כריתות י׳ אמסכת כריתותכריתות י׳ א
גמרא בטומאה מה לי אמר רבי יהודה? מי אמרינן: עד כאן לא קאמר רבי יהודה ולד שני כמאן דליתיה דמי אלא לענין קרבן, כיון דלא יצאה שעה שראויה להקריב בה קרבן, הואיל וכן – ולד שני כמאן דליתיה דמי, אבל לענין טומאה וטהרה, אימא סבירא ליה כמאן דאיתיה דמי, ומפסקא טומאה דשני, וממלא יומי טהרה דראשון והדר (מונה) [מני ליה] יומי, או דלמא לרבי יהודה חומרא הוא דאית ליה, אבל הכא – קולא הוא, וקולא לית ליה. אמר רב הונא מסורא, תא שמע: יולדת, שוחטין וזורקין עליה ביום ארבעים לזכר וביום שמונים לנקבה. עד כאן? טמאה היא! ואמר רב חסדא: הא מני? רבי יהודה היא, דאמר: ולד שני כמאן דליתיה דמי. ואי אמרת בטומאה סבירא ליה לרבי יהודה ולד שני כמאן דאיתיה דמי, היכי שחטינן עלה ביום ארבעים? לאורתא נמי לא מציא אכלה! אלא לאו שמע מינה: לטהרה ולטומאה סבירא ליה לרבי יהודה ולד שני כמאן דליתיה דמי! לעולם אימא לך: לטומאה ולטהרה סבירא ליה לרבי יהודה דולד שני כמאן דאיתיה דמי, וכי תניא ההיא – בפסח הבא בטומאה. ומי אכלה? והתנן: פסח הבא בטומאה, לא יאכלו ממנו זבים וזבות, נדות ויולדות! ההיא, לא אכלן כי לא טבילן. כי תניא ההיא דשוחטין וזורקין עליה, דהא טבלה. אי הכי, משמיני דיליה הוא דחזיא! משמיני לא חזיא, קסבר: טבול יום דזב – כזב דמי. אי הכי, ביום ארבעים נמי לא חזיא! לאיי, ביום ארבעים חזיא, קסבר: מחוסר כפורים דזב – לאו כזב דמי. ולרבא, דאמר מחוסר כפורים דזב כזב דמי, הא מתנייתא היכי מתרץ לה? אמר רב אשי: רבא מתרץ לה ביום ארבעים ליצירת זכר וביום שמונים ליצירת נקבה, ורבי ישמעאל היא, דאמר: לזכר ארבעים ואחד, לנקבה שמונים ואחד. סוף סוף, תיפוק לי דטמאה היא משום נדה! – בלידה יבישתא. אי הכי, מאי למימרא? מהו דתימא: אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, קא משמע לן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. אמר רבי שמעיה, תא שמע: ״ששים״, יכול בין רצופין בין מפוזרין? תלמוד לומר: ״יום״, מה יום רצוף – אף ששים כולן רצופין. מני? אלימא רבנן, מי אית [להו] לרבנן מפוזרין? אלא לאו רבי יהודה היא, ומדקא יהיב לה ששים רצופים בהדי הדדי, שמע מינה חומרא אית ליה, לרבי יהודה קולא לית ליה! לא, לעולם רבנן היא. והכא במאי עסקינן – ליולדת זכר מתוך שמונים של נקבה. סוף סוף, שלמין יומי דקדמאה, ועד כאן דבתראה לא שלמין, דהא רבנן לולד שני מנו! אלא משכחת לה לרבנן – ביולדת תאומים, נקבה קדמייתא וזכר בתראה, וכגון דילידתיה לזכר בתראה בעשרים ליומי טהרה, דבעיא מינקט ליה שבעה יומי טומאה דלידה (תאומים נקבה), והכי קאמר: יכול היכא דילדה תאומים, נקבה מעיקרא וזכר לבסוף, תפסיק טומאה דלידה במיצעי, ונימני לה ששה וששים מפוזרין? תלמוד לומר: ״יום״, מה יום כולו רצוף – אף ששים כולם רצופין. אמר אביי, תא שמע: ״שלשים״ – יכול בין רצופין בין מפוזרין? תלמוד לומר: ״יום״, מה יום כולו רצוף – אף שלשים רצופין. מני הא? אלימא רבנן, ומי אית להו לרבנן