Guémara
Il y a une présomption: les témoins ne signent un acte que si la transaction a été conclue alors que les deux parties étaient majeures. Un corollaire de cette présomption est que chacune des parties ne ferait signer que des témoins majeurs sur l'acte. Mais s'ils témoignent qu'ils ont été contraints de signer, quelle est la raison pour laquelle Rabbi Meïr décide que leur témoignage n'est pas reçu?
חֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן נַעֲשָׂה בְּגָדוֹל. אֶלָּא אֲנוּסִין, מַאי טַעְמָא?
Rav 'Hisda dit: Rabbi Meïr considère que des témoins à qui l'on aurait dit: « Signez un mensonge, sinon vous serez tués », auraient dû se laisser tuer plutôt que de signer un mensonge. C'est pourquoi, même lorsqu'ils témoignent avoir été contraints de signer sous menace de mort, ils s'incriminent eux-mêmes [en avouant avoir préféré signer plutôt que mourir].
אָמַר רַב חִסְדָּא, קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר: עֵדִים שֶׁאָמְרוּ לָהֶם ״חִתְמוּ שֶׁקֶר וְאַל תֵּהָרְגוּ״ — יֵהָרְגוּ וְאַל יַחְתְּמוּ שֶׁקֶר.
Rava lui dit: Or, s'ils étaient venus nous consulter avant de signer, nous leur aurions dit: Allez signer, et vous ne serez pas tués, car le Maître a dit: Il n'y a rien qui doive céder devant la sauvegarde de la vie, si ce n'est l'idolâtrie, les unions interdites et le meurtre, ces trois-là seulement. Maintenant qu'ils ont signé, allons-nous leur dire: Pourquoi avez-vous signé? Seuls ces trois cas exigent qu'on se laisse tuer plutôt que de transgresser; signer un acte mensonger n'en fait pas partie. Pourquoi donc, selon Rabbi Meïr, leur témoignage sur la contrainte n'est-il pas reçu?
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הַשְׁתָּא אִילּוּ אָתוּ לְקַמַּן לְאִמְּלוֹכֵי, אָמְרִינַן לְהוּ: זִילוּ חֲתוּמוּ וְלָא תִּתְקַטְּלוּן, דְּאָמַר מָר: אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בִּלְבָד. הַשְׁתָּא דַּחֲתַמוּ, אָמְרִינַן לְהוּ: אַמַּאי חָתְמִיתוּ?
Mais en réalité, la raison de Rabbi Meïr suit ce qu'a dit Rav Houna au nom de Rav. Car Rav Houna a dit au nom de Rav: Celui qui reconnaît avoir écrit un acte n'a pas besoin de le faire valider [en cour]. Une fois que l'emprunteur reconnaît avoir écrit l'acte, il ne peut plus prétendre qu'il est faux ou que la dette a été remboursée; de même, une fois que les témoins attestent avoir signé l'acte, celui-ci devient un document crédible qu'ils ne peuvent plus ensuite invalider (Tossafot).
אֶלָּא: טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר כִּדְרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ.
Pour en revenir au sujet lui-même: Rav Houna a dit au nom de Rav: Celui qui reconnaît avoir écrit un acte n'a pas besoin de le faire valider. Rav Na'hman lui dit: Pourquoi voler comme un voleur [en cachant ta véritable source]? Si tu es de l'avis de Rabbi Meïr, dis franchement: La halakha suit Rabbi Meïr. Ne formule pas ton opinion de façon à en masquer le lien avec une controverse tannaïtique.
גּוּפָא. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: גַּנּוֹבָא גַּנּוֹבֵי לְמָה לָךְ. אִי סְבִירָא לָךְ כְּרַבִּי מֵאִיר, אֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר.
Rav Houna lui dit: Et le Maître, quel est son avis [dans ce cas]? Rav Na'hman lui répondit: Lorsque les prêteurs viennent devant nous pour un jugement, nous leur disons: Allez faire valider vos actes, puis revenez plaider devant nous. Car si le prêteur s'appuie uniquement sur l'aveu de l'emprunteur, celui-ci pourrait prétendre que, bien qu'il ait écrit l'acte, il a ensuite remboursé la dette. Mais si l'acte a été validé par le tribunal sur la base du témoignage des signataires, la prétention de l'emprunteur d'avoir remboursé n'est plus recevable.
אֲמַר לֵיהּ: וּמָר הֵיכִי סְבִירָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: כִּי אָתוּ לְקַמַּן לְדִינָא, אָמְרִינַן לְהוּ: ״זִילוּ קַיִּימוּ שְׁטָרַיְיכוּ וְחוּתוּ לְדִינָא״.
