Traité Ketubot

32a

Étude de Ketubot 32a

Étude de la Guémara 32a

Guémara

GUEMARA: Et nous établissons comme principe qu'on n'est pas à la fois flagellé et tenu de payer. [Cela pose une difficulté]: si l'on reçoit la flagellation pour avoir eu des relations avec sa sœur, pourquoi devrait-on payer l'amende également? Oulla dit: Cela n'est pas difficile; ici, la halakha de la Michna concerne sa sœur qui est une jeune fille [naara], pour laquelle on paie une amende mais on n'est pas flagellé, alors que là, la halakha de la Michna concerne sa sœur qui est une femme majeure [bogueret], pour laquelle on ne paie pas d'amende [mais on est flagellé].

וְקַיְימָא לַן דְּאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. אָמַר עוּלָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בַּאֲחוֹתוֹ נַעֲרָה, כָּאן בַּאֲחוֹתוֹ בּוֹגֶרֶת.

La Guemara demande: Dans le cas de celui qui a des relations avec sa sœur majeure, même s'il ne paie pas d'amende, n'y a-t-il pas [malgré tout] un dédommagement pour la honte et le préjudice? Il devrait être exempté de flagellation dans ce cas aussi! La Guemara répond: Là, la halakha de la Michna concerne sa sœur qui est une insensée [chota], pour laquelle il n'y a ni honte ni préjudice au-delà de son statut d'insensée. La Guemara demande: Mais n'y a-t-il pas un paiement pour la douleur, même dans le viol d'une insensée? La Guemara répond: La halakha concerne une femme séduite [qui a consenti], qui n'a pas droit au paiement pour la douleur, puisqu'elle s'est engagée dans les relations de son plein gré.

אֲחוֹתוֹ בּוֹגֶרֶת נָמֵי, הָא אִיכָּא בּוֹשֶׁת וּפְגָם! בְּשׁוֹטָה. וְהָא אִיכָּא צַעֲרָא! בִּמְפוּתָּה.

La Guemara commente: Maintenant que tu en es arrivé à cette explication, selon laquelle la Michna traite d'une femme séduite, la Michna peut être comprise même si tu dis qu'elle concerne sa sœur qui est une jeune fille [naara]. La raison pour laquelle le séducteur ne paie pas l'amende est qu'il s'agit d'une orpheline et d'une femme séduite. Si son père était vivant, c'est lui qui recevrait le paiement. Comme il est mort, le paiement lui revient à elle. Puisqu'elle a participé de son plein gré aux relations, elle a renoncé à son droit au paiement, et le séducteur est donc passible de flagellation.

הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא אֲחוֹתוֹ נַעֲרָה, בִּיתוֹמָה וּמְפוּתָּה.

Il apparaît donc qu'Oulla considère: partout où il y a à la fois obligation pécuniaire et flagellation, on paie l'argent mais on n'est pas flagellé. D'où Oulla tire-t-il cela? Il le déduit du cas de celui qui blesse autrui: de même que pour celui qui blesse autrui, où il y a à la fois obligation pécuniaire et flagellation, on paie l'argent mais on n'est pas flagellé, de même partout où il y a à la fois obligation pécuniaire et flagellation, on paie l'argent mais on n'est pas flagellé.

אַלְמָא קָסָבַר עוּלָּא: כָּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי. מְנָא לֵיהּ לְעוּלָּא הָא? גָּמַר מֵחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ: מָה חוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי; אַף כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי.

La Guemara demande: Quelle est la base de la comparaison avec le cas de celui qui blesse autrui? Ce cas ne peut servir de paradigme, car il est particulièrement sévère, puisque l'on y est tenu de payer cinq types d'indemnités: le dommage, la douleur, les frais médicaux, la perte de revenu et la honte. Et si le paiement d'argent est une punition plus clémente que la flagellation, on pourrait en déduire, a fortiori: si dans le cas sévère de celui qui blesse autrui, on reçoit la punition plus clémente, a fortiori dans les cas moins sévères — pourtant ce cas ne peut servir de paradigme, car il comporte aussi un aspect de clémence, puisqu'il est permis, par dérogation à la norme, [de blesser] au tribunal [en administrant la flagellation]. La clémence réside dans son application sélective.

מָה לְחוֹבֵל בַּחֲבֵירוֹ — שֶׁכֵּן חַיָּיב בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. וְאִי מָמוֹנָא לְקוּלָּא — שֶׁכֵּן הוּתַּר מִכְּלָלוֹ בְּבֵית דִּין.

La Guemara répond: Il le déduit plutôt du cas des témoins comploteurs [edim zomemin]: de même que pour les témoins comploteurs, où il y a à la fois obligation pécuniaire — s'ils ont témoigné faussement pour rendre quelqu'un redevable d'un paiement — et flagellation, pour avoir transgressé l'interdit « Tu ne porteras pas de faux témoignage contre ton prochain » (Chemot 20, 13), la halakha est qu'on paie l'argent mais qu'on n'est pas flagellé, de même partout où il y a à la fois obligation pécuniaire et flagellation, on paie l'argent mais on n'est pas flagellé.

אֶלָּא גָּמַר מֵעֵדִים זוֹמְמִין: מָה עֵדִים זוֹמְמִין דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי; אַף כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי.

La Guemara demande: Quelle est la base de la comparaison avec le cas des témoins comploteurs? Ce cas ne peut servir de paradigme, car il est particulièrement sévère, en ce qu'ils n'ont pas besoin d'avertissement préalable [hatraa]. Or, en règle générale, les tribunaux ne punissent que celui qui a été averti de ne pas commettre la transgression. Le fait que cela ne soit pas requis dans le cas des témoins comploteurs indique qu'il s'agit d'un interdit particulièrement sévère; on ne peut donc en tirer de preuve pour les autres cas concernant le paiement pécuniaire à la place de la flagellation. Et si le paiement d'argent est une punition plus clémente que la flagellation, le cas des témoins comploteurs comporte aussi un aspect de clémence, puisqu'ils n'ont pas accompli d'acte mais seulement parlé!

מָה לְעֵדִים זוֹמְמִין — שֶׁכֵּן אֵינָן צְרִיכִים הַתְרָאָה. וְאִי מָמוֹנָא לְקוּלָּא הוּא — שֶׁכֵּן לֹא עָשׂוּ מַעֲשֶׂה!

La Guemara répond: Il le déduit plutôt des deux cas ensemble: de même que le dénominateur commun entre eux est qu'il y a à la fois obligation pécuniaire et flagellation, et que la halakha est qu'on paie l'argent mais qu'on n'est pas flagellé, de même partout où il y a à la fois obligation pécuniaire et flagellation, on paie l'argent mais on n'est pas flagellé. La Guemara demande: Quelle est la base de la comparaison avec le dénominateur commun de ces deux cas? Ils comportent un aspect de sévérité qui n'existe pas dans les autres interdits, puisque celui qui blesse autrui paie cinq types d'indemnités, et que les témoins comploteurs sont flagellés sans avertissement préalable. Et si le paiement d'argent est une punition plus clémente que la flagellation, on ne peut en déduire les autres cas, car ils comportent un aspect de clémence qui n'existe pas dans les autres interdits: l'interdit dans le cas de celui qui blesse autrui est appliqué sélectivement, puisqu'il est permis, par dérogation à la norme, au tribunal, et le cas des témoins comploteurs est clément parce qu'ils n'ont accompli aucun acte.

אֶלָּא גָּמַר מִתַּרְוַיְיהוּ: מָה הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי; אַף כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מָמוֹן וּמַלְקוֹת — מָמוֹנָא מְשַׁלֵּם, מִילְקָא לָא לָקֵי. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן — שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד חָמוּר, וְאִי מָמוֹנָא לְקוּלָּא הוּא — שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד הַקַּל.

Rachi

וקיימא לן דאין לוקה ומשלם - דנפקא לן לקמן מכדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות:,מתני' באחותו נערה - דאיכא קנס וסבירא ליה דממונא משלם ולא לקי וההיא דמכות בבוגרת דאין לה קנס:

בושת ופגם - דגבי קנס הוא דבעינן נערה אבל בושת ממונא הוא:,ופגם - כאילו היא שפחה נמכרת בשוק כמה פיחתה מדמיה להשיאה לעבד שיש לרבו קורת רוח הימנו כדלקמן (כתובות דף מ:) והא בבוגרת נמי איתא:,בשוטה - שאין לה בושת ודמים למכור בשוק נמי אין לה:,והא איכא צערא - דהכי תנן במתניתין המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו האונס שנותן את הצער:,במפותה - דאין לה צער כדאמרי' לקמן בפירקין (כתובות ד' לט:) פקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער:

ביתומה - שקנסה ובושתה ופגמה שלה:,ומפותה - כיון שהכל שלה אין כאן חיוב ממון דהא עבדא מדעתה ואחולי אחלה גביה:,שוטה לא גרסי' דבפקחת נמי אין שום חיוב ממון במפותה יתומה:

קסבר עולא - דאוקי מתני' דמכות בבוגרת ולא אוקמה למתני' דהכא בשלא התרו בו שמעת מינה אפי' אתרו ביה נמי ממונא משלם ולא לקי:,חובל בחבירו - איכא מלקות דלא יוסיף (דברים כה) וממונא משלם כדכתיב (שמות כ״א:י״ט) שבתו יתן ואפילו אתרו ביה נמי מרבי ליה לקמן בשמעתין בהדיא לתשלומין:

מה לחובל בחבירו - דין הוא לידון בממון שהוא חמור ממלקות שכן יש בו חומר אחר:,שחייב בחמשה דברים - נזק צער ריפוי שבת ובושת:,ואי ממונא לקולא הוא - וא"ת ממון קל מן המלקות ואין זו תשובה שהשבנו דכ"ש בעלמא מה זה שחמור להתחייב בחמשה דברים נדון בקלה שבשני חיובין שבהן ק"ו לשאר חייבי ממון הקלין שידונו בממון הקל איכא למיפרך מה לחובל בחבירו שכן הותר מכללו בב"ד דניתן רשות לב"ד להלקותו תאמר בשאר חייבי ממון כגון קנס דאונס ומפתה שלא הותרו מכללן בב"ד:

אלא גמר מעדים זוממים - במה מצינו:,דאיכא ממון - דכאשר זמם:,ומלקות - דלא תענה:,ממונא משלם - לקמן יליף לה בשמעתין:

שכן אין צריכין התראה - ונענשין במיתה או במלקות או בממון ודין הוא שידונו בחמורה כי איכא תרתי:,ואי ממונא קולא הוא - אשכחן בהן צד הקל ודין הוא שידונו בקלה:,שכן לא עשו מעשה - אלא בדיבורא בעלמא מיענשי:

מתרוייהו - כי פרכת מה לחובל בחבירו שכן חייב בחמשה דברים עדים זוממין יוכיחו מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה חובל יוכיח וחזר הדין:

Tossafot

וקייימא לן דאינו לוקה ומשלם - נראה לר"י דלא פריך אמתני' דהתם אמאי לוקה דהא פשיטא דמשכחת לה מלקות בלא קנס כגון בוגרת ומפותה או בעולה אלא אמתניתין קשיא ליה אמאי משלם קנס כיון דאיכא מלקות ואפילו בלא אתרו ביה מצינן למימר דס"ד דמקשה דחייבי מלקיות שוגגים פטורים מן התשלומין ומשני עולא דמתניתין אפילו בהתרו בו דממונא משלם ולא לקי ורבי יוחנן משני דמיירי בלא התרו בו ואזיל לטעמיה דאית ליה דחייבי מלקיות שוגגים חייבין בתשלומין:,דאין לוקה ומשלם - תימה דבפ"ק דמכות (דף ד: ושם) משמע דבקנס לוקה ומשלם דקאמר אפלוגתא דר' מאיר ורבנן דמעידין אנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז בשלמא רבנן כי טעמייהו משום רשעה אחת כו' אלא ר"מ מ"ט גמר ממוציא שם רע מה למוציא שם רע שכן קנס קסבר ר"מ עדים זוממין נמי קנסא משמע דלרבנן לא ילפינן ממוציא שם רע משום דסברי דעדים זוממין ממונא אבל קנסא ילפינן שפיר ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ועולא גופיה דדחיק הכא לשנויי כאן באחותו נערה הוא דמסיק התם הכי וליכא למימר דמבושת ופגם שהן ממון פריך דהא מדמשני כאן באחותו בוגרת משמע דלאו מבושת ופגם פריך דא"כ לא הוה משני מידי וי"ל כיון דלרבנן דר' מאיר עדים זוממין לאו קנסא הוא ולכך לא ילפינן ממוציא שם רע אלא אין לוקין ומשלמין מכדי רשעתו דהשתא אית לן למילף בכל דוכתין מעדים זוממין ולא ממוציא שם רע דכל מלקיות ילפינן ממלקות דעדים זוממין דסמיך ליה לאו דחסימה דארבעים יכנו בעדים זוממין כתיב ולפי שמפורש בהן מלקות ילפינן כולהו לאוי דליהוי דומין ללאו דחסימה דסמיך ליה וכי היכי דעדים זוממין אין לוקין ומשלמין בכל ענין בין בממון בין בקנס דמקרא מלא דבר הכתוב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' אפילו נתחייבו קנס כגון בשעה שהעידו טבחו או מכרו שור של גניבה הם או אחרים בשבילם הכי נמי בכל מלקיות ועוד תירץ ריצב"א דרבנן נמי מצו סברי דעדים זוממין קנסא ומ"מ לא ילפינן ממוציא שם רע משום דכדי רשעתו משמע בממון ומלקות אבל לר"מ משום בנין אב דמוציא שם רע מוקי כדי רשעתו למיתה ומלקות ומפיק ליה ממשמעותיה אי נמי טעמא דרבנן כדמפרש בירושלמי דמוציא שם רע חידוש הוא דבדיבור גרידא מיחייב דאע"ג דעדים זוממין נמי בדיבורייהו מיחייבי מ"מ לא הוי חידוש כולי האי דע"י דבורם היה נפסד אבל במוציא שם רע לא איתעבד מעשה בדבורו אלא ע"י עדים וכן משמע לקמן (כתובות דף לה:) דאפילו עדים זוממין קנסא אין לוקה ומשלם קנס דאמר ולרבה דאמר לר"מ חידוש הוא שחידשה תורה בקנס מתני' במאי מוקים לה ואמאי לא מוקים לה כר' עקיבא דס"ל בפ' קמא דב"ק (דף ה.) עדים זוממין קנסא הוא דלדידיה לא שמעינן דאית ליה מת ומשלם אלא משמע דאין שום תנא דסבר לוקה ומשלם אלא רבי מאיר לחודיה:

אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי - וא"ת מנא ליה להש"ס דלמא בעלמא סבר דמילקא לקי וממונא לא משלם והכא דוקא הוא דמשלם ממונא דגלי קרא כדאמרינן לעיל (כתובות דף כט:) נערה נערה הנערה ואין לומר כמו שפירש ר"ת דאי ס"ל דבעלמא מילקא לקי ולא משלם הוה ליה לאוקומי מתני' דמכות (דף יג.) נמי באחותו נערה ובהתרו בו ומתני' בשלא התרו בו אלא ודאי סבר דבעלמא נמי ממונא משלם ולא לקי ולהכי לא הוה מצי לאוקומי מתניתין דמכות באחותו נערה דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא סבר לה כריש לקיש דלא בעי לשנויי כאן בהתרו בו כאן שלא התרו בו כדאמרינן לקמן דאין חילוק לדידיה דאית ליה דחייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין בין התרו בו בין לא התרו בו ואי מרבינן לקנס מקרא בלא התרו ה"ה התרו ונראה לר"י דע"כ ס"ל ממונא משלם מילקא לא לקי מדמרבינן מחד קרא חייבי לאוין ומחד חייבי כריתות דאי בעלמא מילקא לקי דלמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אע"ג דבעלמא לוקה ואינו משלם אבל חייבי כריתות לא משום דבעינן אשה שיש בה הויה וכדרבנן דאמרי קדושין תופסין בחייבי לאוין: [ועוד פי' ר"ת דדייק דממונא משלם מדפריך בוגרת והא איכא בושת ופגם ומשני בשוטה ולא משני דלוקה ואינו משלם אלא ודאי סבר דבעלמא נמי ממונא משלם ולא לקי וקשה דאין נראה שיהא זה מדברי עולא אלא תלמודא הוא דקאמר ליה ועוד מדמסיק אלא [עולא] תחת תחת גמר משמע דבקנס גופיה בעי קרא דממונא משלם ואמאי לא שמעינן מנער נערה הנערה ועוד מאי קאמר מנ"ל לעולא נימא דיליף בושת ופגם מקנס דרבי קרא וכ"ת מקנס לא ילפינן נילף מקנס וחובל ועדים זוממים ועוד כיון דאבושת ופגם קאי מאי קאמר בסמוך מה לחובל שכן חייב בד' דברים אטו בושת לאו חובל הוא וכמה ענייני חבלות שאין בהן כל ה' דברים כדאמר בהחובל ומיהו ריב"ם פי' דהכי פריך מה ללאו דחובל שכן פעמים יש בו כל ה' דברים תאמר בלאו דערות אחותך לא תגלה שלעולם אין בו כל ה' דברים ופי' ר"י נראה עיקר]:,ואי ממונא קולא הוא - וא"ת איתגורי איתגור שנידון בקלה דהכי פריך בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פא.) גבי מי שנתחייב שתי מיתות וי"ל דשאני הכא דחס רחמנא אממונא של נחבל:

שכן יש בהן צד חמור - קשה דא"כ לא נלמד עוד מהצד השוה בשום מקום דאכולהו איכא למיפרך או צד חמור או צד קל ונראה לר"י דהכא פריך הכי שכן יש בהן צד חמור משונה כי ההיא דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סו.) מה להצד השוה שבהן שכן משונין גבי דיין נשיא וחרש דהכא חמשה דברים שאין צריכין התראה הוי צד חמור יותר משאר דברים וצד הקל נמי הוי קולא יתירא בחובל שהותר מכללו שמותר לחבול בחבירו וכן עדים זוממין לא עשו מעשה הוי קולא יתירא ואפילו למ"ד עקימת שפתים הוי מעשה הא אמרי' בסנהדרין (דף סה: ושם) שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה ובפרק כשם (סוטה כט:) יש לפרש נמי דפריך גבי טבול יום וכלי חרס מה להצד השוה שבהן שכן צד חמור דקרי צד חמור משונה כלי חרס שמטמא באוירו וטבול יום נמי יש לפרש בדוחק שקורא צד חמור מה שנעשה אב הטומאה במגע שלא היה נראה שיהיה שום דבר אב הטומאה אלא אם כן טומאה יוצאה מגופו ועוד יש לומר דצד חמור דהתם היינו דאיכא למפרך שכן במינו אב הטומאה דנהי דכלי חרס אינו נעשה אב מכל מקום יש במינו אב הטומאה יותר מככר שהרי יש בו שום כלי שהוא אב הטומאה כגון כלי עץ אבל שום אוכל אינו נעשה אב הטומאה ועל שני הפירושים קשה לרשב"א דנימא התם אוכל ראשון יוכיח שאין במינו אב הטומאה ומטמא תרומה אף אני אביא שני וכי תימא מה לאוכל ראשון שכן עושה שני בחולין טבול יום יוכיח וליכא למיפרך נמי השתא שכן משונה דאין כאן שום שינוי ונראה לפרש צד חמור דהתם לפי שבאין מכח אב הטומאה דטבול יום וכלי חרס ואוכל ראשון כולם נגעו באב הטומאה מה שאין כן בשני דלא נגע אלא בראשון ור"ת מפרש דגבי עדים זוממין שייך צד חמור משום דאותו צד חמור של חובל יכול להיות בעדים זוממין אם העידו על אחד שחבל בחבירו והוזמו דמשלמין חמשה דברים מה שרצו לחייבו וצד הקל יש לפרש שכן לאו דבחובל ועדים זוממין אין בהן כרת אלא לאו גרידא ולא נגמר מינייהו חייבי כריתות וכן בפ"ק דמכות (דף ד:) דיליף ממוציא שם רע ועדים זוממין דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ופריך מה להצד השוה שבהם שכן צד חמור יש לפרש כי הכא לרבינו תם ולרבינו יצחק ובפרק כיצד צולין (פסחים דף עז.) גבי במועדו ואפילו בטומאה דאמר אי כתב בתמיד שכן כליל ואי כתב בפסח שכן כרת בתרוייהו שכן יש בהן צד חמור התם יש שום פירכא אחריתי דלא מצינו למילף במה הצד ולא חש הש"ס לפרשה ובטעם מועט מסתלק לומר דצריכי:

Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.

Ketubot 32a

100%

כתובות ל״ב אמַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת