Guémara
[Suite de la discussion sur l'application d'oto ve-et beno aux kil'ayim :] [Rava avait dit] à propos du verset « Voici les animaux que vous pouvez manger : un taureau, un seh de brebis et un seh de chèvre » (Devarim 14, 4) que ce verset établit un paradigme pour d'autres cas : partout où le mot « seh » [petit animal domestique] est mentionné dans la Torah, il ne vient qu'à l'exclusion d'un animal issu de croisements [kil'ayim]. Le mot seh désigne soit un agneau soit un chevreau ; la progéniture des croisements, qui n'est ni un agneau ni un chevreau, ne constitue pas un seh [et serait donc exclue de l'interdit]. La Guemara répond : En ce qui concerne l'interdit d'une mère et son petit, le verset dit « qu'il soit un taureau ou un mouton » (Vayikra 22, 28), et le mot « ou » [« o »] est superflu à cet endroit et sert à inclure la progéniture des croisements [dans l'interdit].
זֶה בָּנָה אָב – כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״שֶׂה״ אֵינוֹ אֶלָּא לְהוֹצִיא אֶת הַכִּלְאַיִם. אָמַר קְרָא ״אוֹ״ לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם.
La Guemara soulève une objection : Ce mot « ou » est nécessaire pour distinguer [entre les deux cas], car on pourrait penser qu'on n'est passible que si l'on abat à la fois un taureau et son petit et un mouton et son petit le même jour. C'est pourquoi le mot « ou » nous enseigne qu'on est passible [même] pour avoir abattu l'un ou l'autre avec sa progéniture [indépendamment l'un de l'autre]. La Guemara répond : La distinction entre les deux cas se déduit de l'usage des mots « son petit » [au singulier, « beno »] plutôt que « leur petit ».
הַאי ״אוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק, דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: עַד דְּשָׁחֵיט שׁוֹר וּבְנוֹ שֶׂה וּבְנוֹ לָא מִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לַן. לְחַלֵּק – מִ״בְּנוֹ״ נָפְקָא.
La Guemara soulève encore une objection : Mais le mot « ou » est encore nécessaire pour ce qui est enseigné dans une baraïta : Si la Torah avait dit « un taureau, et un mouton, et son petit », j'aurais dit qu'on n'est passible que si l'on abat un taureau, et un mouton, et la progéniture de l'un d'eux le même jour. C'est pourquoi le verset dit : « Un taureau ou un mouton — lui et son petit » (Vayikra 22, 28), pour enseigner qu'on est passible même pour en abattre l'un avec sa seule progéniture [sans l'autre espèce]. N'est-ce pas du mot « ou » que la baraïta tire cette loi ? La Guemara répond : Non, cette loi se déduit du mot « lui » [« oto »], et c'est du mot « ou » que l'on inclut la progéniture des croisements.
וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אִילּוּ נֶאֱמַר ״שׁוֹר וָשֶׂה וּבְנוֹ״, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט שׁוֹר וָשֶׂה וּבְנוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שׁוֹר אוֹ שֶׂה אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״. מַאי לָאו מֵ״אוֹ״ נָפְקָא לֵיהּ? לָא, מֵ״אוֹתוֹ״.
La Guemara demande : Cela convient bien selon l'opinion des Rabbins [dont il sera question plus loin], pour qui le mot « lui » est superflu et peut être utilisé pour cette déduction, laissant le mot « ou » disponible pour inclure la progéniture des croisements. Mais selon l'opinion de 'Hananya, pour qui le mot « lui » n'est pas superflu, d'où tire-t-il que l'on distingue [entre l'abattage d'un taureau avec sa progéniture et celui d'un mouton avec sa progéniture] ? La Guemara répond : Il n'a pas besoin d'un verset pour opérer cette distinction, car 'Hananya suit l'opinion de Rabbi Yonatan.
הָנִיחָא לְרַבָּנַן, דִּמְיַיתַּר לְהוּ ״אוֹתוֹ״, אֶלָּא לַחֲנַנְיָה, דְּלָא מְיַיתַּר לֵיהּ ״אוֹתוֹ״, לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ? לְחַלֵּק לָא צְרִיךְ קְרָא, דְּסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹנָתָן.
