Traité Ketubot

18a

Étude de Ketubot 18a

Étude de la Guémara 18a

Guémara

La raison pour laquelle le tanna a cité spécifiquement un cas où chacun se trouve dans un pays différent, c'est que la situation habituelle concernant les déplacements entre la Judée et la Galilée équivaut à une période de crise, car la guerre y était fréquente, et il y avait une bande de territoire samaritain entre la Judée et la Galilée.

דִּסְתַם יְהוּדָה וּגְלִיל כִּשְׁעַת חֵירוּם דָּמוּ.

On demande: Que le tanna enseigne dans la MICHNA : Et Rabbi Yehoshoua concède dans le cas où l'on dit à un autre: « J'ai emprunté cent dinars chez toi et je te les ai remboursés », qu'il est cru! On répond: C'est parce que le tanna voulait enseigner dans la dernière clause: S'il y a des témoins qu'il a emprunté de l'argent à un autre, et qu'il dit: « Je l'ai remboursé », il n'est pas cru. Or nous tenons pour établi que celui qui prête à autrui devant témoins n'a pas besoin de se faire rembourser devant témoins. [S'il avait cité le premier cas, on n'aurait pas pu distinguer entre le cas avec témoins et celui sans témoins]; c'est donc pourquoi, même si des témoins attestent qu'il a pris le prêt, sa prétention d'avoir remboursé est acceptée.

וְלִיתְנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״מָנֶה לָוִיתִי מִמְּךָ וּפְרַעְתִּיו לָךְ״, שֶׁהוּא נֶאֱמָן! מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא לָוָה מִמֶּנּוּ, וְהוּא אוֹמֵר: פְּרַעְתִּיו — אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְהָא קַיְימָא לַן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בְּעֵדִים — אֵינוֹ צָרִיךְ לְפׇרְעוֹ בְּעֵדִים.

On demande: Que le tanna enseigne dans la MICHNA : Et Rabbi Yehoshoua concède dans le cas où l'on dit à un autre: « Ton père avait cent dinars entre mes mains [en prêt], et je lui en ai remboursé la moitié », que sa prétention est crue!

וְלִיתְנֵי: מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: מָנֶה לְאָבִיךְ בְּיָדִי, וְהֶאֱכַלְתִּיו פְּרָס — שֶׁהוּא נֶאֱמָן!

Selon l'opinion de qui [ce cas serait-il enseigné]? Si c'est selon l'opinion des Rabbanan, n'ont-ils pas dit que dans ce cas il est considéré comme celui qui restitue un objet perdu [et donc cru sans serment, sans que cela illustre le principe de « bouche qui a interdit »]? Et si c'est selon l'opinion de Rabbi Eliezer ben Yaakov, n'a-t-il pas dit que dans ce cas il doit prêter serment [avant d'être cru]?

אַלִּיבָּא דְמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְרַבָּנַן — הָא אָמְרִי מֵשִׁיב אֲבֵידָה הָוֵי. אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב — הָא אָמַר שְׁבוּעָה בָּעֵי.

Comme il est enseigné dans une baraïta: Rabbi Eliezer ben Yaakov dit: Il y a des cas où un homme prête serment sur la base de sa propre prétention. Comment cela? [Si l'on dit:] « Ton père avait cent dinars entre mes mains, et je lui en ai remboursé la moitié » — celui-ci doit prêter serment, et c'est là le cas de celui qui prête serment sur la base de sa propre prétention. Mais les Sages disent: Il n'est que comme celui qui restitue un objet perdu, et il est exempté [du serment].

דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: פְּעָמִים שֶׁאָדָם נִשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ. כֵּיצַד? ״מָנֶה לְאָבִיךְ בְּיָדִי וְהֶאֱכַלְתִּיו פְּרָס״ — הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע, וְזֶהוּ שֶׁנִּשְׁבָּע עַל טַעֲנַת עַצְמוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה, וּפָטוּר.

