כריתות כ״ד במסכת כריתותכריתות כ״ד ב
גמרא מאי לאו ״דבריו קיימין״ – דהדרא למרה? לא, דבריו קיימין – והוא נמי לא קני לה, וכל המחזיק בה זכה בה. מיתיבי: האומר לחבירו: ״דין ודברים אין לי על שדה זו״, ״אין לי עסק בה״, ו״ידי מסולקת הימנה״ – לא אמר כלום. והא ״ידי מסולקת הימנה״ כאי אפשי דמי, וקתני: לא אמר כלום! שאני התם, דאמר: כי סליק נפשיה מדין ודברים, מגופה דשדה לא סליק נפשיה. מיתיבי: הכותב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים, ואמר הלה: ״אי אפשי בהן״, אם היה רבו שני כהן – אוכלין בתרומה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר: ״אי אפשי בהן״ – כבר זכו בהן יורשין. בשלמא לרבן שמעון בן גמליאל, קסבר: כי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלין לה מיניה, כי לא מקבלין לה מיניה הדרא למרה. אלא לתנא קמא, אי כי אמר ״אי אפשי בהן״ – כל המחזיק בהן זכה בהן, הכא, דאמר שני ״אי אפשי בהן״ – הוו להו זרים, וקאכלי זרים תרומה! קסבר: המפקיר עבדו – יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו, וקסבר: מעוכב לגט שחרור – אוכל בתרומה. רבי אליעזר אומר: יקרב כו׳. לרבי אליעזר, למה לי חטא? הא אמר רבי אליעזר: אשם תלוי בנדבה אתי, דתנן, רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום! אמר רב אשי: רבי אליעזר דאמרו לו הוא, דתנן: אלא אומרים לו: המתן עד שתכנס לבית הספק. אם משנשחט נודע כו׳. קתני: הבשר יצא לבית השרפה. אלמא: חולין שנשחטו בעזרה – בשריפה. ורמינהי: אשם ודאי אינו כן, אם עד שלא נשחט – יצא וירעה בעדר, משנשחט – הרי זה יקבר! אמר רבי אלעזר: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו. אמר רבה: אשם ודאי על אשם תלוי קרמית? אשם ודאי, כיון דלא צריך ליה – לא מקדיש ליה. אשם תלוי, מתוך שלבו נוקפו – גומר ומקדשו. אלא אי קשיא, אשם ודאי על אשם ודאי קשיא, דקתני: הרי זה יקבר, אימא סיפא: והבשר יצא לבית השריפה! הא ודאי תברא, מי ששנה זו לא שנה זו. רב אשי אמר: רישא דקתני באשם תלוי: ״והבשר יצא לבית השריפה״ – לא קשיא, משום דמיתחזי כזבח פסול. נזרק הדם – הבשר יאכל. ואמאי? הא הויא ליה ידיעה! אמר רבא, אמר קרא: ״והוא לא ידע ונסלח לו״, והא לא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה. רבי יוסי אומר: אפילו הדם בכוס כו׳. לרבי יוסי, אמאי יזרק? הא הויא ליה ידיעה בשעת סליחה! אמר רבא: רבי יוסי סבר לה כרבי שמעון, דאמר: כל העומד ליזרק – כזרוק דמי. אימר דאמר רבי שמעון, במידי דעומד ליזרק, אבל האי, אין עומד ליזרק! אמרי במערבא, קסבר רבי יוסי: כלי שרת מקדשין בו את הפסול בתחלה ליקרב. אשם ודאי אינו כן כו׳. איתמר: עגלה ערופה אימתי נאסרת? רב המנונא אמר: מחיים, רבא אמר: לאחר עריפה. בשלמא לרבא – מעידנא דאיתעביד בה מעשה, אלא לרב המנונא, מאימתי?