Guémara
[Suite et fin de la baraïta commencée au daf 3b : le père du marié ou la mère de la mariée est mort le jour des noces alors que tout était déjà prêt ; on place alors le mort dans une chambre et l’on conduit le marié et la mariée sous la houpa — le dais nuptial.] Et le marié accomplit avec la mariée l’union de mitsva [la be’ilat mitsva — la première union, qui consomme le mariage], puis il se sépare de sa femme, et l’on enterre le mort. Le marié observe ensuite les sept jours du festin de noces — qui sont pour lui comme une fête personnelle, pendant laquelle l’obligation du deuil ne prend pas effet — et c’est après cela seulement qu’il observe les sept jours de deuil. Et durant tous ces jours, ceux de la réjouissance comme ceux du deuil, lui dort parmi les hommes et elle dort parmi les femmes, car il leur est interdit de s’isoler ensemble. Et en cas de deuil, on ne prive pas la mariée de ses parures pendant les trente jours qui suivent le mariage, afin qu’elle ne devienne pas indésirable aux yeux de son mari.
וּבוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ, וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵילוּת. וְכׇל אוֹתָן הַיָּמִים, הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים. וְאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם.
[La Guemara précise :] Et c’est précisément si c’est le père du marié ou la mère de la mariée qui est mort que l’on procède ainsi [la noce d’abord, puis sept jours de festin et sept jours de deuil] : car dans ce cas, il n’y a personne d’autre qui se donnerait de la peine pour eux — ce sont eux qui portaient les préparatifs de la noce, et il faut donc que les préparatifs déjà achevés soient utilisés. Mais dans le cas inverse — si c’est la mère du marié ou le père de la mariée qui meurt —, non, l’usage est différent : on enterre le mort immédiatement, on observe les sept jours de deuil, et c’est seulement ensuite que l’on célèbre le mariage.
וְדַוְקָא, אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה, דְּלֵיכָּא אִינִישׁ דְּטָרַח לְהוּ. אֲבָל אִיפְּכָא — לָא.
Rafram bar Papa a dit au nom de Rav ’Hisda : les Sages n’ont enseigné [cette dérogation — célébrer d’abord la noce et n’enterrer qu’ensuite —] que dans le cas où l’on a déjà mis de l’eau sur la viande : celle-ci ne peut plus alors être vendue à autrui, et si elle n’est pas cuisinée immédiatement, elle se gâtera — la perte serait considérable, au point de risquer d’entraîner l’annulation du festin de noces. Mais si l’on n’a pas mis d’eau sur la viande, elle peut se vendre : aucune perte importante ne sera subie, et il n’y a donc pas lieu de différer le deuil.
אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנָּתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר, אֲבָל לֹא נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר — מִזְדַּבַּן.
Rava a dit : et dans une grande ville [kerakh], où les acheteurs sont nombreux, même si l’on a mis de l’eau sur la viande, elle se vendra — et l’on ne diffère donc pas le deuil. Rav Papa a dit : et dans un village [kefar], même si l’on n’a pas mis d’eau sur la viande, elle ne se vendra pas, car on n’y trouvera pas d’acheteurs pour une si grande quantité de viande. D’après les paroles de Rava et de Rav Papa, la question de savoir si de l’eau a été versée ou non sur la viande est donc sans incidence, tant dans la grande ville qu’au village. La Guemara demande : mais alors, où trouves-tu un cas auquel s’applique l’enseignement de Rav ’Hisda ? Rav Achi dit : dans une localité comme sa ville de Mata Me’hassia, qui sort de la catégorie de la grande ville — car elle est trop petite — et sort de la catégorie du village — car elle est trop grande.
אָמַר רָבָא: וּבִכְרַךְ, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר — מִזְדַּבַּן. אָמַר רַב פָּפָּא: וּבִכְפָר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר — לָא מִזְדַּבַּן. וְאֶלָּא דְּרַב חִסְדָּא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן מָתָא מַחְסֵיָא, דְּמַפְּקָא מִכְּרַךְ, וּמַפְּקָא מִכְּפַר.
Une baraïta a été enseignée conformément à l’opinion de Rav ’Hisda : voici le cas où le pain [du festin] était déjà cuit, la bête abattue, le vin coupé [d’eau, prêt à être bu], où l’on avait mis de l’eau sur la viande, et où le père du marié ou la mère de la mariée est mort — on transporte le mort dans une chambre, on conduit le marié et la mariée sous la houpa, et ils se marient. Le marié accomplit l’union de mitsva, puis il se sépare de sa femme, et l’on enterre le mort. Il observe ensuite les sept jours du festin de noces, et après cela il observe les sept jours de deuil. Et durant tous ces jours, ceux du festin comme ceux du deuil, lui dort parmi les hommes et sa femme dort parmi les femmes, car il leur est interdit de rester seuls ensemble.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: הֲרֵי שֶׁהָיָה פִּתּוֹ אֲפוּיָה וְטִבְחוֹ טָבוּחַ וְיֵינוֹ מָזוּג, וְנָתַן מַיִם עַל גַּבֵּי בָּשָׂר, וּמֵת אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה — מַכְנִיסִין אֶת הַמֵּת לַחֶדֶר, וְאֶת הֶחָתָן וְאֶת הַכַּלָּה לַחוּפָּה, וּבוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ, וְנוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵילוּת. וְכׇל אוֹתָן הַיָּמִים, הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים.
[La baraïta poursuit :] Et de même, celui dont la femme s’est trouvée nidda [ses règles ayant commencé au moment de la noce, elle est interdite à son mari jusqu’à sa purification] — lui dort parmi les hommes et elle dort parmi les femmes, jusqu’à ce qu’elle redevienne pure. En revanche, on ne prive pas la mariée de ses parures pendant qu’elle est en deuil, durant l’intégralité des trente jours qui suivent le mariage. Dans tous les cas, le marié ne s’unira pas pour la première fois à sa fiancée vierge [betoula] ni la veille de Chabbat au soir [la nuit du vendredi, qui relève déjà du Chabbat] — car il provoquerait ce faisant une blessure —, ni à l’issue du Chabbat.
וְכֵן מִי שֶׁפֵּירְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה — הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים. וְאֵין מוֹנְעִין תַּכְשִׁיטִין מִן הַכַּלָּה כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִבְעוֹל, לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
La Guemara entreprend d’analyser la baraïta. Le Maître a dit [dans la baraïta] : « lui dort parmi les hommes et elle dort parmi les femmes ». Cela vient à l’appui de Rabbi Yo’hanan, car Rabbi Yo’hanan a dit : bien que [les Sages] aient déclaré qu’il n’y a pas de deuil pendant la fête, on observe néanmoins les choses du domaine intime [devarim chel tsin’a — les pratiques de deuil que les tiers ne remarquent pas]. C’est pourquoi le marié et la mariée ne peuvent avoir de relations conjugales pendant les sept jours de réjouissance, ces jours ayant pour eux le statut d’une fête.
אָמַר מָר: הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אֲבֵילוּת בַּמּוֹעֵד, אֲבָל דְּבָרִים שֶׁל צִינְעָא — נוֹהֵג.
Rav Yossef, fils de Rava, a exposé au nom de Rava : on n’a enseigné [que les époux ne peuvent rester seuls ensemble lorsque la mariée s’est trouvée nidda] que s’il ne s’est pas encore uni à elle ; mais s’il s’est déjà uni à elle, et qu’elle s’est trouvée nidda ensuite, sa femme dort avec lui, et l’on ne craint pas qu’ils en viennent à des relations interdites.
דָּרֵשׁ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא בָּעַל, אֲבָל בָּעַל — אִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה עִמּוֹ.
