Traité Chullin

110b

Étude de Chullin 110b

Étude de la Guémara 110b

Guémara

[Rami bar Tamreï cite l'enseignement de Rav Yehouda :] « Concernant un manteau emprunté [tallit che'oula] — pendant toute la durée des trente premiers jours où on l'emprunte, on est dispensé d'accomplir la mitsva des franges rituelles [tsitsit] avec lui. »

טַלִּית שְׁאוּלָה כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית.

Pendant ce temps, alors que Rav 'Hisda et Rami bar Tamreï conversaient, les serviteurs amenèrent devant [le tribunal de] Rav 'Hisda un certain homme qui refusait d'honorer son père et sa mère, et ils le ligotèrent [à un poteau] pour le flageller.

אַדְּהָכִי, אַיְיתוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּלָא הֲוָה מוֹקַר אֲבוּהּ וְאִמֵּיהּ, כַּפְתוּהּ.

Rami bar Tamreï leur dit : « Relâchez-le, car il est enseigné dans une baraïta : Concernant toute mitsva positive [mitsvat assé] dont la récompense est mentionnée à ses côtés dans la Torah — le tribunal terrestre d'en-bas n'est pas tenu de l'appliquer par des punitions [telles que la flagellation]. » [Or, la récompense de l'honneur des parents est écrite immédiatement après le commandement :] « afin que tu vives longtemps et que tu sois heureux » (Devarim 5, 16). Rav 'Hisda lui dit : « Je vois que tu es très acéré [d'esprit]. » Rami bar Tamreï lui répondit : « Si tu résidais dans l'endroit de Rav Yehouda [c'est-à-dire Poumbedita], je pourrais te montrer bien davantage mon acuité d'esprit. »

אֲמַר לְהוּ: שִׁבְקוּהּ, דְּתַנְיָא: כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ – אֵין בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה מוּזְהָרִין עָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ חֲזֵינָא לָךְ דְּחָרִיפַתְּ טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוֵית בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אַחְוִינָא לָךְ חוּרְפַּאי.

§ [La Guemara aborde maintenant une question connexe sur les coutumes locales en matière de nourriture.] Abayé dit à Rav Safra : « Lorsque tu monteras là-bas [en Eretz Yisrael], demande aux Sages là-bas : En ce qui concerne le foie [kavda], quelle est votre pratique ? » Lorsque Rav Safra monta en Eretz Yisrael, il trouva Rav Zerika et lui posa la question. Rav Zerika lui répondit : « Moi, j'ai fait cuire du foie pour Rabbi Ami, et il en a mangé. »

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב סָפְרָא: כִּי סָלְקַתְּ לְהָתָם, בְּעִי מִינַּיְיהוּ: כַּבְדָּא, מָה אַתּוּן בֵּיהּ? כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב זְרִיקָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שְׁלַקִי לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי, וַאֲכַל.

Lorsque Rav Safra revint en Babylonie et vint rendre compte à Abayé de ce que Rav Zerika lui avait dit, Abayé lui dit : « Le dilemme que je pose n'est pas de savoir si le foie se rend lui-même interdit lorsqu'il est cuit seul — cela m'est clair : le sang qui s'écoule du foie n'est pas réabsorbé par celui-ci pendant la cuisson. Lorsque je pose le dilemme, c'est de savoir si le foie rend interdit l'autre morceau de viande cuit avec lui. La déclaration de Rav Zerika ne répond donc pas à ma question. »

כִּי אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לְמֵיסַר נַפְשַׁהּ – לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, כִּי קָמִבַּעְיָא לִי – לְמֵיסַר חֲבִירְתַּהּ.

Rav Safra demanda à Abayé : « En quoi la question de savoir si le foie se rend lui-même interdit est-elle différente, au point que tu ne te poses pas de dilemme à ce sujet ? C'est apparemment parce que la réponse t'est évidente, puisque nous avons appris dans une michna (Troumot 10, 11) que le foie ne se rend pas interdit par sa propre cuisson. Mais si c'est le cas, tu ne devrais pas non plus te poser de dilemme sur la question de savoir s'il rend interdit l'autre morceau [cuit avec lui], car nous avons appris dans cette même michna : “Le foie rend interdit ce qui est cuit avec lui dans la même marmite, mais il n'est pas lui-même rendu interdit, parce qu'il expulse [le sang] mais ne le réabsorbe pas, le sang ne s'écoulant que vers l'extérieur.” » Abayé répondit à Rav Safra : « Cette michna ne répond pas à ma question, car peut-être s'agit-il là d'un foie provenant d'une [bête] interdite [de-issour], par exemple un foie de térefa [bête atteinte d'une blessure mortelle]. »

מַאי שְׁנָא לְמֵיסַר נַפְשַׁהּ דְּלָא מִיבַּעְיָא לָךְ – דִּתְנַן: אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, לְמֵיסַר חֲבִירְתַּהּ נָמֵי לָא תִּבְּעֵי לָךְ! דִּתְנַן: הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת. אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא הָתָם בְּכַבְדָּא דְּאִיסּוּרָא,

