Guémara
[Suite de la discussion sur les sources scripturaires qui excluent le transgresseur des offrandes :] « d'entre le peuple du pays » (Vayikra 4, 27–28) — dont on déduit dans une baraïta : « d'entre le peuple du pays » — mais pas de tout le peuple du pays. Cela sert à exclure le transgresseur [méchoud], dont on n'accepte pas le sacrifice expiatoire ['hattat].
״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לִמְשׁוּמָּד.
Rabbi Chimon ben Yossi dit au nom de Rabbi Chimon que le verset dit : « [à propos de] ce qui ne doit pas être fait par inadvertance [bichgaga], et il est coupable ; ou si son péché qu'il a commis lui est devenu connu » (Vayikra 4, 22–23). De « lui est devenu connu », on déduit : celui qui revient [en repentance] du fait de sa prise de conscience [que c'est interdit — et qui, s'il l'avait su, ne l'aurait pas commis] apporte une offrande pour sa faute par inadvertance [afin d'obtenir l'expiation]. Mais celui qui ne revient pas du fait de sa prise de conscience [le transgresseur qui aurait péché même s'il avait su] n'apporte pas d'offrande pour sa faute par inadvertance.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אֲשֶׁר לֹא תֵּעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם״, הַשָּׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ, אֵינוֹ שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.
Et nous disons [dans la discussion qui s'ensuit] : quelle est la différence pratique entre leurs deux opinions ? Et Rav Hamnouna dit : [le cas qui fait] la différence entre eux est celui d'un transgresseur [habituel] en matière de consommation de la graisse interdite [hèlev] qui apporte une offrande pour avoir consommé par inadvertance du sang [dam] — [selon le premier tana il ne peut pas apporter d'offrande, car il est un transgresseur ; selon Rabbi Chimon, puisqu'il se repent du fait de sa prise de conscience concernant le sang, il apporte bien une offrande expiatoire pour cette faute involontaire]. En tout état de cause, cette baraïta contredit apparemment la baraïta citée précédemment quant à la source de la halakha selon laquelle on n'accepte pas d'offrande d'un transgresseur.
וְאָמְרִינַן: מַאי בֵּינַיְיהוּ? וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: מְשׁוּמָּד לֶאֱכוֹל חֵלֶב וְהֵבִיא קׇרְבָּן עַל הַדָּם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
[La Guemara répond :] l'une [des sources] traite du sacrifice expiatoire ['hattat] [d'un transgresseur, dont on n'accepte pas l'offrande], et l'autre traite de l'offrande montante [olah] d'un transgresseur [dont on n'accepte pas l'offrande]. Et les deux [sources] sont nécessaires : car si la Torah nous avait enseigné cela uniquement pour le sacrifice expiatoire, on aurait pu penser que c'est parce qu'il est destiné à l'expiation, et comme un transgresseur n'est pas digne d'expiation, mais pour une offrande montante — qui est un simple cadeau [dédoron] — on pourrait dire qu'il faut l'accepter de sa part. Et si la Torah nous avait enseigné cela uniquement pour l'offrande montante, on aurait pu penser que c'est parce qu'elle n'est pas obligatoire, mais pour un sacrifice expiatoire — qui est obligatoire — on pourrait dire qu'il faut l'accepter de sa part. Les deux sources sont donc nécessaires.
חֲדָא בְּחַטָּאת, וַחֲדָא בְּעוֹלָה, וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן חַטָּאת – מִשּׁוּם דִּלְכַפָּרָה הוּא, אֲבָל עוֹלָה דְּדוֹרוֹן הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עוֹלָה – מִשּׁוּם דְּלָאו חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל חַטָּאת דְּחִיּוּבָא הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ, צְרִיכָא.
§ [À propos de la baraïta précédente qui interprète le mot « bétail » (behema) dans Vayikra 1, 2 comme désignant des êtres humains semblables au bétail, la Guemara demande :] et partout où le terme « bétail » est écrit et interprété comme renvoyant à une personne, cela indique-t-il une déficience ? Mais n'est-il pas écrit : « Homme et bétail Tu sauveras, Éternel » (Tehillim 36, 7), et Rav Yehouda dit au nom de Rav : il s'agit d'êtres humains qui sont perspicaces dans leur intellect [comme des hommes], et qui se comportent néanmoins avec humilité et effacement, comme un animal ! [La Guemara répond :] là, il est écrit « homme ET bétail » [en association positive]. Ici, le mot « bétail » seul est écrit [sans l'association avec « homme »].
וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּהֵמָה, גְּרִיעוּתָא הִיא? וְהָכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה׳״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עֲרוּמִין בְּדַעַת, וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה! הָתָם כְּתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״, הָכָא בְּהֵמָה לְחוּדֵּיהּ כְּתִיב.
