Guémara
Voici ce que le Tana veut dire : « et de même » vise un marié dont l'épouse est devenue nidda [ses règles ont commencé] alors qu'il n'avait pas encore eu la première relation avec elle — lui dort parmi les hommes, et son épouse dort parmi les femmes. En revanche, dans le cas de l'endeuillé, même s'ils ont déjà eu la première relation, lui dort parmi les hommes et elle dort parmi les femmes.
הָכִי קָאָמַר: וְכֵן מִי שֶׁפֵּירְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה וְלֹא בָּעַל — הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים, וְאִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים.
La Guemara s'étonne : est-ce à dire que l'interdit des relations pendant le deuil [avelout] est, à ses yeux, plus léger que l'interdit de la nidda ? Tel semble bien être le cas : une fois la première relation accomplie, il peut demeurer seul [en yihoud, l'isolement à deux] avec son épouse nidda, mais non avec son épouse lorsque l'un des deux est en deuil.
לְמֵימְרָא דַּאֲבֵילוּת קָיְלָא לֵיהּ מִנִּדָּה?
La Guemara objecte : or, Rav Yitshak bar Hanina n'a-t-il pas dit au nom de Rav Houna : toutes les tâches qu'une femme accomplit habituellement pour son mari, la nidda les accomplit pour son mari, hormis lui verser la coupe [de vin], lui préparer le lit, et lui laver le visage, les mains et les pieds — gestes d'une intimité particulière ? Tandis qu'au sujet du deuil, une baraïta enseigne : bien que [les Sages] aient dit qu'un homme n'a pas le droit de contraindre son épouse en deuil à se farder les yeux ni à se parer le visage [pokesset], en vérité ils ont dit : elle lui verse la coupe, lui prépare le lit, et lui lave le visage, les mains et les pieds. Apparemment, la crainte qu'ils n'en viennent à une relation pendant le deuil est moins pressante que la crainte pendant qu'elle est nidda — [tout l'inverse de la conclusion précédente] !
וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר חֲנִינָא אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל מְלָאכוֹת שֶׁאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ — נִדָּה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה, וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. וְאִלּוּ גַּבֵּי אֲבֵילוּת תַּנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָדָם רַשַּׁאי לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: מוֹזֶגֶת לוֹ הַכּוֹס, וּמַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וּמַרְחֶצֶת לוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו.
La Guemara répond : cela ne fait pas difficulté. Ici — où les Sages imposent de dormir séparément — il s'agit de son deuil à lui ; là — où ils permettent à l'épouse de verser la coupe et les autres attentions — il s'agit de son deuil à elle. [De fait,] l'interdit des relations pendant le deuil n'est pas perçu comme aussi sévère que celui de la nidda [d'où la rigueur quand c'est lui l'endeuillé] ; mais quand c'est son épouse qui est en deuil, même s'il ne parvenait pas à se maîtriser, elle ne s'y prêterait pas — aussi les Sages n'ont-ils pas restreint leurs contacts.
לָא קַשְׁיָא: כָּאן — בַּאֲבֵילוּת דִּידֵיהּ, כָּאן — בַּאֲבֵילוּת דִּידַהּ.
La Guemara objecte : mais la baraïta [de 4a] n'enseigne-t-elle pas « le père du marié ou la mère de la mariée » [d'un même souffle — la séparation vaudrait donc aussi bien pour son deuil à lui que pour son deuil à elle] ! [Réponse :] quand le Tana enseigne [les deux cas ensemble], c'est pour le reste [des pratiques de deuil qui y sont citées], non pour l'interdiction de demeurer seuls ensemble [la séparation des lits].
וְהָא אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה קָתָנֵי! כִּי קָתָנֵי, אַשְּׁאָרָא.
La Guemara demande : et distingue-t-on vraiment entre son deuil à lui et son deuil à elle ? Une baraïta n'enseigne-t-elle pas : celui dont le beau-père ou la belle-mère vient de mourir ne peut contraindre son épouse [qui a perdu son père ou sa mère] à se farder les yeux ni à se parer le visage ; au contraire, il retourne son lit [comme le voulait l'usage des endeuillés] et observe la période de deuil avec elle. Et de même, celle dont le beau-père ou la belle-mère vient de mourir [c'est alors le mari qui est endeuillé] n'a pas le droit de se farder les yeux ni de se parer le visage ; au contraire, elle retourne son lit et observe la période de deuil avec lui. — Or là, à propos de son deuil à lui, nulle mention qu'il ne puisse rester seul avec son épouse !
וּמִי שָׁאנֵי בֵּין אֲבֵילוּת דִּידֵיהּ לַאֲבֵילוּת דִּידַהּ? וְהָתַנְיָא: מִי שֶׁמֵּת חָמִיו אוֹ חֲמוֹתוֹ — אֵינוֹ יָכוֹל לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, אֶלָּא כּוֹפֶה מִטָּתוֹ, וְנוֹהֵג עִמָּהּ אֲבֵילוּת. וְכֵן הִיא שֶׁמֵּת חָמִיהָ אוֹ חֲמוֹתָהּ — אֵינָהּ רַשָּׁאָה לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, אֶלָּא כּוֹפָה מִטָּתָהּ וְנוֹהֶגֶת עִמּוֹ אֲבֵילוּת.
La Guemara amende la baraïta : enseigne, à propos de son deuil à lui : il dort parmi les hommes et son épouse dort parmi les femmes. — Mais la baraïta ne dit-elle pas « et de même » [comme si les deux cas étaient identiques] ? — Quand elle enseigne [« et de même », sans distinction], c'est pour le fard des yeux [ki'houl] et la parure [pirkous]. — Mais elle dit pourtant « avec lui » : n'est-ce pas « avec lui » dans le lit — sans craindre que cela ne mène à une relation ? — Non : « avec lui » à la maison, comme ce que Rav dit à son fils Hiyya, à la mort du père de son épouse : devant elle, observe les usages du deuil ; hors de sa présence, n'observe pas les usages du deuil. Ainsi compris, « avec lui » signifie : en sa présence.
תְּנִי בַּאֲבֵילוּת דִּידֵיהּ: הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים. הָא ״וְכֵן״ קָתָנֵי! כִּי קָתָנֵי, אַכִּיחוּל וְאַפִּירְכּוּס. וְהָא ״עִמּוֹ״ קָתָנֵי, מַאי לָאו עִמּוֹ בַּמִּטָּה! לֹא, עִמּוֹ בַּבַּיִת. וּכְדַאֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ: בְּאַפַּהּ נְהוֹג אֲבִילוּתָא, דְּלָא בְּאַפַּהּ לָא תִּנְהוֹג אֲבִילוּתָא.
Rav Achi dit [que la question reposait sur une prémisse erronée] : peux-tu comparer le deuil d'ici au deuil ordinaire ? Le deuil ordinaire est rigoureux, et l'on n'en viendra pas à le traiter à la légère ; mais le deuil d'ici [celui qui suit immédiatement la noce], puisque les Sages s'y sont montrés indulgents, on en viendrait à le traiter à la légère.
רַב אָשֵׁי אָמַר: מִי קָמְדַמֵּית אֲבִילוּתָא דְהָכָא לַאֲבִילוּתָא דְעָלְמָא? אֲבִילוּתָא דְעָלְמָא חֲמִיר, וְלָא אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ. אֲבֵילוּת דְהָכָא, כֵּיוָן דְּאַקִּילוּ רַבָּנַן, אָתֵי לְזַלְזוֹלֵי בֵּיהּ.
La Guemara demande : quelle est cette indulgence [que les Sages ont accordée] ? Si l'on dit : celle que le Tana enseigne — « il accomplit la relation de mitsva [bé'ilat mitsva] puis se sépare de son épouse » —, là [où l'on dépose le défunt dans une chambre de la maison], c'est parce que le deuil n'a pas encore pris effet sur lui [il n'y a donc là aucune dérogation aux lois du deuil] : selon Rabbi Éliézer, le deuil ne prend effet que lorsque le défunt franchit la porte de la maison [vers la sépulture] ; selon Rabbi Yehochoua, que lorsque le golel [la fermeture du tombeau] est scellé.
מַאי קוּלָּא? אִילֵּימָא דְּקָתָנֵי בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ — הָתָם מִשּׁוּם דְּלֹא חָל עָלָיו אֲבִילוּתָא, אִי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר עַד שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח הַבַּיִת, אִי לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל.
C'est plutôt l'indulgence que le Tana enseigne [ensuite] : il observe [d'abord] les sept jours de festin [des noces], et après cela il observe les sept jours de deuil. Puisque les Sages se sont montrés indulgents envers lui en l'autorisant à célébrer le festin nuptial alors qu'il est endeuillé, ils lui ont interdit de rester seul avec son épouse, afin qu'il n'en vienne pas à s'accorder d'autres légèretés dans son deuil.
אֶלָּא דְּקָתָנֵי: נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵילוּת.
Le Maître a dit dans la baraïta [la Guemara en reprend une clause pour l'examiner] : quoi qu'il en soit, le marié n'aura pas la première relation avec son épouse vierge [betoula], ni le soir de Chabbat [erev Chabbat — la nuit du vendredi] ni à l'issue de Chabbat [motsaé Chabbat, le samedi soir]. Soit pour le soir de Chabbat : c'est en raison de l'interdit d'infliger une blessure [haboura] pendant Chabbat [or la première union avec une betoula en provoque une]. Mais à l'issue de Chabbat, pourquoi ne pourrait-il pas avoir la première relation ?
אָמַר מָר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִבְעוֹל, לֹא בָּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. בִּשְׁלָמָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת — מִשּׁוּם חַבּוּרָה. אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אַמַּאי לָא?
Rabbi Zeira dit :
אָמַר רַבִּי זֵירָא:
Rachi
ה"ק כו' - כלומר כי קאמר וכן אהוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים קאמר ולעולם הך בשלא בעל קאי:
קילא ליה - לעבור עליה מנדה דאאבילות לא מהימנת ליה ואנדה מהימנת ליה:
מלאכות שהאשה עושה לבעלה - לקמן תני להו בפרק אע"פ:,חוץ ממזיגת הכוס - להושיט לו:,והצעת המטה והרחצת פניו כו' - שדרך קירוב וחיבה הן ובאין לידי הרגל דבר:,אין אדם רשאי לכוף את אשתו - בימי אבלה כשמת אביה או אמה:,פוקסת - מעברת שרק על פניה:,מוזגת לו - ולא חיישינן להרגל דבר אלמא אבילות חמירא ליה:
כאן באבילות דידיה - לעולם אבילות קילא ליה מנדה והני מתניתא הכי מתרצן הא דקתני לעיל הוא ישן בין האנשים כו' באבילות דידיה והך דקתני מוזגת לו כו' באבילות דידה קאי דקתני אין אדם רשאי לכוף כו' אלמא באבילות דידה קיימינן שאינה רוצה לכחול ולפקוס והיינו טעמא דמוזגת דאם יתגבר יצרו עליו כיון דאבילות דידה הוא אינה שומעת לו:
והא אביו של חתן כו' - אלמא באבילות דידה נמי אחמיר תנא דלעיל:,כי קתני - אמה של כלה אשארא אמכניסים המת לחדר אבל הוא ישן בין האנשים אאבילות דחתן קאי:
ונוהגת עמו אבילות - אלמא מדלא קתני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים שמע מינה חמיר ליה ולא שני לן:
ה"ג תני באבילות דידיה הוא ישן כו':,הכי גרסינן והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה - אלמא אאבילות דידיה נמי מהימן:,לא עמו בבית - וטעמא לאו משום דמהימן נקט לה אלא לאשמועינן דאין אבילותו מוטל עליה אלא בפניו משום כבודו וכן הוא אין אבילותה מוטל עליו אלא לפניה ולכבודה:,כדאמר ליה רב לחייא בריה - כשמת חמיו באפה נהוג אבילותא כו':
פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע - במועד קטן:,גולל - זהו כסוי של ארון המת:
Tossafot
והצעת המטה - נראה לר"י דהצעת המטה דהכא היינו פריסת סדינין שהוא דבר של חיבה אבל הצעת כרים וכסתות שאינן דברים של חיבה שרי לנדה והביא ראיה מדתנן בפ' אע"פ (לקמן כתובות נט:) הכניסה לו ג' שפחות אינה מצעת לו המטה ואינה עושה בצמר ארבע יושבת בקתדרא ואמרינן בגמרא אע"פ שאמרו ד' יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ופי' בקונטרס דהא דתנא ג' אינה מצעת לו המטה היינו הצעת כרים וכסתות דהוי דבר שיש טורח אבל מצעת לו המטה היינו פריסת סדין ולבדין דמילי דחיבה נינהו שתחבב עליו ואין בו טורח וההיא הצעה של חיבה נראה דדוקא אסור וכן משמע דמזכירה בהדי מזיגת כוס והרחצת פניו ידיו ורגליו כי התם מיהו לספרים דל"ג במשנה אלא ואינה מצעת המטה ול"ג לו ובגמרא גרסינן לו אין ראיה משם שיהו תרי גווני הצעה דמתני' איירי בהצעת שאר מטות ובגמרא איירי בהצעת מטה לבעלה לבדו:,פוקסת - פ"ה מעברת שרק על פניה ואין נראה דאמר בפ"ב לקמן (כתובות דף יז.) לא שרק ולא פירכוס משמע דתרי מילי נינהו דפוקסת דהכא היינו פירכוס כדאמרי' בסמוך כי קתני אכיחול ואפירכוס ובשילהי המצניע (שבת צה.) קתני פוקסת ומעברת שרק על פניה ולקמן בפ"ב פ"ה פירכוס קליעת שער וקשה לר"י דבשילהי המצניע (שבת צד: ושקתני גודלת ופוקסת אלא נראה דאחד מתיקוני נשים הוא:
ומי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה - תימה דבלאו מילתא דרב יוסף הוי מצי למיפרך ברייתות אהדדי וי"ל דאי לאו הוה מילתא דרב יוסף הוה מפלגינן בין שעת חופה לשלא בשעת חופה דבשעת חופה יצרו תוקפו אע"ג דבעל אבל לרב יוסף לא מצי לפלוגי בהכי דהא בבעל חשיב ליה כאשתו ישנה דאפי' בשעת חופה אשתו ישנה עמו בנדה ובאבילות דידה ואפילו הכי באבילות דידיה קתני הוא ישן בין האנשים ולהכי פריך שפיר ולרשב"א נראה דאי לאו דרב יוסף לא הוה קשה מידי דעמו ועמה דקתני בברייתא לאו עמו במטה אלא עמה בבית אבל לרב יוסף דבאבילות דידה אשתו ישנה עמו א"כ הא דקתני נוהג עמה אבילות היינו עמה במטה דומיא דהכא באבילות דידיה הוי עמו במטה והא דמשני תני באבילות דידיה הוא ישן אינו מגיה הברייתא אלא מפרש דעמו דקתני בברייתא דהכי הוא ופריך והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה פי' דומיא דעמה ומשני לא עמו בבית כדא"ל רב כו':
עד שיסתם הגולל - בכמה מקומות פי' רש"י דגולל הוי כיסוי ארון ודופק היינו קרשים שבצידי הארון ונקרא דופק על שם שהגולל דופק עליו וכעין זה פי' בערוך וקשה לר"ת דאמר בפרק מי שמתו (ברכות יט: ושם) מדלגין היינו על גבי ארונות ואיך היו מדלגין והלא הגולל והדופק מטמא באהל כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכו: ושם) ועוד דבפרק בהמה המקשה (חולין עב:) דריש על פני השדה לרבות גולל ודופק ולפ"ה הלא ארון אינו על פני השדה ואומר ה"ר דוד מנצינבורק כי לפרש"י [דריש] לרבות גולל ודופק שפירש דלא מרבינן מעל פני השדה דמטמא אלא כשפירש אבל בעוד שהוא טמון בטל אגב קרקע ולא מטמא באוהל והשתא אתי נמי שפיר ההיא דמדלגים היינו על גבי ארונות ועוד י"מ אע"ג דגולל מטמא באהל מ"מ יכולין לדלג ולטמאות עצמם בגולל דתניא במס' שמחות (פ"ד) כל טומאה שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ואר"ת דמשובשת היא דהא רביעית דם אין נזיר מגלח עליה כדתנן בנזיר (דף נד. ושם) וכהן מוזהר עליה ועוד הקשה דתניא בעירובין (דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין ממנו לא גולל לקבר כו' ולפ"ה וכי דרך לעשות כסוי ארון מבעלי חיים ויש לומר אע"ג דאין דרך לעשות כסוי ארון מבעלי חיים מכל מקום כמה דברים אשכחן דלא שכיח ומיירי בהן הש"ס לדרוש ולקבל שכר כדאמרינן בפרק המקשה (חולין ע.) בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמים ויצא מזה לזה מהו אף על פי שלא יבא לעולם ור"ת מפרש דגולל היינו מצבה שהיא אבן גדולה ולשון גולל שייך על האבן כדכתיב וגללו את האבן (בראשית כט) ודופק הן שתי אבנים אחת לראשה ואחת לרגלה של מצבה ופעמים כשאין המצבה מזומנת מעמידין שם בהמה או דבר אחר לסימן ובההיא דמדלגין לא היה שם מצבה ומחמת המת לא היו מיטמאין דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ולא תקשה לר' יהושע מאימת חל אבילות כשאין שם מצבה די"ל דכי מהדרי אפייהו דקוברין כדאמרינן במועד קטן (דף כב.) דהנהו דלא אזלי בתר שכבא מכי מהדרי אפייהו וקשה לר"י על פירוש רבינו תם דתניא בתוספתא דאהלות בפרק ד' אמר רבי יהודה שתי אבנים גדולות של ארבעה ארבעה טפחים שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהם טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי השניה טהור מפני שיש לטומאה דרך שיצא מה שייך דרך שיצא לפר"ת ובתוספתא דאהלות ספ"ג תניא מעשה באחד שמת בערב הפסח ולא רצו לקוברו ונכנסו הנשים וקשרו החבל בגולל משכו האנשים מבחוץ וקברוהו הנשים והלכו האנשים ועשו פסחיהן לערב משמע שלא היו יכולין הנשים לקוברו עד שמשכו האנשים מבחוץ את הגולל ואם הגולל הויא מצבה למה לא קברוהו בלא מצבה עד אחר הפסח אלא ודאי הוא כסוי ארון כפירוש הקונטרס ולפי שהיה של אבן היה כבד כל כך:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.