Rachi

כפתוהו - על העמוד להלקותו כדתניא (כתובות דף פו.) בד"א דארבעים ותו לא במצות לא תעשה שכבר נעשית העבירה אבל מצות עשה שלפניו ואינו רוצה לקיימה כגון אומרין לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו:

שמתן שכרה בצדה - למען יאריכון ימיך (שמות כ) לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה:

כבדא מה - אתם נוהגין בו מותר לבשל בקדרה או אסור מפני שפולט דם ואע"פ שכולו דם אפ"ה לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור:,כי סליק - רב ספרא:,אשכחיה לרבי זריקא - ובעא מיניה:,אמר ליה - ר' זריקא:,אנא שלקי לר' אמי ואכל - בשלתי לו הכבד ואכלו:

כי אתא - רב ספרא:,לגביה - דאביי סיפר לו מה ששמע:,א"ל - אביי:,למיסר נפשה - שיהא דם הנפלט ממנה חוזר לתוכה ואוסרת:,לא מיבעיא לי - דפשיטא לי דכיון דטרודה היא לפלוט ולהוציא כל שעה לא בלעה:,כי קמיבעיא לי למיסר חבירתה - אם דם היוצא ממנה אוסר בשר אחר המתבשל עמו:

דתנן הכבד [אוסרת] ואינה נאסרת - כלומר מדפשוט לך בדידה דשריא אלמא שמיעא לך הא מתני' אם כן למיסר נמי חבירתה לא תיבעי לך דהא הך משנה גופה תנן בה דאוסרת ובסדר זרעים היא:,אמר ליה דלמא ההיא בכבדא דאיסורא - כגון דטרפה:

Tossafot

טלית שאולה פטורה כל שלשים יום כו' - מדאורייתא פטורה לעולם כדקאמר בראשית הגז (לקמן חולין דף קלז.) כסותך ולא של אחרים אלא לפי שנראית כשלו חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך דאין דרך לישאל יותר משלשים יום ומכאן מדקדק ר"ת דסתם שאלה שלשים יום כמו הלואה דאמרינן במכות (דף ג:) המלוה את חבירו סתם אין רשאי לתובעו פחות משלשים יום ונראה דאין ראיה מזה דה"נ אמרינן בהתכלת (מנחות דף מד.) השוכר בית בחוצה לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה אע"ג דסתם שכירות לא הויא שלשים יום ולענין ברכה נראה שאין לברך על השאולה אע"פ שאומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה אע"ג דפטורות דהוי אינה מצווה ועושה מדאשכחן רב יוסף דאמר מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן ואם לא היה יכול לברך כל הברכות לא היה שמח בדבר מ"מ לא דמי לטלית שאולה דהתם אדם אחר היה חייב שאינו סומא או שאינה אשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו ואעפ"כ המברך לא הפסיד וי"מ דאם היא של כלאים כגון תכלת דאסורה כיון דפטורה מדאורייתא ואומר ר"ת דאין לחוש מדאמרינן בריש התכלת (מנחות דף מ:) ותכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה ומסיק כגון שהטיל למוטלת פירוש טלית שיש בה ציצית כבר ולא בעי למימר כגון שאחר כך הסיר הראשונים וקמ"ל דלא הויא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דאם כן למה ליה למימר אין בה משום כלאים לימא הטיל למוטלת כשרה אלא הא קמ"ל כל טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל ענינים בין להתעטף בין להציע תחתיו בין לו בין לחבירו בין לאשתו בין ביום בין בלילה דלגמרי שרא ביה כלאים והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כה:) גזירה משום כסות לילה לא כמו שפירש בקונטרס שמא יתכסה בה בלילה אלא גזירה משום כסות המיוחד ללילה דלא אשתרי בה כלאים כלל דאימעיט מוראיתם ור' אלעזר ממי"ץ הקשה לו דאמר בריש ערכין (דף ג:) הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ומפרש דכהנים אצטריך ליה דסלקא דעתך אמינא הואיל ואשתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרי ולא אמרינן דאישתרי בכל ענין ואומר ר"ת דהתם נמי אישתרו בכל ענין אפילו שלא בעידן עבודה כדאמרינן בפרק בא לו (יומא דף סח.) גבי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם או לא ת"ש לא היו ישנים בבגדי כהונה שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי ועוד תניא התם גבי בגדי כהונה דלצאת בהם במדינה אסור פירוש משום איסור הקדש ובמקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה והא דקאמר נהי דאשתרו בשעת עבודה כלומר בגדים שלובשים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה פירוש בגדי חול מי אישתרו בכלאים ומיהו משמע התם דלא שרו אלא דרך לבישה דבעי למידק התם דניתנו ליהנות בהם מדקתני פושטים אותם ומקפלים ומניחין אותם תחת ראשיהם ודחי לא תימא תחת ראשיהם אלא אימא כנגד ראשיהם וה"נ מסתברא דאי ס"ד תחת ראשיהם נהי דנתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום כלאים ולפי זה בטלית שאולה היה אסור להציעו תחתיו ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתה לצורך הנאתו ובין בגדי כהונה שעיקר לבישתן לצורך עבודה:

כל מצות עשה שמתן שכרה כו' - וא"ת והרי צדקה דכתיב פתוח תפתח את ידך וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו' (דברים טו) ואמרינן בפ"ק דב"ב (דף ח:) דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוז לצדקה ואומר ר"ת דאכפייה היינו בדברים כדאשכחן פ' נערה בכתובות (דף נג.) אכפייה ועל ועוד דבצדקה נמי איכא לאו לא תקפוץ ולא תאמץ (דברים טו):

כבדא מה אתון ביה - אומר ר"ת דכולה הך שמעתא איירי בכבד שלא נמלח דאי בתר מליחה ושהייה במלח פשיטא דשרי לבשלה בהדי בשר שעל ידי מליחה יצא כל הדם שכך נוהגין העולם לבשל אחר צלייה והוא הדין דשרי אחר מליחה דשיעור מליחה פי' בה"ג דהוי כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי ופולט על ידי מליחה כמו שפולט על ידי צלייה אבל בלא מליחה מיבעיא ליה אי שרי לבשל עם בשר דשמא דם הכבד אע"פ שפירש מותר אע"פ שדם שאר האברים שפירש אסור כדאמרינן בפ' קמא דכריתות (דף ד:) חד לדם האברים ולכך אמרינן לקמן (חולין דף קיג.) דאין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב דם הכבד שמא שרי דהא כל הכבד דם הוא ושרייה רחמנא כדאמר לעיל (חולין דף קט:) שרא לן כבדא ונראה דמדאורייתא פשיטא ליה דדם הכבד מותר אף על פי שפירש משום דכולו דם הוא כדפירשתי מדלא חשיב פרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) דם הכבד דקתני דם הטחול ודם הלב ודם הכליות ודם האברים הרי אלו בלא תעשה אלא מדרבנן מבעיא ליה ואפילו נאסור מדרבנן דם היוצא ממנו על ידי מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר דם כי היכי דגזרינן בדם מהלכי שתים דאמרינן (שם דף כא:) שבין השינים מוצצו שעל הככר גוררו מ"מ מיבעיא ליה בבשול לפי שאינו ניכר הדם כלל ולכך יהא מותר ולא נגזור בשול כבד אטו בשול בשר אחר בלא מליחה ועוד יש לומר בע"א דבלא מליחה פשיטא דאסור ועל ידי מליחה הוא דמבעיא ליה כיון שיש בכבד רוב דם שמא אינו יוצא כולו על ידי מליחה או שמא יוצא ומיהו קשה קצת דקאמר בסמוך למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דתנן הכבד אוסרת הא איכא לאוקמי בשלא נמלחה ולפירוש רבינו תם ניחא וי"ל דמשמע ליה דמיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר ולקמן (חולין דף קיא.) גבי בר שבא דאייתו לקמיה כבדא שליקא ולא אכל לפירוש ר"ת צריך לומר דיודע היה שלא נמלחה הכבד והא נמי דפשיט מההוא דקריבי קניא בקופיה יודע היה שלא נמלחה הכבד אף על פי שצ"ל כי הריאה והלב שהיו עם הכבד נמלחו ואין לתמוה על זה דכמה דברים היו עושין כדי להראות הלכה לתלמידים אי נמי כל שלשתן נמלחו אלא דלכבד לא מהניא מליחה אלא בקריעת שתי וערב וחתוכיה לתחת כדקאמר בסמוך ולקמן (שם) נמי דקאמר אבל לטחול שומנא בעלמא הוא ומייתי מדשמואל דעבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דהקזה היו יודעים דבלא מליחה היו עושין לו דבמליחה כבדא נמי שרי א"נ התם קאי אקריעה שתי וערב הני מילי כבדא אבל טחלא לא בעי קריעה כי הא דשמואל כו' ויודעין היו דמטחול שלם עבדי ליה ורב אלפס כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד אפילו אחר מליחה בלא צלייה:

דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא כו' - משנה היא במסכת תרומות (פ"י מי"א) ותימה רב ספרא מעיקרא מאי סבר שלא הביא לו המשנה כמו שמביאה לבסוף דבסתמא גם מתחלה היה יודע דמשניות אפילו דזרעים ודטהרות היו שגורות בפיהם כדפי' בפרק תולין (שבת דף קלח:) גבי עתידה תורה שתשתכח מישראל הא נמי מתניתין היא השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה מפני שהתנור תחלה ויש לומר דגם בתחלה היה יודע המשנה אבל היה סבור שאביי הוה מסופק בשלוקה אם נאסרת או אינה נאסרת כמבושלת דפליגי בה תנאי בסמוך והיה מסופק היאך הלכה ועל כן הביא לו ראיה מר' זריקא ור' אסי שלקו ליה ואכיל והשיב לו אביי דלמיסר נפשה לא קמיבעיא ליה דאינה נאסרת כת"ק דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וכסתם מתניתין דתרומות והשיב לו למה אין פשוט לך מתוך אותה משנה עצמה שאתה למד ממנה שאינה נאסרת אפילו בשליקה שאפילו בבישול אוסרת חבירתה:

Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.

Chullin 110b

100%

חולין ק״י במַסֶּכֶת חוּלִּין