Comme il est enseigné dans une baraïta : Du verset « Un homme qui maudit son père et sa mère » (Vayikra 20, 9), je ne déduis que le cas où il maudit son père et sa mère [ensemble]. D'où sait-on que celui qui maudit son père mais pas sa mère, ou sa mère mais pas son père, est passible ? La suite du verset dit : « Son père et sa mère, il les a maudits — son sang est sur lui. » Dans la première partie du verset, le mot « maudit » est proche de « son père », et dans la dernière partie du verset, « maudit » est proche de « sa mère ». Cela enseigne que le verset vise à la fois le cas où il n'a maudit que son père et le cas où il n'a maudit que sa mère. C'est la déclaration de Rabbi Yochiya. [Rabbi Yochiya soutient que les conjonctions sont interprétées strictement, à moins que le verset n'indique le contraire.]
דְּתַנְיָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא אָבִיו וְאִמּוֹ, אָבִיו שֶׁלֹּא אִמּוֹ וְאִמּוֹ שֶׁלֹּא אָבִיו מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל״ – אָבִיו קִלֵּל, אִמּוֹ קִלֵּל, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
Rabbi Yonatan dit : Il n'est pas besoin de cette déduction, car la formule « son père et sa mère » indique qu'on est passible si on les maudit tous les deux ensemble, et elle indique également qu'on est passible si on en maudit un séparément — à moins que le verset ne précise expressément le mot « ensemble » [« yah'dav »]. Un exemple d'un verset où la Torah précise que la halakha ne s'applique qu'aux deux éléments conjoints est : « Tu ne laboureras pas avec un bœuf et un âne ensemble » (Devarim 22, 10). Selon Rabbi Yonatan, si le verset avait dit à propos d'une mère et son petit « un taureau et un mouton » et non « un taureau ou un mouton », on serait quand même passible pour avoir abattu chacun d'eux avec sa propre progéniture de façon indépendante. Le mot « ou » est donc superflu, et 'Hananya — qui suit l'opinion de Rabbi Yonatan — l'utilise pour inclure la progéniture des croisements dans cet interdit.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מַשְׁמָע שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, וּמַשְׁמָע אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״יַחְדָּו״.
La Guemara demande : Quelle est l'opinion de 'Hananya et quelle est l'opinion des Rabbins qui ont été mentionnés plus tôt ? Leurs positions sont élucidées dans ce qui est enseigné dans une baraïta : Bien que le verset soit rédigé au masculin, l'interdit d'abattre la bête et son petit le même jour s'applique aux femelles [c'est-à-dire à la mère et sa progéniture], mais il ne s'applique pas aux mâles [c'est-à-dire un mâle et sa progéniture]. 'Hananya dit : Il s'applique aussi bien aux mâles qu'aux femelles.
מַאי חֲנַנְיָה, וּמַאי רַבָּנַן? דְּתַנְיָא: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים. חֲנַנְיָה אוֹמֵר: נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים וּבֵין בִּנְקֵבוֹת.
La Guemara demande : Quel est le raisonnement des Rabbins, c'est-à-dire du premier tanna [de la baraïta] ? Leur raisonnement est le suivant, tel qu'il est enseigné dans une baraïta : On pourrait avoir pensé que l'interdit d'abattre une mère et son petit s'appliquerait aussi bien aux mâles qu'aux femelles. Mais ne peut-on pas le déduire par un raisonnement logique [din], arrivant à la conclusion opposée ? La Torah a rendu obligatoire ici de ne pas abattre une bête et son petit le même jour, et la Torah a rendu obligatoire, pour ce qui est de l'oiseau-mère avec ses petits, de ne pas les saisir ensemble mais de renvoyer la mère. De même que lorsqu'elle a rendu obligatoire la mère-oiseau et ses petits [chilo'ah ha-ken], l'obligation s'applique aux oiseaux femelles et non aux mâles — car le verset dit « et la mère couvant sur les oisillons » (Devarim 22, 6) — de même, lorsqu'elle a rendu obligatoire ici [l'interdit d'oto ve-et beno] pour une bête et son petit, l'obligation devrait s'appliquer aux bêtes femelles, mais pas aux mâles.
מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן? דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בִּזְכָרִים וּבֵין בִּנְקֵבוֹת? וְדִין הוּא: חִיֵּיב כָּאן, וְחַיָּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים; מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב כָּאן – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים.
Traduction française en préparation — version anglaise (Steinsaltz) : One may respond: No, if you say that this is so with regard to a mother bird with its chicks, for which the Torah did not render prepared ones equivalent to unprepared ones, as the obligation to dispatch the mother bird applies only where one happens to encounter a mother bird with its chicks spontaneously, but not to ones that he keeps in his property, shall you also say that this is so with regard to the prohibition of an animal itself and its offspring, for which the Torah rendered prepared ones equivalent to unprepared ones, prohibiting an animal and its offspring even if they are prepared? If so, the prohibition against slaughtering an animal and its offspring should apply to both males and females.
לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵם עַל הַבָּנִים, שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂה בָּהּ מְזוּמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן, תֹּאמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁעָשָׂה בּוֹ מְזוּמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן?
Traduction française en préparation — version anglaise (Steinsaltz) : Therefore, the verse states: “A bull or a sheep, it and its offspring” (Leviticus 22:28). The superfluous word “it” indicates that this applies to only one parent, but not to two. The baraita continues: After the verse separated the parents, rendering the prohibition applicable to only one of them, I merited returning to the logical inference mentioned earlier: The Torah rendered one obligated here not to slaughter an animal and its offspring in a single day, and the Torah rendered one obligated to dispatch the mother with regard to a mother bird with its chicks. Just as when it rendered one obligated with regard to a mother bird with its chicks, the obligation applies to females but not to males, so too, when it rendered one obligated here, the obligation applies to females but not to males.
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתוֹ״ – אֶחָד וְלֹא שְׁנַיִם. אַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב, זָכִיתִי לְדִין: חִיֵּיב כָּאן וְחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – מָה כְּשֶׁחִיֵּיב בְּאֵם עַל הַבָּנִים – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים, אַף כְּשֶׁחִיֵּיב כָּאן – בִּנְקֵבוֹת וְלֹא בִּזְכָרִים.
Traduction française en préparation — version anglaise (Steinsaltz) : And if it is your wish to say that one can refute this, that refutation can be countered by the following derivation: The verse states: “It and its offspring” (Leviticus 22:28), indicating that this applies to that parent whose offspring clings to it. This serves to exclude the male parent, whose offspring does not cling to it.
וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר, ״בְּנוֹ״ – מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו, יָצָא זָכָר שֶׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו.
Traduction française en préparation — version anglaise (Steinsaltz) : The Gemara asks: To what possible refutation is the expression: If it is your wish to say, referring? The Gemara explains that the possible refutation is: And if you would say that the word “it,” in the verse denotes a male, as it is expressed in the masculine gender in the Hebrew, the response is that the verse also states “its offspring” in that verse, indicating that this applies to that parent whose offspring clings to it. This serves to exclude the male parent, whose offspring does not cling to it.
מָה אִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר? וְכִי תֵּימָא ״אוֹתוֹ״ זָכָר מַשְׁמַע, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״בְּנוֹ״ – מִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו, יָצָא זָכָר שֶׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו.