Rav Yehouda a dit au nom de Rav: Celui qui dit à propos d'un acte: « C'est un acte de confiance », n'est pas cru. [Un acte de confiance est un acte valide en la forme, mais dont il est prétendu qu'aucun prêt n'a réellement eu lieu — l'emprunteur l'aurait remis au prêteur par confiance, en prévision d'un emprunt futur, ou comme garantie.] Celui qui fait une telle prétention n'est pas cru.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״שְׁטַר אֲמָנָה הוּא זֶה״ — אֵינוֹ נֶאֱמָן.
La Guemara demande: Qui, dans ce cas, fait cette déclaration? Si l'on dit que c'est l'emprunteur qui parle ainsi, c'est évident qu'il n'est pas cru: est-il en son pouvoir d'invalider ainsi l'acte? Mais si c'est le prêteur qui le dit, qu'une bénédiction vienne sur lui, puisqu'il admet qu'on ne peut recouvrer la dette avec cet acte! Dira-t-on alors que ce sont les témoins qui le disent? Si leur écriture est reconnaissable par ailleurs [et que l'acte est de toute façon validé], il est évident qu'ils ne sont pas crus. Mais si leur écriture n'est pas reconnaissable par ailleurs [et que les témoins eux-mêmes attestent que ce sont bien leurs signatures, tout en affirmant que c'était un acte de confiance], pourquoi ne seraient-ils pas crus? C'est le cas classique où « la bouche qui a interdit est la bouche qui a permis ».
דְּקָאָמַר מַאן? אִילֵימָא דְּקָאָמַר לֹוֶה — פְּשִׁיטָא, כָּל כְּמִינֵּיהּ?! וְאֶלָּא דְּקָאָמַר מַלְוֶה — תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה. אֶלָּא דְּקָאָמְרִי עֵדִים. אִי דִּכְתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר — פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימְנִי. וְאִי דְּאֵין כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר — אַמַּאי לָא מְהֵימְנִי?
(Signe mnémotechnique: Bét-Alef-Chin.) Rava dit: En réalité, c'est l'emprunteur qui le dit, et cela s'explique selon Rav Houna, qui a dit au nom de Rav: Celui qui reconnaît avoir écrit un acte n'a pas besoin de le faire valider. Ici, l'emprunteur reconnaît avoir écrit l'acte et y avoir fait apposer des signatures de témoins. Rav Yehouda enseigne la halakha novatrice que, bien que l'emprunteur prétende ensuite que c'était un acte de confiance, cette prétention n'est pas recevable dès lors qu'il a admis l'avoir écrit.
(סִימָן בָּאֵ״שׁ) אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם דְּקָאָמַר לֹוֶה, וְכִדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ — אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ.
Abaye dit: En réalité, c'est le prêteur qui le dit, mais dans un cas où il cause un préjudice à des tiers [en invalidant ainsi l'acte et en renonçant à sa créance]. Si le prêteur doit lui-même de l'argent à d'autres et n'a pas les moyens de les rembourser, son invalidation de l'acte empêche son propre créancier de recouvrer sa dette. Ceci est conforme à l'opinion de Rabbi Nathan.
אַבָּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם דְּאָמַר מַלְוֶה, וּכְגוֹן שֶׁחָב לַאֲחֵרִים, וְכִדְרַבִּי נָתָן.
Comme il est enseigné dans une baraïta: Rabbi Nathan dit: D'où sait-on que si quelqu'un doit cent dinars à son prochain, et que ce dernier en doit à un autre, on peut prélever chez le premier débiteur pour donner directement au créancier initial, sans que l'argent ne passe par l'intermédiaire? Le verset l'enseigne: « Et il donnera à celui envers qui il est en faute » (Bamidbar 5, 7) — on paye directement celui à qui l'argent est dû, même si ce n'est pas de lui qu'on a emprunté directement. Ainsi, lorsque le débiteur intermédiaire, qui est lui-même créancier d'un tiers, invalide l'acte, il cause un préjudice à son propre créancier.
דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וַחֲבֵירוֹ בַּחֲבֵירוֹ — מִנַּיִן שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה וְנוֹתְנִין לָזֶה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ״.