[La Guemara poursuit :] et partout où les termes « homme et bétail » sont écrits ensemble, cela indique-t-il une qualité ? Mais n'est-il pas écrit : « Et je sèmerai la maison d'Israël et la maison de Yehouda d'une semence d'homme et d'une semence de bétail » (Yirmiyahou 31, 26), et les Sages ont interprété l'expression « semence de bétail » comme désignant des gens ignorants et inférieurs ? [La Guemara répond :] là, le verset ne dissocie-t-il pas « homme » et « bétail » ? « La semence d'homme » est distincte et « la semence de bétail » est distincte [ce n'est pas une association positive, mais deux catégories séparées].
וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָא כְּתִיב: ״וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה״! הָתָם, הָא חַלְּקֵיהּ קְרָא, ״זֶרַע אָדָם״ לְחוֹד וְ״זֶרַע בְּהֵמָה״ לְחוֹד.
§ [La Guemara reprend la question de la che'hita des Kouthim [Samaritains] et cite un mnémonique pour les noms des Sages qui suivent : Noun, pour 'Hanan ; qof, pour Ya'aqov ; lamed, pour ben Lévi ; pé, pour bar Qappara.]
(סִימָן: נִקְלָ״ף.)
Rabbi 'Hanan dit que Rabbi Ya'aqov bar Idi dit que Rabbi Yehochou'a ben Lévi dit au nom de Bar Qappara : Rabban Gamliel et son tribunal se sont réunis pour délibérer sur la che'hita des Kouthim et l'ont interdite [après la mignité de la michna de notre traité qui la permettait]. Rabbi Zeïra dit à Rabbi Ya'aqov bar Idi : peut-être mon maître [qui a transmis cela] n'avait-il entendu cet enseignement que pour le cas où un Juif ne se tient pas à ses côtés [pour surveiller] ? Rabbi Ya'aqov bar Idi lui répondit : celui-là, parmi les Sages, semble être quelqu'un qui n'a pas étudié la halakha ! Faut-il [vraiment] le dire que [la che'hita du Kouthi est interdite] lorsqu'un Juif ne se tient pas à ses côtés [pour surveiller] ? [C'est une évidence !]
אָמַר רַבִּי חָנָן אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁחִיטַת כּוּתִי וַאֲסָרוּהָ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַע רַבִּי אֶלָּא בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גְּמִירִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא, בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו לְמֵימְרָא בָּעֵי?
[La Guemara demande :] Rabbi Zeïra a-t-il accepté cette réponse de Rabbi Ya'aqov bar Idi, ou ne l'a-t-il pas acceptée ? Venez entendre une preuve pour résoudre ce doute, de ce que Rav Na'hman bar Yits'haq dit que Rabbi Assi dit : j'ai vu de mes yeux Rabbi Yo'hanan manger de la che'hita d'un Kouthi, et Rabbi Assi lui-même mangeait également de la che'hita d'un Kouthi. Et Rabbi Zeïra s'en étonna : peut-être n'avaient-ils pas entendu la halakha [du décret de Rabban Gamliel] — et s'ils l'avaient entendue, ils l'auraient acceptée —, ou peut-être l'avaient-ils entendue et ne l'ont-ils pas acceptée ?
קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי, אַף רַבִּי אַסִּי אָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי. וְתָהֵי בַּהּ רַבִּי זֵירָא: לָא שְׁמִיעָא לְהוּ, דְּאִי הֲוָה שְׁמִיעָא לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, אוֹ דִלְמָא שְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ?
[La Guemara rapporte :] Rabbi Zeïra résolut alors la question pour lui-même : il est raisonnable de dire qu'ils l'avaient entendue et ne l'avaient pas acceptée. Car si l'on envisage qu'ils ne l'avaient pas entendue, et que s'ils l'avaient entendue ils l'auraient acceptée — comment se fait-il que la chose se soit ainsi agencée [au point de les amener] à consommer des aliments interdits [issourim] ? Considère maintenant : si même par [l'intermédiaire des] animaux des justes, le Saint-Béni-soit-Il ne fait pas survenir de mésaventure [taqala — faute involontaire], les justes eux-mêmes n'est-il pas à plus forte raison vrai qu'ils ne tomberaient pas en mésaventure [qal va-'homer] !
הֲדַר פָּשֵׁיט לְנַפְשֵׁיהּ: מִסְתַּבְּרָא דִּשְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָא שְׁמִיעַ לְהוּ, וְאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, הֵיכִי מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא לְמֵיכַל אִיסּוּרָא? הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
Rachi
מעם - ולא כל עם וגבי חטאת כתיב שבא ע"י השוגג:
ר"ש בן יוסי אומר - מכאן אתה למד:,אשר לא תעשינה בשגגה ואשם - וסמיך ליה או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא אשמו דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור ושגגה היתה לו וחטא ואשם הוא יביא:,השב מידיעתו - שאם היה יודע שהוא חלב היה יושב ומבטל מעבירה זו. ואית דגריס השב והוא נמי הפורש ונבדל מתחלה ואין עובר אם היה יודע שהוא אסור ובת"כ גרס היושב:
מאי בינייהו - מ"מ מומר לא מקבלינן מיניה בין למר בין למר ואפילו שוגג דהא אילו היה יודע מתחלה נמי היה אוכלו ואין שב מידיעתו:,והביא קרבן על הדם - ששגג בו ואילו היה יודע שהוא דם לא היה אוכלו לת"ק מומר שמו ולא מקבלינן מיניה ולר"ש שב מידיעתו הוא בדם ומקבלינן מיניה:
מכם ולא כולכם - דלעיל בעולת נדבה משתעי קרא דכתיב בתריה אם עולה קרבנו וגו':,דלכפרה הוא - וכיון דדעתו להזיד ולחזור על עבירתו ובהא מיהא אתרמי דשגג ולא הזיד א"כ אמאי נקבל מיניה הא לאו בר כפרה הוא:,דלאו חיובא - ולאו אורח ארעא לקבולי דורון מיניה דכתיב זבח רשעים תועבה (משלי כא):,אבל חטאת דחובה - רמיא עליה:,אימא נקבל מיניה - שלא יהא חוטא נשכר:
גריעותא הוא - דאוקמת לעיל דפושעים קרי בהמה:,שהן ערומים בדעת - כאדם הראשון ומשימין עצמן כבהמה דכאי רוח:
וזרע בהמה - ומוקמינן לה במסכת סוטה (דף כב.) לא קרא ולא שנה ולא שמש תלמידי חכמים עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה כלומר החכמים והבורים כולם אזרעם לפרותם ולרבותם:
ר"ג - בנו של ר' יהודה הנשיא שהיה מן האחרונים ובית דינו נמנו על שחיטת כותי לאחר שנשנית משנתינו דהכל שוחטין ואפילו כותי ואסרוה:,לא שמע רבי כו' - והיינו נמי כי מתניתין:,למימרא בעי - וכי לא פשיטא לן דלית להו לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט):
קבלה מיניה - רבי זירא מר' יעקב דאפילו כשישראל עומד על גביו אסור או לא קבלה:,אכל משחיטת כותי - בישראל עומד על גביו או ע"י שחתך כזית בשר ונתן לו ואכל ואף ר' אסי אכל: ,ותהי בה רבי זירא גרסינן מתמיה - עליהן שאכלוה ומבעיא ליה בלביה הכי:,לא שמיע להו - הא דנמנו ר"ג דאי שמיע להו הוו מקבלי או דלמא שמיע ולא קבלוה:
והדר פשיט - ר' זירא לנפשיה:,מסתברא שמיע להו ולא קבלוה דאי ס"ד לא שמיע להו ואי שמיע להו הוו מקבלי לה:,היכי מסתייע מילתא למיכל כו' - היאך יגרום שום שטן לפני צדיקים ע"י שוגג שום דבר עון:,השתא בהמתן של צדיקים - חמרא דר' פנחס בן יאיר לקמן:,אין הקב"ה מביא תקלה על ידן - שתאכל הבהמה דבר האסור לה:
Tossafot
מעם הארץ פרט למומר - תימה דמאי קאמר הא מהכא נפקא מהתם נפקא הא אדרבה הך פליגא דאפילו מומר לדבר אחד קאמר ת"ק דאין מקבלין דהא מוקמינן דפליגי באוכל חלב והפריש קרבן על הדם ודוחק לומר דפריך מדר"ש ומפרש ר"ת דמומר לאכול חלב היינו מומר לכל התורה חוץ מדם כדאשכחן שכולל כל החטאות בכלל חטאת חלב בפ"ק דמנחות (דף ו.) ובפרק היה מביא (סוטה דף טו.) דאמר בדין שתהא חטאת חלב טעונה נסכים והשתא קאמר דלת"ק כשהוא מומר לכל התורה כולה חוץ מדם אינו מביא קרבן על הדם ולר"ש מביא כיון שהוא שב מידיעתו מדם אבל מומר לדבר אחד דברי הכל מביא ועוי"ל דדוקא בחלב ודם פליגי לפי שהם שוין שיש כרת בשניהן ועולין לגבוה ונאמרו בלאו אחד כל חלב וכל דם לא תאכלו דלת"ק חשיב ליה מומר לאותו דבר כאילו הוא מומר לדם עצמו ואינו מניח בשביל האיסור אלא משום דנפשו קצה לאכול דם אבל מומר לאחד משאר איסורים פשיטא דמביא קרבן על הדם ולר"ש אפילו מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם:
אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו - תימה מה צריך קרא למעט לאינו שב מידיעתו ועומד ברשעו הא הוי זבח רשעים והיכי תיסק אדעתין לומר דמביא ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר בתשובה אח"כ ובשעה שאכל לא היה שב מידיעתו:
ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה - פירש בקונטרס ר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא שהיה אחרון וכן משמע קצת דקאמר בסמוך ר"ג ובית דינו כר"מ ס"ל דחייש למיעוטא משמע שהוא ר"ג אחרון שהיה אחר ר"מ ומיהו קשה דא"כ הויא ליה לפרושי בהדיא ר"ג בנו של ר"י הנשיא כדתנן במס' אבות (פ"ב מ"ב) ר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ועוד תימה דגזר ר"מ על סתם יינם ולא גזר על שחיטה דאורייתא אבל אם הוא ר"ג דיבנה ניחא והא דקאמר כר"מ סבירא להו משום דר"מ ס"ל הכי בהדיא אבל קשה דא"כ סבר ר"ג דיבנה דכותים גרי אמת הן כיון דשחיטתן הויא שריא קודם גזירה ובריש הדר (עירובין סא.) תנן הדר עם העובד כוכבים או עם מי שאינו מודה בעירוב ה"ז אסור פירוש אינו מודה בעירוב היינו כותי כדאמר בפרק בכל מערבין (עירובין לא:) ר"א ב"ר יעקב אומר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה ר"ג אומר צדוקי אינו כעובד כוכבים ופירש בקונטרס אבל כותי הוי כעובד כוכבים דקסבר כותים גרי אריות הן מיהו ע"כ א"א לומר כפירוש הקונטרס דהא ר"ג דיבנה אית ליה בהדיא בפ"ק דגיטין (דף י.) דגרי אמת הן שהכשיר גט שעדיו עדי כותים והיינו יכולין לפרש אבל כותי הוי כעובד כוכבים משום דאינו מודה בעירוב דהיינו נמי טעמא דת"ק דאסר שהוא ר"מ כדמוכח התם בגמרא ור"מ אית ליה התם (בבכורות) דכותים גרי אמת הן אבל קשה כיון דלכ"ע כותי אוסר אע"ג דגרי אמת הן א"כ מה באו לחדש ר' אמי ור' אסי שעשאום עובדי כוכבים גמורין לבטל רשות וליתן רשות הא מעיקרא נמי הכי הוה לכ"ע אלא י"ל דלר"ג כותי נמי אינו כעובד כוכבים ותנן צדוקי אינו כעובד כוכבים וה"ה לכותים דגרי אמת הן והיו סבורין דגרי אמת הן כר"ג עד שעשאום רבי אמי ור' אסי עובדי כוכבים גמורין אע"ג דרבי יוחנן פסק כר' אליעזר בר' יעקב ור' אליעזר בר' יעקב לא פליג את"ק שאוסר כותי ר' יוחנן לא בא לפסוק כמותו אלא במה שצריך שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה:
צדיקים עצמן לא כ"ש - תימה דהא אשכחן יהודה בן טבאי שהרג עד זומם בפ"ק דמכות (דף ה:) ור' ישמעאל שקרא והטה בפ"ק דשבת (דף יב:) ואור"י דדוקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה על ידן שגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור ולספרים דגרסי (בפ"ק) דכתובות (דף כח:) גבי העלה עבד לכהונה על פיו השתא בהמתן של צדיקים כו' משום דאתי לידי אכילת איסור שמאכיל בת ישראל שנשאת לו בתרומה והוא עבד ואין לו בה קדושין ומיהו ברוב ספרים לא גרסינן ליה והיינו משום דליכא למפרך אלא כשהצדיק עצמו אוכל האיסור ובר"ה (דף כא.) דאמר כמה בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא ובערבי פסחים (דף קו:) ר' ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי ואשתלי וטעם קודם הבדלה אע"ג דמיתתו באסכרה התם אכילת היתר הוא אלא שאוכל בשעה האסורה ובבראשית רבה גרס ר' ירמיה דשדר לר' זירא כלכלה דפירי בין דין לדין אתאכיל פירי בטבלייהו ומיהו ההוא עובדא איתא במסכתא שקלים (דף ח.) וקאמר עלה ר' זירא אם הראשונים כמלאכים אנו כבר אינש ואם הראשונים כבני אינש אנו כחמורים ולא כחמורו דר' פנחס בן יאיר: [ע"ע תוס' שבת דף יב: ד"ה רבי נתן ותוספות פסחים קו: ד"ה אישתלי ותוספות יבמות צט: ד"ה ס"ד ותוספות גיטין ז. ד"ה השתא]:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.