On demande: Et Rabbi Eliezer ben Yaakov n'admet-il pas que celui qui restitue un objet perdu est exempté du serment [concernant la partie qu'il n'a pas prise]? Rav dit: Il s'agit d'un cas où c'est un mineur qui formule la prétention contre lui. [Le fils mineur du prêteur prétend que l'emprunteur n'a rien remboursé à son père, et la déclaration de l'emprunteur répond à cette prétention; son aveu n'est donc pas du tout comparable à la restitution d'un objet perdu.] Mais le Maître n'a-t-il pas dit: On ne prête pas serment sur la base de la prétention d'un sourd-muet, d'un dément ou d'un mineur [car, faute de discernement, ils ne sont pas habilités du point de vue halakhique à exiger d'autrui un serment fondé sur leur prétention]!

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב לֵית לֵיהּ מֵשִׁיב אֲבֵידָה פָּטוּר? אָמַר רַב: בְּטוֹעֲנוֹ קָטָן. וְהָאָמַר מָר: אֵין נִשְׁבָּעִין עַל טַעֲנַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן!

On répond: Qu'entend-on ici par « mineur »? Il s'agit en fait d'un majeur. Et pourquoi Rav l'appelle-t-il « mineur »? Parce qu'en ce qui concerne les affaires de son père, il est comme un mineur, étant incertain des détails des transactions de son père. Si c'est ainsi [que le fils qui formule la prétention est déjà majeur], le langage de la baraïta est imprécis: pourquoi le tanna appelle-t-il ce cas « serment sur la base de sa propre prétention »? Ce n'est pas sa propre prétention, c'est la prétention d'autrui! On répond: C'est la prétention d'autrui, mais [il prête serment] sur la base de son propre aveu [partiel].

מַאי קָטָן — גָּדוֹל. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ קָטָן — דִּלְגַבֵּי מִילֵּי דְאָבִיו, קָטָן הוּא. אִי הָכִי: טַעֲנַת עַצְמוֹ? טַעֲנַת אֲחֵרִים הִיא! טַעֲנַת אֲחֵרִים, וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ.

On demande: Mais tous les cas où un serment est requis sont des cas où c'est la prétention d'autrui et son propre aveu! [Pourtant Rabbi Eliezer ben Yaakov introduit son propos par « il y a des cas », indiquant que ce cas n'est pas le cas habituel de serment.]

כּוּלְּהִי טַעֲנָתָא, טַעֲנַת אֲחֵרִים וְהוֹדָאַת עַצְמוֹ נִינְהוּ!

Plutôt, ils sont ici en désaccord sur le principe énoncé par Rabba. Car Rabba a dit: Pour quelle raison la Torah a-t-elle établi que celui qui admet une partie de la prétention doit prêter serment? Parce qu'il existe une présomption qu'un homme n'a pas l'audace de mentir effrontément devant son créancier. Or celui-ci aurait voulu nier la totalité [de la dette], et le fait qu'il n'ait pas tout nié provient précisément de ce qu'un homme n'a pas cette audace effrontée.

אֶלָּא הָכָא בִּדְרַבָּה קָמִיפַּלְגִי. דְּאָמַר רַבָּה: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע — חֲזָקָה אֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ. וְהַאי בְּכוּלַּהּ בָּעֵי דְּלִכְפְּרֵיהּ, וְהַאי דְּלָא כְּפַר לֵיהּ — מִשּׁוּם דְּאֵין אָדָם מֵעִיז פָּנָיו הוּא.

Rachi

וליתני מנה לויתי ממך - מלתיה דר' יהושע דאשמועינן דמודה היכא דאין שור שחוט לפניך מאי שנא דאשמעינן בקרקע ואיצטריך למתנייה באביו משום סיפא לנקוט מלתיה במטלטלין ולישמעינן בדידיה גופיה:,נאמן - מדאורייתא בלא שבועה:

וניתני מודה ר' יהושע כו' והאכלתיו פרס - פרעתיו חציו שהוא נאמן בלא שבועה הואיל ואין שור שחוט לפניו דאשמועינן רבותא דאע"ג דמודה במקצת פטור הואיל ואינו תובעו:

אליבא דמאן - תנאי פליגי בהא מילתא בשבועות (דף מב.) ואי אמר רבי יהושע הכי לא כחד מנייהו הוא דאי כרבנן הא אמרי אפי' תובעו וזה מודה במקצת משיב אבידה הוא דתנן בשבועות מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור משום שהוא כמשיב אבידה ומאי אשמעינן רבי יהושע באין שור שחוט אפי' שור שחוט לפניו נמי נאמן ואי אליבא דר' אליעזר בן יעקב כי לא תבע ליה נמי האמר שבועה בעי:

ורבי אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור - מן השבועה בתמיה הא תקנתא דרבנן היא במס' גיטין (דף מח:) המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וכיון דכי אינו תובעו נמי מחייב ליה שבועה הרי אין לך משיב אבידה גדולה מזה וחייב:,אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן - משנה היא בשבועות:

טענת אחרים הוא - ומאי פעמים דקאמר ומאי טענת עצמו:

אלא הכא בדרבה קא מיפלגי - אלא לעולם בטוענו קטן ודקשיא לך אין נשבעין על טענת קטן הני מילי בשטוענו קטן אני נתתיו לך וקרא כתיב כי יתן איש אל רעהו ולא קטן ומהכא יליף לה בשבועות אבל הכא שבא בטענת אביו אית ליה לרבי אליעזר בן יעקב נשבעין ורבנן פליגי עליה אפילו בטוענו גדול וקרו ליה משיב אבידה ובדרבה קא מיפלגי:

Tossafot

דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי - תימה דבריש גיטין (דף ד: ושם) תנן דבארץ ישראל אצ"ל בפני נכתב ובפני' נחתם אפי' מיהודה לגליל משום דאיכא עולי רגלים ובתי דינין ועדים מצויין לקיימו ויש לומר דהתם האשה מחזרת אחר עדי קיום אע"ג דיהודה וגליל כשעת חירום דמי תמצא עדי קיום כיון דאיכא עולי רגלים אבל המחזיק אין רגיל לחזר אחר עדי מחאה ואם תאמר התם דאמר שאני בני מחוזא דניידי וצריך לומר אפי' באותה שכונה בפני נכתב דאין עדים מצויין לקיימו אטו במחוזא לא תועיל מחאה שלא בפניו וי"ל דהתם דרך הליכתן מן העיר כששמעו מחאה רגילות הוא לומר פלוני מיחה ושומעין אחרים עד שנשמע הקול למחזיק אבל גבי גט אין רגיל שיאמרו בהליכתן אנו חתמנו על הגט [או מכירין אנו חתימת עדים החתומים]:

אין צריך לפרעו בעדים - ואם תאמר למאן דאמר צריך לפרעו בעדים תקשי ליה מתניתין דהכא דליתני מנה לך בידי ויש לומר דפלוגתא דתנאי היא בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מא:) אי נמי דלא חשיב לה פירכא דניחא ליה לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואם תאמר מאי משני אכתי ליתני ואם יש עדים ואמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני אינו נאמן וי"ל דלא היה רוצה להאריך בלשונו או שמא מילתא דפשיטא הוא:

אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי - כדמסיק דבבנו מעיז וא"כ לא מצי למיתני ואם יש עדים אינו נאמן דלעולם נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי הכל דבבנו מעיז ומעיז:

ורבי אליעזר בן יעקב ליתליה משיב אבידה פטור - פי' בקונטרס התנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ואית ספרים דגרסי הכי בהדיא ואין נראה לרבינו יצחק דמשיב אבידה פטור מדאורייתא מטעם מגו ולא מכח ההיא משנה פריך אלא פריך וכי לית ליה מגו וכן משמע בהניזקין (גיטין דף נא. ושם) דפריך ולית ליה לרבי יצחק המוצא מציאה כו' ומשני הוא דאמר כר"א בן יעקב דאמר פעמים שאדם נשבע וכו' ופריך ור"א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור והשתא אי מכח מתני' פריך הוה ליה למימר ולית ליה לר"א בן יעקב המוצא מציאה כדקאמר ארבי יצחק ועוד כיון דמשני הוא דאמר כר"א בן יעקב א"כ רוצה לומר דר"א פליג אמתניתין א"כ מאי פריך ור"א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור אין הכי נמי דלית ליה אלא מכח מגו פריך כדפרישית:

אלא הכא בדרבה קא מיפלגי - פירש בקונטרס לעולם בטוענו קטן ודקא קשיא לך הא אין נשבעין על טענת קטן ה"מ בבא בטענת עצמו אבל בבא בטענת אביו טענה חשובה היא וכי תימא מ"ט דרבנן דאין סברא לומר דסברי דאף בבא בטענת אביו לית ביה ממשא אלא בדרבה קמיפלגי ונראה דמשום דקרי ליה טענת עצמו דחקו להעמיד בטוענו קטן אבל קשה דעיקר התירוץ חסר מן הספר ועוד דבהגוזל קמא (ב"ק דף קו: ושם) ממעטינן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול עד שתהא תביעה ונתינה שוין בגדלות וה"ה דמהאי קרא ממעט נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן דהיינו כגון שנתן לו אביו ותבעו בקטנות ונראה דה"פ לעולם בגדול מיירי אלא לא תימא דקרי ליה טענת עצמו משום דהודאת עצמו היא אלא בדרבה קמיפלגי ולרבנן דסברי דבבנו מעיז טענת עצמו היא וה"ק ראב"י פעמים שאדם נשבע על מה שאתם מחשיבים טענת עצמו אבל לדידי דאינו מעיז טענת אחרים היא ובסוף שבועת הדיינין (שבועות דף מב. ושם) דתנן אבל נשבעין לקטן ומפרש בבא בטענת אביו וראב"י היא ההוא קטן נמי לאו דווקא אלא גדול וקרי ליה קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא כדמפרש הכא וקשה קצת דהוה ליה לאקשויי ולשנויי אמתניתין דהתם כמו שמקשה על רב דבההיא שמעתא גופה לא מקשה על המשנה אלא על רב:,מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע - אפילו לרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא קא בעי רבה שפיר מפני מה אמרה תורה כו' דאמאי לא מהימן בלא שבועה במגו דאי בעי כפר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מגו ומשני דאין זה מגו דאין אדם מעיז לכפור ואף על גב דבפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ:) אמרינן בכופר הכל משביעין אותו שבועת היסת משום דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו ופריך אדרבה חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומשני דאשתמוטי קמשתמיט אלמא בכופר בכל נמי אדם מעיז לכפור דאשתמוטי קא משתמיט כמו במודה מקצת מ"מ קאמר הכא שפיר חזקה דאין אדם מעיז לכפור הכל כל כך ולא הוי מגו דיותר ברצון הוא מודה במקצת הטענה דאינו מעיז כל כך אבל אין לפרש דרבה אתא לפרושי מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ולא כופר הכל וקאמר חזקה דאין אדם מעיז לכך נאמן כשכופר הכל דאם כן במקום שיכול להעיז אפילו כופר הכל חייב ובסמוך אמרינן איפכא לרבנן דבבנו מעיז ופטור אף מודה מקצת הטענה משום דמשיב אבידה הוא מגו דאי בעי כפר הכל ואם תאמר ומנלן דכופר הכל פטור וליכא למימר מדאצטריך קרא לחייב שבועה בעד אחד מכלל דכופר הכל פטור דהא איצטריך להיכא שמעידים שגנב לו והוא אינו יודע אלא י"ל דגזירת הכתוב היא דכי הוא זה משמע דבעינן כפירה והודאה ועוד מודה מקצת יש להשביעו שחייב לו ממון שהודה ועל ידי כך מגלגל עליו שבועה כעין גלגול אבל כופר הכל נסתלק לגמרי ממנו:,חזקה אין אדם מעיז פניו - לא כמו שפי' בקונטרס בהגוזל (ב"ק דף קז.) דאין אדם מעיז לפי שעשה לו טובה שהלוהו אבל בפקדון מעיז דאם כן בפקדון מודה מקצת נמי יהא פטור במגו דאי בעי כופר הכל ובכל דוכתא משמע דמודה מקצת חייב בפקדון גבי עשר גפנים טעונות מסרתי לך כו' (שבועות דף מב:) דמשמע דאיירי בפקדון וגבי סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה (שם מג.) וגבי מציאה נמי אמרי' בהניזקין (גיטין נא. ושם) דמודה מקצת חייב ולא מהימן במגו אלא אור"ת דהיינו כגון חזקה שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה שאין לאדם פנים לכפור הכל וריב"א פי' אין אדם מעיז היכא שחבירו מכיר בשקרו ואין להאריך:

Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.

Ketubot 18a

100%

כתובות י״ח אמַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת