כריתות כ״ה אמסכת כריתותכריתות כ״ה א
משנה אמר רבי ינאי: גבול שמעתי בה ושכחתי, ונסבין חברייא למימר: ירידתה לנחל איתן אוסרתה. אמר רב המנונא: מנא אמינא לה? דתנן: השוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה – רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין. בשלמא לדידי, דאמינא מחיים, בהא פליגי רבי שמעון ורבנן, דרבי שמעון סבר: שחיטה שאינה ראויה – לא שמה שחיטה. ורבנן אמרי: שחיטה שאינה ראויה – שמה שחיטה. אלא אי אמרת לאחר עריפה, אמאי פטר רבי שמעון? שחיטה ראויה היא! וכי תימא: סבר רבי שמעון עגלה בשחיטה כשרה, והתנן: כשר בפרה פסול – בעגלה ערופה, פסול בפרה – כשר בעגלה ערופה. פרה, בשחיטה – כשרה, בעריפה – פסולה, עגלה, בעריפה – כשרה, בשחיטה – פסולה! אישתיק. לבתר דנפק, אמר: מאי טעמא לא אמינא ליה דרבי שמעון סבר: עגלה בשחיטה כשירה! ורב המנונא אמר לך: לא נשתמיט תנא דנשמעינן עגלה בשחיטה כשרה, דתימא רבי שמעון היא. אמר רבא: מנא אמינא לה? מדתנן: עגלה ערופה אינה כן, עד שלא נערפה – תצא ותרעה בעדר. ואי אמרת מחיים, אמאי תצא ותרעה בעדר? הא איתסרא לה מחיים! תני: עד שלא נראית לעריפה. אימא סיפא: משנערפה – תקבר במקומה! תני: משנראית לעריפה. אם כן, אימא סיפא: שעל הספק באה מתחלה, כיפרה ספיקה והלכה לה. ואי מחיים, עדיין לא כיפרה ספיקה! תנאי היא, דתניא: נאמר מכשיר ומכפר בפנים, ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ. מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, עשה בו מכשיר כמכפר – אף מכשיר [ומכפר] האמור בחוץ, עשה מכשיר כמכפר. מתני׳ רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל עת שירצה. הוא היה נקרא אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום כיפורים יום אחד. אמר: המעון הזה! אילו היו מניחין לי הייתי מביא, אלא אומרים לי: המתין עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביא אשם תלוי אלא על שזדונו כרת ושגגתו חטאת. חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכיפורים – חייבין להביא לאחר יום הכיפורים, וחייבי אשמות תלויין – פטורין. מי שבא בידו ספק עבירה ביום הכפורים, אפילו עם חשיכה – פטור, שכל היום מכפר. האשה שיש עליה חטאת העוף ספק, ועבר עליה יום הכפורים – חייבת להביא לאחר יום הכיפורים, מפני שהיא מכשרת לאכול בזבחים. חטאת העוף הבאה על הספק, אם משנמלקה נודע – תקבר. גמרא גמ׳ מאי טעמא דרבי אליעזר? אי סלקא דעתך חובה היא, [כי] מתיידע ליה, אמאי מייתי חטאת? אלא שמע מינה: נדבה היא. ורבנן: עולה ושלמים הוא דאתו בנדר ונדבה, אבל חטאת ואשם – חובה נינהו. ואשם תלוי, היינו טעמא דמייתי מקמי דמתיידע ליה – להגן עליו, דהתורה חסה על גופן של ישראל. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: דילמא אשם תלוי כעולה ושלמים, מה עולה ושלמים דאתו בחובה ואתו בנדבה, אשם תלוי נמי, דאתי בחובה, אתי נמי בנדבה! אמר ליה: עולה ושלמים עיקר בנדבה כתיבי, אשם תלוי עיקר בחובה כתיב. תני רבי חייא קמיה דרבא: