecté à un usage sacré qui lui est propre, comme l'a dit le Maître : ce petit doigt [l'auriculaire] sert à mesurer le zéret [l'empan — la distance de l'auriculaire à l'extrémité du pouce —, employé pour mesurer le pectoral du Grand Prêtre] ; celui-ci [l'annulaire] sert à prélever la kemitsa [la poignée de l'oblation de farine] ; celui-ci [le majeur] sert à mesurer la amah [la coudée — du coude à l'extrémité du majeur] ; celui-ci [l'index, voisin du pouce] est le doigt avec lequel on asperge le sang des offrandes sur l'autel ; et celui-ci est le goudal [le pouce], sur lequel on applique le sang et l'huile lors du rituel de purification du métsora [la personne atteinte de tsaraat, l'affection dite « lèpre »].
יַנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ בְּאׇזְנָיו. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָדָם דּוֹמוֹת לִיתֵידוֹת? מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּמְחַלְּקָן, כׇּל חֲדָא וַחֲדָא לְמִילְּתַיהּ עֲבִידָא. דְּאָמַר מָר: זוֹ זֶרֶת. זוֹ קְמִיצָה. זוֹ אַמָּה. זוֹ אֶצְבַּע. זֶה גּוּדָל.
En réalité, la question est : pour quelle raison sont-ils effilés comme des chevilles ? C'est pour que, si un homme entend une parole indigne, il puisse placer ses doigts dans ses oreilles. Dans le même esprit, un Sage de l'école de Rabbi Yichmaël a enseigné : pourquoi l'oreille est-elle dure [cartilagineuse] sur toute sa surface, alors que le lobe est mou ? Pour que, si un homme entend une parole indigne, il replie le lobe à l'intérieur de l'oreille [et la scelle]. Les Sages ont enseigné : que l'homme ne laisse pas ses oreilles entendre des paroles vaines, car — les oreilles étant extrêmement sensibles — ce sont elles qui, de tous les membres, sont brûlées les premières ; on veillera donc à ne pas les exposer à quoi que ce soit de répréhensible.
אֶלָּא: מַה טַּעַם מְשׁוּפּוֹת כִּיתֵידוֹת — שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יַנִּיחַ אֶצְבְּעוֹתָיו בְּאׇזְנָיו. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה אוֹזֶן כּוּלָּהּ קָשָׁה וְהָאַלְיָה רַכָּה? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יָכוֹף אַלְיָה לְתוֹכָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאׇזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִכְווֹת תְּחִלָּה לְאֵיבָרִים.
§ Un dilemme fut soulevé devant les Sages [ibaya lehou] : quelle est la halakha quant à consommer pour la première fois le mariage avec son épouse betoula [vierge] le Chabbat ? Le dilemme tient à la nature du sang qui s'écoule lors de la rupture de l'hymen : ce sang est-il « déposé en réserve » [dam mifkad pekid — recueilli là tel un dépôt], simplement libéré une fois l'hymen percé, de sorte qu'aucun interdit n'est transgressé ? Ou bien « tient-il au corps » [dam haborei mihabar — il circule dans des vaisseaux rattachés au corps] et ne sort-il que par l'effet d'une blessure [haboura], de sorte que l'époux transgresse bel et bien un interdit ?
אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִבְעוֹל בַּתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת. דָּם מִיפְקָד פְּקִיד, אוֹ חַבּוֹרֵי מִיחַבַּר?
Et si tu en viens à dire [ve-im timtsei lomar] que le sang est déposé en réserve — l'acte ne causant alors aucune blessure —, un dilemme supplémentaire se pose : l'époux a-t-il besoin du sang [c'est l'écoulement du sang qu'il vise en accomplissant l'acte], auquel cas c'est permis ? Ou bien a-t-il besoin de l'ouverture créée par la rupture de l'hymen — et créer cette ouverture est interdit le Chabbat ?
וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר דָּם מִיפְקָד פְּקִיד: לַדָּם הוּא צָרִיךְ, וּשְׁרֵי. אוֹ דִּלְמָא לַפֶּתַח הוּא צָרִיךְ, וַאֲסִיר.