Rachi
אינו אלא להוציא את הכלאים - דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים מדלא כתיב שה כשבים ועזים ש"מ דלא מיקרי שה עד שיהו אביו ואמו כבשים או שניהם עזים אבל אחד כשב ואחד עז לא הוי שה:,או לרבות את הכלאים - ותפשוט מהכא תרתי קושייתא:
לחלק - לחייב על אחד מהם שישחוט או שור ובנו או שה ובנו:,בנו - דחד משמע:
עד שישחוט שור ושה ובנו - של א' מהם ת"ל שור או וגו':,מאי לאו מאו נפקא ליה - וה"ק אילו נאמר שור ושה ולא נאמר או הייתי אומר כו':,לא מאותו - נפקא ליה וה"ק אילו נאמר שור ושה ובנו ולא כתיב אותו ה"א עד דשחיט תרי ובריה דחד מינייהו ת"ל אותו ואת בנו חד אב וחד בן אבל או לכלאים אתא:
הניחא לרבנן - לקמן בעי מאי חנניה ומאי רבנן:,כר' יונתן - דאמר אע"ג דלא כתיב או כמאן דכתיב או דמי וכל היכא דכתיב פלוני ופלוני או האי או האי משמע:
דתניא איש אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא - קלל שניהם אחד מהם מנין:,ת"ל - בסיפיה אביו ואמו קלל:,אביו קלל ואמו קלל - כלומר בתחלת המקרא סמך קללה לאביו ובסוף המקרא סמך קללה לאמו למימרא דאו האי או האי:
ר' יונתן אומר - אביו ואמו משמע נמי או האי או האי וסיפיה דקרא לדרשא אחרינא להביא את המקלל לאחר מיתה שחייב:,בפני עצמו - כלומר או זה או זה:
בנקבות - האם ובנה:,ואינו נוהג בזכרים - דאין חוששין לזרע האב ואם שחט זכר מותר לשחוט בנו ובתו:
באם על הבנים - שלוח הקן שהוזהר (דברים כב) שלא ליקח שניהם:,בנקבות - דכתיב (שם) והאם רובצת ולא האב רובץ:
לא עשה בה מזומן - דתניא (לקמן חולין דף קלט:) כי יקרא פרט למזומן כלומר עוף שלו אינו חייב בשילוח:,תאמר באותו ואת בנו כו' - והואיל וחמור הוא ינהוג בשניהם:
אותו אחד ולא שנים - באחד הוא נוהג ולא בשנים. ומעתה שחלק הכתוב וא"א לומר שינהוג בשניהם אלא או בזכרים או בנקבות:,זכיתי לדין - מעתה אני רשאי ללמוד מדין הראשון באי זו ינהוג דהשתא ליכא למיפרך תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן לפיכך ינהוג בזכרים ולא בנקבות דמאי חומרא היא זו לומר כן מה לי זכרים ומה לי נקבות:
ואם נפשך לומר - ולהשיב תשובה על דין זה יש לי טעם אחר הרי הוא אומר בנו משמע שנראה לו כבן:,שכרוך - ודבוק תמיד לילך אחריו ודרך הולד להיות כרוך אחר האם:
מאי אם נפשך לומר - מה היה לו להשיב על בנין אב הראשון:
Tossafot
זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים - פירש בקונטרס דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים וקשה לפירושו דבמרובה (ב"ק עח.) מסיק דבנין אב דרבא איצטריך לפדיון פטר חמור כדתנן אין פודין לא בעגל ולא בכלאים ופריך התם ולר"א דמתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי אתא ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע דאי כר' יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא משמע בהדיא דבנין אב דרבא לא הוה משה כשבים ושה עזים ונראה דמשה דפסח עביד בנין אב תדע מדמסיק במרובה דלפטר חמור אצטריך בנין אב דרבא ובסוף פ"ק דבכורות (דף יב.) יליף לה משה שה של פסח אבל קשה דמאי שנא דהכא קרי ליה בנין אב ובבכורות עביד ליה ג"ש נאמר כאן שה ונאמר להלן שה ועוד דמאי שנא דנקט רבא כלאים טפי מעגל וחיה טרפה ושחוטה דכולהו מפיק התם משה כדקאמר התם מה להלן פרט לכל השמות הללו וליכא למימר דטרפה ושחוטה נפקא ממשמעותיה דשה ולאו דוקא נקט פרט לכל השמות דה"נ עגל וחיה נקט התם אע"ג דודאי נפקי ממשמעותיה דשה אלא ניחא ליה לכלול כולם יחד דהא פר אפי' שחוט קרוי פר כדאמרי' בפרק הוציאו לו (יומא דף מט:) ושה נמי הוי נמנין עליו אפי' אחר שחיטה אי לאו דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה כדאמר התם וטרפה נמי חשיבא שה דמחייב במרובה (דף עז:) במוכר טרפה בד' וה' אע"ג דשה כתיב התם והכי נמי תנא אותו ואת בנו נוהג בטרפה ואפי' ר"ש לא פליג אלא משום דהויא שחיטה שאינה ראויה וע"ק דבאותו ואת בנו ובתשלומי ד' וה' נמעט טרפה מבנין אב ונ"ל דטרפה ושחוטה נפקי מג"ש דשה שה מפסח כדאמר בבכורות (דף יב.) ועגל וחיה ממשמעות דשה וכלאים מבנין אב דרבא דמגזרה שוה לא מסתבר למעוטי כלאים כמו טרפה ושחוטה דאית לן למימר תפדה תפדה ריבה כיון דשה גמור הוא בין דאזלת בתר אב בין דאזלת בתר אם אבל מבנין אב ממעט שפיר דהכי כתיב שה תמים וגו' ומן העזים תקחו דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ומיותר הוא דלגופיה לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן כלאים מאו כשב אלא ללמד בעלמא אתי דכל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים ואע"ג דכתיב נמי בהאי קרא תמים דנפיק משאר קדשים לשום דרשא נכתב והא דלא ממעטינן באותו ואת בנו ובתשלומי ד' וה' טרפה בגזרה שוה דשה שה מפסח אפשר דאינו מופנה והשתא ניחא נמי כי בעי במרובה לר' אלעזר דמתיר בכלאים בנין אב דרבא למאי הלכתא לקדשים ולא קאמר לטרפה ושחוטה דהנהו מגזירה שוה נפקי וא"ת ובמרובה דקאמר ובנין אב דרבא למאי הלכתא אי לקדשים בהדיא כתיב בהו משמע דאי לא כתיב בהו כלאים בהדיא הוה ניחא והא עיקר בנין אב לא אייתר בפסח אלא משום דמקדשים נפקא וי"ל דכן דרך הש"ס שעושה כאילו קים ליה בפסח ממקום אחר וכענין זה יש בריש קדושין (דף ג:) ובפרק נערה (כתובות דף מו:) גבי קדושי הבת לאביה דקאמר וכי תימא נילף מבשת ופגם ואע"ג דבשת ופגם גופיה לא קים לן דהוי דאביה אלא מקדושין בפ' אלו נערות (כתובות דף מ: ושם ד"ה דאי):,או לרבות את הכלאים - אף על גב דמאו כשב ממעטינן כלאים התם מענין דקרא והכא מענין דקרא כדאמר במרובה (ב"ק עז:) וא"ת והיכי פריך לעיל ואימא במוקדשין אין בחולין לא היכי מצי למימר הכי א"כ אמאי איצטריך או לרבות כלאים דכלאים בקדשים ליכא כדקאמר אי מה כלאים בקדשים לא וי"ל דאי הוה מוקמינן קרא דאותו ואת בנו דוקא במוקדשים א"כ לא הוה דרשינן או לרבות כלאים אלא הוה מוקמינן לדרשא אחריתי:
עד שיפרוט לך הכתוב יחדו - וא"ת ולר' יאשיה אמאי כתיב קרא (דברים כב) יחדו בלא תחרוש וי"ל דאיצטריך דה"א דאסור אע"פ שאינם קשורים וכן גבי לבישת כלאים אי לא כתיב יחדו ה"א דאפי' מלבושים אחד של צמר ואחד של פשתים לא ילבש אע"פ שאינם תפורים יחד דמיחדו דרשינן דתוכף תכיפה אחת אינו חבור ור' יונתן לא משום דפרט הכתוב יחדו בהני דריש דהא אצטריך כדפי' אלא מסברא דנפשיה קאמר הכי ולהכי לא קאמר כדרך שפרט לך הכתוב בכלאים כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף כא:) כדרך שפרט לך הכתוב בנבלה:
מה כשחייב באם על הבנים בנקבות ולא בזכרים - דאם דקרא משמע ליה דוקא ולא משום שאורחה להיות רובצת מדכתיב (דברים כב) שלח תשלח את האם דה"ל למכתב שלח תשלחנה כיון דכתיב כבר לא תקח האם לכך משמע ליה דוקא:
מי שבנו כרוך אחריו - וא"ת א"כ ל"ל דמייתר קרא גבי שלוח הקן נילף ק"ו מאותו ואת בנו שעשה בו מזומן כשאינו מזומן ויש לומר דאי לאו דחזינן בשלוח הקן דאם דוקא לא הוי דרשינן באותו ואת בנו שבנו כרוך אחריו:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.