Rav Achi dit: En réalité, ce sont bien les témoins qui le disent, et leur écriture n'est pas reconnaissable par ailleurs. Quant à ta question de savoir pourquoi ils ne sont pas crus, c'est conforme à l'opinion de Rav Kahana, qui a dit: Il est interdit à un homme de garder chez lui un acte de confiance, comme il est dit: « Que l'injustice ne demeure pas dans tes tentes » (Iyov 11, 14) — car ce faux acte risque d'engendrer une injustice le jour où le prêteur voudra s'en servir pour recouvrer un paiement.
רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם דְּקָאָמְרִי עֵדִים. וּדְאֵין כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר. וּדְקָאָמְרַתְּ אַמַּאי לָא מְהֵימְנִי — כִּדְרַב כָּהֲנָא. דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם שֶׁיְּשַׁהֶה שְׁטַר אֲמָנָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה״.
Rachi
אא"כ נעשה בגדול - כל מעשה השטר בגדולים הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי אמרי' חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים:,אלא אנוסים מ"ט לא - נימא הפה שאסר הוא שהתיר:
יהרגו ואל יחתמו שקר - הלכך כי אמרי נמי אנוסים היינו מחמת נפשות משוו נפשייהו רשעים:
מודה בשטר שכתבו - לוה שהודה בשטר שכתבו ועל פיו נחתמו העדים:,אין המלוה צריך לקיימו - בעדים החתומים בו שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו ולא אמרינן בהאי הפה שאסר הוא שהתיר דמכיון שאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ור"מ נמי דאמר אין נאמנים לפוסלו במודה לוה שכתבו קאמר וקסבר לא צריכינן תו לעדים ולאו אפומייהו מיקיים שטרא:
גנבא - מתגנב אתה לומר דבריך בלשון שלא נחלקו בו היחיד והמרובים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה:,אי סבירא לך כר"מ אימא הלכה כר"מ - ולא תנקוט לה כמילתא באנפי נפשה:
ומר היכי סבירא ליה - במודה בשטר שכתבו:,כי אתו לקמן - מלוין מביאין שטרות:,קיימו שטרייכו - כך אני רגיל לומר למלוים המביאים שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהם אני אומר להם לכו ובקשו עדיכם וקיימוהו דאי לאו הכי אע"ג דמודה לוה שכתבו מצי למימר פרעתיו:
שטר אמנה - לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללות ילוה והאמינו שלא יתבענו אא"כ מלוהו:
כל כמיניה - והלא עדים חתומים בו פשיטא דיתקיים בחותמיו:
כדרב הונא - ואשמעינן רב יהודה נמי הכי דלוה שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה הוא אין צריך המלוה לחזור ולהביא להעיד על החתימה דאין נאמן לוה לפוסלו דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה:
שחב לאחרים - בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה חב ומפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבותם והיו רוצים לגבות חוב זה:
ונתן לאשר אשם לו - ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם הוא קרן כדאמרי' בהגוזל (ב"ק דף קי.) למי שהקרן שלו:
Tossafot
חזקה אין כו' - הכא משמע דלא אמרינן מגו במקום חזקה ולרבנן אמרינן וצ"ע דבעיא היא בפרק קמא דב"ב (דף ה: ושם) ולא אפשיטא גבי תבע אחר זמנו ואמר ליה פרעתיך תוך זמני:
דאמר מר אין לך דבר כו' - פירוש אפי' מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בהנך דרבא גופיה קסבר דאפילו בהני אינו חייב למסור עצמו בצינעא במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נד. ושם) ואין חילוק בין הנך לשאר ובפרהסיא בכולהו יהרג ולא יעבור:
טעמא דר"מ כדרב הונא כו' - פירש בקונטרס דמיירי פלוגתייהו בשמודה לוה שכתבו והיינו טעמא דר"מ דאין נאמנין דהואיל ולוה קיימו לא צריכי תו לעדים ולאו אפומייהו מקיים שטרא ורבנן סברי צריך לקיימו וקשה לר"י דא"כ ליפלגו בלא עדים בלוה גופי' הואיל וטעמייהו תלי בלוה ועוד דבפרק מי שמת (ב"ב דף קנד: ושם) משמע דלא פליגי בלוה דקאמר רבי יוחנן שאני אומר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דברי הכל היא ופריך והא מפלג פליגי אין נאמנים לפוסלו כו' אמר ליה אי אלימי עדים לאורועי שטרא איהו כל כמיניה ועוד דהוה ליה למימר בדרב הונא קמיפלגי ונראה לר"ת ולר"י דה"פ טעמא דר"מ כדרב הונא דכמו שאומר רב הונא דלא אמרינן מגו לפסול השטר בלוה ה"נ אומר ר"מ בעדים דאע"ג דאלימי לא פסלי שטרא במגו:,מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו - וא"ת ומ"ט לא מהימן במגו דאי בעי אמר מזויף וי"ל דשמא ירא לוה לומר מזויף פן יכחישוהו וליכא מגו ופירש הקונט' במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום וכן נראה לר"י אבל אין לפרש דלא מהימן במגו לומר פרוע הוא משום דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי דהא כי טעין נמי אמנה הוא מסקינן בסמוך אמילתיה דרב דלא מהימן והתם לא שייך האי טעמא:
אי סבירא לך כר"מ כו' - וא"ת ודלמא משום הכי לא קאמר הלכה כר"מ משום דאיכא בפ' מי שמת (ב"ב קנד: ושם) דמפיך דר"מ לרבנן ויש לומר דהוה מצי למימר דהלכה כרשב"ג דאית ליה בהדיא בפ"ק דב"מ (דף ז.) דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו:,אימא הלכה כרבי מאיר - תימה דאפילו כרבנן נמי מצי סבר ושאני עדים דאלימי לאורועי שטרא דהכי אית ליה לרבי יוחנן ויש לומר דרב נחמן אין נראה לו לחלק ואם תאמר ודלמא רב הונא מיירי במודעא ואמנה דאפילו רב נחמן מודה לקמן ויש לומר דרב הונא סתם קאמר ולא מפליג:
לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא כו' - ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי לעולם דקאמרי עדים וכדרב הונא ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקמי דלא כרבנן דאמרי אלימי עדים לאורועי שטרא:,וכדרב הונא אמר רב - וא"ת תרתי מילי דרב למה לי וי"ל דחדא מכלל חבירתה אתמר:
וכגון שחב לאחרים - וא"ת ולהימניה במגו דאי בעי מחיל ליה דהא המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (לקמן כתובות דף פה:) ויש לומר דלאו מגו הוא דשמא אין דעתו למחול ולהפסיד חובו דעכשיו שאומר אמנה הוא לא מפסיד מידי כיון שאין הלוה גזלן אע"ג דבספ"ק דב"מ (דף כ: ושם) אמרינן מגו כה"ג גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דקאמר ש"מ איתא לדשמואל שמא התם סמכינן אמגו כל דהו משום דאיכא שובר דמוכח ואם נאמר דמכירת שטר חוב אינו אלא מדרבנן הוה אתי שפיר דמצינן למימר דווקא מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן יכול למחול אבל בנושה בחבירו כו' דחייב לו מן התורה אינו יכול למחול וכן משמע בפרק מי שמת (ב"ב דף קמז: ושם) דקאמר ומודה שמואל דאם נתנו במתנת ש"מ שאינו יכול למחול ומסיק מתנת ש"מ דאורייתא ואינו יכול למחול דאי ס"ד מדרבנן אמאי אינו יכול למחול משמע דבמידי דאורייתא אינו יכול למחול ויש לדחות דהתם ודאי אי מתנת שכיב מרע דאורייתא אין היורש יכול למחול דמאי אולמיה האי יורש מהאי יורש ועוד יש להביא ראיה דנושה בחבירו וחבירו בחבירו אינו יכול למחול דאמרי' בסוף האשה שנפלו (לקמן כתובות פא:) הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו ולוקח בהן קרקעות והוא אוכל פירות ומוקמי' לה כר' נתן דהא הוי כמו נושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו דכל אשר לבעלה משועבד לה לכתובתה ואי יכול למחול אמאי ילקח בהן קרקע ימחול לעצמו שהוא יורש ויכול למחול ויש לדחות דשאני התם דאין יורש אלא מכחה ואינו יכול להפקיע זכותה [וי"מ דדוקא במוכר שט"ח יכול למחול שקדם חובו של מוכר אבל הנושה בחבירו שקדם חובו לחוב של חבירו אינו יכול למחול ושומרת יבם נמי קדם שטר חובה לחוב בעלה] וא"ת אכתי נהימניה במגו דאי בעי קלתיה כדאמרינן בסוף זה בורר (סנהדרין דף לא:) ויש לומר דהכא אתחזק בבי דינא דאמרינן התם כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן אי נמי הכא מיירי כשהשטר הוא ביד שליש:
מנין לנושה בחבירו כו' - משמע דהלכה כר' נתן ובגיטין (דף לז.) פירשנוה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.