כריתות י״א אמסכת כריתותכריתות י״א א
משנה שעשה בה את המזיד כשוגג. איזו שפחה? כל שחציה שפחה וחציה בת חורין, שנאמר: ״והפדה לא נפדתה״, דברי רבי יהודה. רבי ישמעאל אומר: זו היא שפחה ודאית. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל עריות מפורשות, ושיור אין לנו אלא חציה שפחה וחציה בת חורין. גמרא גמ׳ מנלן דהיא לקי[א] והוא לא לקי? דתנו רבנן: ״בקורת תהיה״ – מלמד שהיא לוקה. יכול שניהן לוקין? תלמוד לומר: ״תהיה״ – היא לוקה והוא אינו לוקה. ומנין דהדין ״בקורת״ לישנא דמלקות הוא? אמר רבי יצחק: ״תהא בקראי״, כדתניא: גדול הדיינין מקרא, שני מונה, שלישי אומר: הכהו. רב אשי אומר: ״בביקור תהיה״, כדתנן: אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש. תנו רבנן: בזמן שהאשה לוקה – האיש מביא קרבן, אין האשה לוקה – אין האיש מביא קרבן. מנלן? אמר רבא, דכתיב: ״ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה״. מכדי עד הכא באיש קא משתעי קרא, נכתוב: ״והביא את אשמו לה׳״, ולבסוף לכתוב ״בקורת תהיה״. אמאי כתב רחמנא ברישא: ״בקורת תהיה״ ולבסוף כתב: ״והביא את אשמו לה׳״? הכי קאמר: אם בקורת תהיה היא – ״והביא את אשמו לה׳״, ואם לא תהיה בקורת – לא יביא הוא את אשמו. אימא, הוא מעטיה קרא, אבל היא תילקי ותיתי קרבן! – ״והביא את אשמו לה׳״ כתיב. אמר רבי יצחק: לעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד, שנאמר: ״והיא שפחה נחרפת לאיש״. ומאי משמע, דהאי ״נחרפת״ לישנא דשנויי הוא? דכתיב ״ותשטח עליו הריפות״. ואי בעית אימא: ״אם תכתוש האויל במכתש בתוך הריפות בעלי״. ״ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם״, אמר רב חסדא: מלמד שכולן שפחות חרופות בעלו. איזוהי שפחה כו׳. תנו רבנן: ״והפדה״, יכול כולה? תלמוד לומר: ״לא נפדתה״. יכול לא נפדתה? תלמוד לומר: ״והפדה״, הא כיצד? פדויה ואינה פדויה – חציה שפחה וחצייה בת חורין ומאורסת לעבד עברי, דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: בשפחה כנענית הכתוב מדבר, ומאורסת לעבד עברי. אם כן מה תלמוד לומר: ״והפדה לא נפדתה״? דברה תורה כלשון בני אדם. רבי אלעזר בן עזריה אומר: כל עריות מפורשות לנו, משוייר לנו חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי. אחרים אומרים: ״לא יומתו כי לא חופשה״ – בשפחה כנענית הכתוב מדבר, ומאורסת לעבד כנעני. לרבי ישמעאל, בשלמא ״והפדה לא נפדתה״ – כדקתני: דברה תורה כלשון בני אדם, אלא דקתני: מאורסת לעבד עברי, מנלן? דכתיב: ״כי לא חופשה״, מכלל דהוא חופש. רבי אלעזר בן עזריה היינו רבי עקיבא! לרבי ישמעאל קאמר: לדידי, בעלמא כוותיך סבירא ליה דדברה תורה כלשון בני אדם, והכא שאני. מכדי כתיב ליה קרא: ״כי לא חופשה״, ״והפדה לא נפדתה״ למה לי? שמע מינה להכי אתא, לחציה שפחה וחציה בת חורין. לאחרים, בשלמא ״והפדה לא נפדתה״, קסבר: דברה תורה כלשון בני אדם, אלא הא דעבד כנעני מנלן? אמר קרא: ״כי לא חופשה״, אם אינו ענין לדידה – תנהו ענין לדידיה. מתני׳ כל עריות, אחד גדול ואחד קטן – קטן פטור, אחד ער ואחד ישן – ישן פטור, אחד שוגג ואחד מזיד – שוגג בחטאת ומזיד בהכרת. גמ׳ והכא, חייב קטן? אמר רב יהודה, הכי קתני: כל עריות, אחד גדול ואחד קטן – קטן פטור וגדול חייב, והכא – גדול נמי פטור, מאי טעמא? דהא מקשיין אהדדי. כל עריות, אחד ניעור ואחד ישן – פטור. וכאן, ישן נמי חייב? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קתני: כל עריות, אחד ניעור ואחד ישן – ישן פטור וניעור חייב, וכאן – אפילו ניעור פטור, מאי טעמא? דמקשיין אהדדי. תני תנא קמיה דרב ששת: עשו גומר כמערה, מתכוין כשאין מתכוין, כדרכה כשלא כדרכה, ניעור כישן. אמר ליה: מאי קאמרת? אי בשפחה חרופה קתני, אמאי עשו גומר כמערה? גומר בשפחה חרופה מיחייב, מערה לא מיחייב! ותו: מתכוין כשאינו מתכוין, אי מכוונה – מיחייבא, אי לא – לא מיחייבא! וכדרכה כשלא כדרכה נמי, כדרכה בשפחה חרופה מיחייב, ושלא כדרכה לא מיחייב, מאי טעמא? ״שכבת זרע״ כתיב! ומאי ניעור כישן? ואי בשאר עריות קא תני, עשו גומר כמערה?