Et si tu en viens à dire que c'est du sang qu'il a besoin, l'ouverture ne survenant que d'elle-même, en conséquence non recherchée — la halakha est-elle conforme à l'avis de Rabbi Chimon, qui a dit : un acte non intentionnel [davar ché-ein mitkaven — une action permise en soi dont découle, sans qu'on le veuille, un travail interdit] est permis ? Ou la halakha est-elle conforme à l'avis de Rabbi Yehouda, qui a dit : un acte non intentionnel est interdit ?
וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר לַדָּם הוּא צָרִיךְ, וּפֶתַח מִמֵּילָא קָאָתֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר, אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר?
Et quand bien même tu en viendrais à dire que la halakha est ici conforme à l'avis de Rabbi Yehouda — [un dilemme demeure :] cet acte est-il destructeur [mekalkel] à l'égard de l'ouverture, et par conséquent permis le Chabbat, puisque seuls les actes constructifs y sont interdits ? Ou bien est-il constructif [metaken] à l'égard de l'ouverture ?
וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה — מְקַלְקֵל הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח, אוֹ מְתַקֵּן הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח?
Certains énoncent la série de dilemmes autrement [ikka deamrei] : et si tu en viens à dire que le sang « tient au corps » [il circule dans des vaisseaux rattachés au corps] et sort par l'effet d'une blessure — l'époux a-t-il besoin du sang, l'acte étant alors interdit, puisque son intention est de provoquer la blessure ? Ou bien n'a-t-il besoin de l'acte que pour son propre plaisir, et c'est alors permis ?
אִיכָּא דְּאָמְרִי: וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר דָּם חַבּוֹרֵי מִיחַבַּר — לַדָּם הוּא צָרִיךְ, וְאָסוּר, אוֹ דִּלְמָא לַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא צָרִיךְ, וְשָׁרֵי?
Et si tu en viens à dire qu'il n'a besoin de l'acte que pour son propre plaisir, et que le sang vient de lui-même — puisqu'il n'avait pas l'intention de le faire couler —, la halakha est-elle conforme à l'avis de Rabbi Yehouda au sujet de l'acte non intentionnel [qu'il interdit], ou est-elle conforme à l'avis de Rabbi Chimon [qui le permet] ?
וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר לַהֲנָאַת עַצְמוֹ הוּא צָרִיךְ, וְדָם מִמֵּילָא קָאָתֵי — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן?
Et si tu en viens à dire que la halakha est conforme à l'avis de Rabbi Yehouda, et que l'acte non intentionnel est donc interdit — est-on ici destructeur en causant la blessure [mekalkel behaboura], ou constructif en causant la blessure [metaken behaboura] ?
וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה — מְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה אוֹ מְתַקֵּן בְּחַבּוּרָה הוּא?
Et si tu en viens à dire qu'il est destructeur en causant la blessure — en matière d'acte destructeur, la halakha est-elle conforme à l'avis de Rabbi Yehouda, qui déclare exempt quiconque accomplit un acte destructeur le Chabbat, même s'il l'a fait intentionnellement ?
וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר מְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה הוּא — בִּמְקַלְקֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה,
Rachi
יניח אצבעו - שהיא שפוייה כיתד:,מ"ט - כלומר במאי דומות כיתידות:,אי נימא דמחלקן - שמחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד:,חדא חדא למילתיה - קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצורכי גבוה:,זו זרת - מן הקטנה מודדין זרת של חושן:,זו קמיצה - מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה שלש אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה והאצבע וקומץ:,זו אמה - מהגדולה מודדין אמת בנין ואמת כלים:,זו אצבע - למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו (ויקרא ד):,זה גודל - לבהן יד דאהרן (שם ח) ודמצורע (שם יד):
משופות - אגויישיד"ש בלעז:,אליה - בשר שבסוף האוזן:,נכוית תחילה לאברים - רכות ודקות ליכוות מכולם והכי נמי אמרינן במסכת ע"ז (דף לח.) האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל אפילו מריש אודניה ואע"פ שממהר ליבשל:
מהו לבעול בתחלה - לא שמיע להו הך מתניתא דלעיל א"נ שמיע להו ומיבעיא להו הלכה או אין הלכה:,מיפקד פקיד - כמו פקדון כנוס ועומד ואינו נבלע בדופני הרחם להיות יציאתו על ידי חבורה אלא שהפתח נעול בפניו ופותחין לו ויוצא:,או חבורי מיחבר - דם בתולים היוצא על ידי חבורה הוא בא שהדופן מתפרק מחברו:
אם תימצי לומר מיפקד פקיד - ואין בו משום חבורה כוונת המוציאו למאי לדם הוא צריך ומתכוין להוציאו:,ושרי - דהא מיפקד פקיד:,או דלמא לפתח מתכוין - והרי הוא כבנין ואסור:
ואם תימצי לומר לדם הוא מתכוין - ולא לפתח ומיהו על כרחך פיתחא ממילא הוי:,או כר"ש - ומותר וא"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא הא פרכינן לה לקמן ומשנינן יש שבקיאין בהטיה ואין דם יוצא ואף אין פתח נפתח הלכך לאו פסיק רישיה ולא ימות הוא: ,הלכה כרבי יהודה - בדבר שאין מתכוין ואסור:
ואת"ל הלכה כרבי יהודה - אכתי איכא למיבעי דקיימא לן (שבת ד' קו.) כי אמר רבי יהודה במתקן אבל במקלקל אינה מלאכה ויש לשאול על פתח זה אם תקון הוא אצלה או קלקול הוא אצלה שהבתולה חשובה מן הבעולה: ,ואת"ל מקלקל הוא ל"ג דאי מקלקל לדברי הכל מותר שאין לך מקלקל חייב אלא חובל ומבעיר אליבא דרבי שמעון והכא לאו חובל הוא דהא באת"ל דם מיפקד פקיד בעי לה ואזיל:
ודם ממילא קא הוי - הוא אינו מתכוין להוציאו אבל הוא יוצא ונמצאת חבורה נעשית שלא בכוונה:,הלכה כרבי יהודה - בדבר שאינו מתכוין ושמא מתקן הוא ואסור:,או הלכה כר"ש - דדבר שאין מתכוין מותר:
ואם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה - קלקול הוא ומותר או תקון הוא ואסור ואפי' אם קלקול הוא יש למצוא צד איסור אם בדבר שאין מתכוין סבירא לן כרבי יהודה ובמקלקל בחבורה סבירא לן כר"ש דמחייב דאמרינן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ואוקימנא כר"ש בפרק האורג (שבת קו.):
הלכה כרבי יהודה במקלקל - ומותר דכי אמר רבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור במתקן אבל במקלקל לא אמר:
Tossafot
זה גודל - פי' בקונטרס לענין בהן יד דמצורע ואין נראה דאם כן הוה ליה למימר זה בהן ועוד דאפילו לא מחלק מצי משוי על בהן שהוא קצר מכולם ונראה דלענין קמיצה קאמר כדתנן (מנחות דף יא.) מוחק בגודל מלמעלה אבל בידו אחרת לא יוכל לעשות דבעינן עבודה בימין:
מהו לבעול בתחלה בשבת - אף על גב דתקנו שתהא בתולה נשאת ברביעי מכל מקום אם אירע לו שלא בעל בליל חמישי לא חייבוהו חכמים להמתין עד יום חמישי אחר או עד יום ב' להכי בעי אם מותר לבעול בשבת אם לאו אע"ג דתניא לעיל ומפרישין חתן מן הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה ותניא נמי באידך ברייתא בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא כו' פי' בקונטרס דלא הוה ידע לה א"נ ידע לה ובעי היכי הלכתא דאיכא למימר דפליגי בה ר' יהודה ור"ש ומיהו על כרחך נראה דלא ידע הברייתא דחיישינן שמא ישחוט בן עוף דאי הוה ידע לה מאי קמיבעיא ליה הא בהא לא פליגי ר' יהודה ור"ש והא דלא פשיט מינה לבסוף משום דמשכח תנאי דפליגי עלה:,דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר - טעמא דחבורה לא כפרש"י דפירש בפרק שמונה שרצים (שבת קז:) דחייב משום צובע גבי ח' שרצים דתנא התם נצרר הדם אע"פ שלא יצא וקשה לר"י דבאלו טריפות (חולין מו:) בשמעתא דריאה תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהם דם והשתא התם מאי צובע איכא הא לית להו עור וה"נ מאי צביעה איכא בהך חבורה וכן גבי חבורה דמילה לא שייך צביעה ועוד דעל כרחך לשמואל איכא טעמא אחרינא דבפרק כלל גדול (שבת עה. ושם) קאמר דשוחט לא מחייב משום צובע אלא משום נטילת נשמה אלמא טעמא דחבורה הוי משום נטילת נשמה כדקאמר שמואל התם ורב דאמר התם משום צובע אף משום צובע קאמר ונטילת נשמה אין לפרש דטעמא משום הכחשה שמחלישו ונוטל קצת נשמתו דהכא אין צריך לחלישות האשה ומיהו איסורא דקאמר הכא איכא למימר דהויא דרבנן אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא בהוצאת דם דאמרינן בפרק ר' אליעזר (שם קלג:) האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן ליה פשיטא מדקא מחללין שבת עליה מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ"ל דחבורי מיחבר ואי הוה משום החלשה ליכא חילול שבת דהויא מלאכה שאין צריכה לגופה דאין צורך להחליש התינוק ונראה לר"ת לפרש דהוצאת דם חשיבה נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמה וקשה לר"י דאמרי' בפרק כלל גדול (שבת עה. ושם) גבי הצד חלזון והפוצעו וליחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כו' ולפי זה אפילו הוא חי גמור הרי יש כאן נטילת נשמה ואומר ר"ת כי דם חלזון שצובעין בו הוא מיפקד פקיד ועל אותו אינו חייב משום נטילת נשמה ועל שאר הדם שמחובר חשיב ליה מתעסק:
לדם הוא צריך ושרי - וא"ת והא פסיק רישיה הוא לענין הפתח וצ"ל שיכול להוציא הדם בלא עשיית הפתח פי' ר"ת שצריך להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת כשיבעול ולפירושו לקמן דקאמר דם חבורי מיחבר אי לדם הוא צריך ואסור אף על גב דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דשריא במקום צערא גבי מורסא הכא גבי מצוה אסור ולקמן נפרש הא דפריך ממפיס מורסא לפירושו ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה:
אם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח ושרי - פי' דרבי יהודה אית ליה דמקלקל בחבורה פטור אף על גב דפטור אבל אסור מיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל בחבורה ודבר שאינו מתכוין וקשה דבגרירה אסר ר' יהודה אע"ג דאיכא תרתי דאין מתכוין ומקלקל נמי הוי כדאמרינן בשילהי פ"ק דחגיגה (דף י.) דמוקי הך דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפי' כר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה וטעמא דפטור משום דמקלקל הוי ובפרק י"ט (ביצה כג. ושם) אסר רבי יהודה קירוד אף על גב דאין מתכוין ומקלקל ויש לומר דהכא שרי טפי משום דאיכא נמי מצוה א"נ שלא במקום מצוה נמי היכא דאיכא תרתי שרי וגבי חריץ יש להעמיד כגון שאינו מקלקל לגמרי אלא מתקן קצת דמשוי גומות מצד אחד וגבי קירוד נמי במה שמוציא דם מיקל לבהמה קצת כמו דם הקזה:
את"ל הלכה כרבי יהודה מקלקל בחבורה הוא כו' - משמע דאי הלכה כרבי שמעון שרי אפילו הוא מתקן כיון דאין מתכוין וקשה דבשילהי פרק ספק אכל (כריתות יט. ושם) אמר לרבי שמעון הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומאי שנא דאין מתכוין פוטר רבי שמעון בחבורה טפי ממתעסק וי"ל דמתעסק שמתכוין למלאכה לא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מלאכת מחשבת ומשום הכי חייב לרבי שמעון מתעסק בחבורה כמו מקלקל בחבורה דמחייב רבי שמעון אע"ג דאין זה מלאכת מחשבת ולהכי תלינן ליה במקלקל משום דטעם שניהם דפטורין בשאר מלאכות שבת הוי משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל שאינו מתכוין כלל למלאכה לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר דהא בשאר מקומות נמי מיפטר אין מתכוין כגון גבי כלאים דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין כו' (כלאים פ"ט מ"ה) ותנן נמי נזיר חופף ומפספס כו' (נזיר דף מב.) הילכך בחבורה נמי שרי:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.