La Guemara objecte : mais ici [dans le cas de deuil de la baraïta], c’est bien d’un cas où il s’est déjà uni à elle que nous traitons — la be’ilat mitsva, permise avant l’enterrement —, et le Tana enseigne pourtant : « lui dort parmi les hommes et elle dort parmi les femmes » ! La Guemara répond : lorsque [Rava] a énoncé sa règle [s’il s’est déjà uni à elle, elle dort avec lui], c’est uniquement à propos du cas où sa femme s’est trouvée nidda — et non à propos du deuil.
וְהָא הָכָא, דִּבְבָעַל עָסְקִינַן, וְקָתָנֵי: הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְהִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים! כִּי קָאָמַר, אַפֵּירְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה.
La Guemara objecte : mais la baraïta dit pourtant « et de même » — ce qui indique que le statut de l’endeuillé et celui du marié dont la femme est nidda sont identiques !
הָא ״וְכֵן״ קָתָנֵי!
Rachi
ופורש - ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ונוהג שבעת ימי המשתה כו':,וכל אותן הימים - של ימי המשתה ושל אבילות:,הוא ישן כו' - ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין (מו"ק דף טו:) ואף בשבעת ימי המשתה שהן כרגל נוהג הוא אבילות של דברי צינעא דהיינו איסור תשמיש כדלקמן:,ואין מונעין - בשביל האבילות אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה:,כל שלשים יום - ואע"פ שהן ימי אבילות לשאר בני אדם וכל שכן משלשים ואילך:
דליכא איניש דטרח - אם יפסידו מה שהכינו:
שנתן מים על גבי בשר - שוב אינו ראוי למוכרו במקולין:
בכרך - שכיחי אינשי טובא ויש קופצים הרבה:,אלא דרב חסדא - דמפליג בין נתן ללא נתן:,היכי משכחת לה - לא בכרך ולא בכפר:,דמפקא מכרך ומפקא מכפר - מוצאה מכלל כרך ומוצאה מכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך:
תניא כרב חסדא - דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר:
וכן מי שפירסה אשתו נדה - בכניסתה לחופה:,הוא ישן כו' - ואין נאמנין זה עם זה:,בין כך ובין כך - בין יש אונס בין אין אונס:,לא יבעול - בעילה ראשונה:,לא בערב שבת כו' - בליל שבת מפני שעושה חבורה:,ולא במוצ"ש - לקמן מפרש:
מסייע ליה - הא דקתני דאסור בתשמיש בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל:,של צינעא - שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך:
לא שנו - דאין נאמנין להתייחד:,אלא שלא בעל - דתקיף ליה יצריה:
דבבעל עסקינן - דקתני בועל בעילת מצוה לפני קבורת המת:,כי קאמר - רבא לא שנו אפירסה אשתו נדה קאמר דכיון דנדה חמורה בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת:
הא וכן קתני - קס"ד אכולה מילתא דאבילות מדמינן ליה ובאבילות דבעל עסקינן:
Tossafot
בועל בעילת מצוה ופורש - קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר לא כדאמרינן בסמוך דברים של צינעא נוהג ודייק לה מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' מיהו מרישא דהכא לא ה"מ למידק דדוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה דמצי לדחויי דבועל בעילת מצוה היינו אפי' לאחר שחל עליו אבילות אבל קשה לרשב"א אמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעא מדלא התיר אלא בעילת מצוה דוקא ואור"י דהמ"ל פורש משום דם בתולים כדאמרינן בפ' תינוקת (נדה דף סה:) אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נדות כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבילות והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוה אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה:,בעילת מצוה - קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרי' (סנהדרין דף כב:) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה:
אבל איפכא לא - וה"ה אם אבלים מחמת שאר קרובים תימה דאמר בפ"ג דמועד קטן (דף כג. ושם) מתה אשתו אסור לישא עד שיעברו ג' רגלים ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר משום פרנסתם והכא אמר אבל איפכא לא ומשמע דבאין לו בנים עסקינן מדקאמר דליכא דטרח להו משמע דבבחור איירי וי"ל דלאלתר לאו דוקא אלא כלומר מותר לאחר ז' ומיהו לבעול אסור עד לאחר ל' כדמוכח בתר הכי במעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותיך ואעפ"כ לא בא עליה עד זמן מרובה מאי זמן מרובה שלשים יום מכלל דכנסה תוך ל' ותוך שבעה ודאי אסור כדמוכח הכא ומה שאמר לה בבה"ק לא היה זה כניסה אלא שידוכין בעלמא ונראה לר"י דודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך ל' כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים וכן משמע במס' שמחות (פ"ז) דתניא בד"א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר ל' משמע דאסור אפי' לישא תוך שלשים ואע"ג דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ"מ נקט אחר שלשים משום אין לו בנים ור"ת ר"ל דבאין לו בנים אפי' לבעול שרי תוך שלשים אחר ז' משום פריה ורביה וההיא דשמחות אינה מתיישבת כפי' ונראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפי' אם היא נמי אבילה מפני שמפרנסת בניו ואע"פ שאפשר באחרת כדמוכח בעובדא דיוסף הכהן שהיתה אבילה מאחותה ומיהו אין כל כך ראיה דשמא שאני התם לפי שהיא תרחם על בני אחותה יותר מאחרת ואע"ג דתנן בפרק החולץ (יבמות דף מא. ושם) כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול ולא מפליג מידי משמע שאסורה אפי' למי שיש לו בנים קטנים כשהיא אבילה התם משום דבלאו הכי אסורה דצריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה ואור"ת דאפי' מתו אביו ואמו יכול לכנוס אחר ל' והא דאמרי' במועד קטן (דף כב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה אחר ל' על אביו ועל אמו אחר י"ב חדשים ה"מ בשאר שמחות אבל לישא אשה שהיא מצוה יתירה מותר ואפי' יש לו בנים משום שנאמר (קהלת י״א:ו׳) בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך והביא ראיה מדתניא סתם כל ל' יום לנישואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר קרובים משמע דבכולהו לאחר ל' מותר וה"ר יוסף הביא ראיה לדבריו דתנן במסכת שמחות (פ"ט) בהדיא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו ל' יום ועל אביו ועל אמו אסור כל שנים עשר חדש אא"כ היה של מצוה אלמא שרי בכל משתה של מצוה וצ"ע אי קאי נמי ארישא ושרי אפי' תוך ל' יום:
כגון מתא מחסיא - תימה רב חסדא מאי דוחקיה לאוקומי בנתן מים על גבי בשר נוקמה בכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר ויש לומר משום דניחא ליה לרב חסדא לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות וה"ק כגון מתא מחסיא ורוב עיירות ומש"ה נקט נמי בברייתא דמייתי ונתן מים על גבי בשר משום דאיירי ברוב עיירות:
מסייע ליה לר' יוחנן כו' - מועד וחתן משוה אותן בכ"מ כההיא דתניא בפ"ק דמועד קטן (דף ז: ושם) חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל:,אבל דברים שלא צינעא נוהג - פי' חובה לעשות כן ולא רשות מדמייתי סייעתא מן הברייתא וא"ת רב ושמואל דאמרי בפרק בתרא דמועד קטן (דף כד.) דתשמיש המטה בשבת של ז' ימי אבילות רשות תיקשי להו ברייתא דהכא ואין סברא לחלק בין מועד לשבת ומקילין בשבת טפי אלא נראה לר"י דרב ושמואל מפלגי בין חתן למועד ושבת אבל קשה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים משמע אפי' בשבת ופסקו ה"ג כר' יוחנן ופירשו אע"ג דקיימא לן כדברי המיקל באבל ה"מ בתנאי אבל באמוראי לא ואור"י דודאי נראה דהלכה כר' יוחנן מדאמר הש"ס הכא מסייע ליה לר' יוחנן:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.