Rav Achi dit : Même si tu soutiens qu'en règle générale les côtés [tsedadin] sont permis, il n'y a ici aucune preuve [pour ce principe] — car tout ce qui jouxte le dos d'un animal est considéré comme son dos lui-même. [La tête de l'animal se trouve à la même hauteur que son dos,] et poser les mains sur la tête de l'animal équivaut donc à les poser sur l'animal lui-même, et non sur ses côtés.
רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא צְדָדִין מוּתָּרִין, כָּל דְּבַהֲדֵי גַּבַּהּ — כְּגַבַּהּ דָּמֵי.
Mishna 1
MICHNA : Beit Chammaï disent : On peut apporter des offrandes de paix [chelamim] lors d'une fête [Yom Tov] — car les propriétaires et les cohanim en mangent — mais on ne peut pas y poser les mains [semikha] avant l'abattage. On ne peut cependant pas apporter du tout d'olot [offrandes brûlées entièrement] — car elles ne sont pas mangées, et le travail n'est permis lors des fêtes que pour préparer de la nourriture pour les êtres humains. Beit Hillel disent : On peut apporter des chelamim et aussi des olot, et on y pose les mains.
מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים, וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת, וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם.(משנה)
Si la fête de Chavouot [atzéret] tombe un vendredi [erev Chabbat], Beit Chammaï disent : Le « jour d'abattage » [yom tivo'h — le jour où l'on abat les offrandes de la fête que l'on n'a pas pu offrir le jour de la fête elle-même] est après le Chabbat [le dimanche]. Et Beit Hillel disent : Il n'y a pas de jour d'abattage après le Chabbat [car on peut sacrifier les offrandes le jour de la fête lui-même]. Mais ils s'accordent tous deux que si [Chavouot] tombe un Chabbat, le jour d'abattage est après le Chabbat.
עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וּמוֹדִים שֶׁאִם חָלָה לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת.
[La michna précise :] Lorsque le jour d'abattage tombait un dimanche, le Cohen Gadol [Grand-Prêtre] ne revêtait pas ses habits [de fête habituels] — et il était permis à tous de faire un éloge funèbre [hesped] et un jeûne [taa'nit] ce jour-là — afin de ne pas confirmer ni consolider l'opinion des Sadducéens, qui disaient : « La fête de Chavouot doit toujours tomber après le Chabbat [le dimanche]. » [En marquant le dimanche comme un jour ordinaire, on montrait que l'on ne partageait pas la position sadducéenne.]
אֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו, וּמוּתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, שֶׁלֹּא לְקַיֵּים דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין: עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת.
Guémara
GUEMARA : Rabbi Elazar dit au nom de Rabbi Ochaïa : D'où sait-on que les offrandes de Chavouot [qui n'ont pas été apportées le jour de la fête] peuvent être « rattrapées » [techlomim], c'est-à-dire offertes pendant les sept jours [qui suivent la fête] ? Car il est dit : « Lors de la fête des Matsot, et lors de la fête de Chavouot, et lors de la fête de Soukot » (Devarim 16, 16). Le verset compare [par analogie — hakech] la fête de Chavouot à la fête de Pessa'h : de même que l'on peut rattraper les offrandes manquées de la fête des Matsot [Pessa'h] pendant les sept jours du festival, de même, pour la fête de Chavouot, on peut rattraper les offrandes pendant sept jours [Chavouot et les six jours qui suivent].
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: מִנַּיִין לָעֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין, כָּל שִׁבְעָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת״, מַקִּישׁ חַג הַשָּׁבוּעוֹת לְחַג הַמַּצּוֹת: מָה חַג הַמַּצּוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה — אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה.
[La Guemara soulève une difficulté :] Mais peut-être devrait-on comparer [Chavouot] à la fête de Soukot [par analogie] : de même que les offrandes de la fête de Soukot peuvent être rattrapées pendant les huit jours [Soukot et le Chemini Atseret], de même les offrandes de Chavouot pourraient être rattrapées pendant huit jours ! [La Guemara répond :] Le Chemini Atseret [huitième jour d'assemblée] est un règel [pèlerinage] indépendant [et ne fait pas partie de Soukot — il ne peut donc pas en être le modèle].
וְאֵימָא: מַקִּישׁ לְחַג הַסּוּכּוֹת, מָה חַג הַסּוּכּוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שְׁמוֹנָה — אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שְׁמוֹנָה! שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא.
[La Guemara insiste :] Soit, tu peux dire que le Chemini Atseret est un règel indépendant — mais cela ne s'applique qu'aux questions liées à l'acronyme peh-zayin-rech-kof-chin-beit [peh : piyyous, le tirage au sort pour les offrandes des taureux ; zayin : zman, la bénédiction spécifique du temps [che-he'héyanou] ; rech : règel, son statut de fête indépendante ; kof : korban, ses offrandes propres ; chin : chir, son chant particulier ; beit : berakha, la bénédiction du roi/birkat hamazon distincte]. Mais en ce qui concerne les techlomim, il est considéré comme un jour de rattrapage du premier jour du festival [de Soukot] — car nous avons appris dans une michna : « Celui qui n'a pas célébré [par ses offrandes] le premier jour de la fête de Soukot peut célébrer pendant tout le festival et le dernier jour de la fête. » Si c'est ainsi, pourquoi ne pas comparer Chavouot à Soukot et permettre de rattraper ses offrandes pendant huit jours ?
אֵימוֹר דְּאָמְרִי[נַן] שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא — הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן פָּזֵ״ר קֶשֶׁ״ב. אֲבָל לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמִין — תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן הוּא. דִּתְנַן: מִי שֶׁלֹּא חָג בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג — חוֹגֵג אֶת כָּל הָרֶגֶל, וְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן.
[La Guemara répond à l'aide du principe suivant :] Si tu as saisi beaucoup, tu n'as rien saisi ; si tu as saisi peu, tu as saisi quelque chose [tafasta meroubbé lo tafasta, tafasta mou'at tafasta]. [Quand on doit choisir entre un nombre plus petit et un plus grand, il est préférable de choisir le plus petit, car même s'il s'avère inexact, il est inclus dans le plus grand. Ici, sept jours est inclus dans huit. Il vaut donc mieux comparer Chavouot aux sept jours de Pessa'h qu'aux huit jours de Soukot.]
תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט תָּפַשְׂתָּ.
[La Guemara demande alors :] Mais si l'on ne compare pas Chavouot à Soukot, dans quel but la Torah mentionna-t-elle la fête de Soukot dans ce contexte [de Devarim 16, 16] ? [Elle répond :] La fête de Soukot fut mentionnée afin de la comparer par analogie à la fête des Matsot [Pessa'h] : de même que la fête des Matsot requiert de passer la nuit [liné] à Jérusalem [après la conclusion de la fête, car on ne peut partir qu'au matin], de même la fête de Soukot requiert de passer la nuit à Jérusalem [après la fin de Soukot].
אֶלָּא, לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא לְחַג הַסּוּכּוֹת? לְאַקּוֹשֵׁי לְחַג הַמַּצּוֹת: מָה חַג הַמַּצּוֹת טָעוּן לִינָה — אַף חַג הַסּוּכּוֹת טָעוּן לִינָה.
[La Guemara demande :] Et là, [en ce qui concerne Pessa'h lui-même,] d'où dérivons-nous qu'il requiert de passer la nuit [à Jérusalem] ?
וְהָתָם מְנָלַן?
Rachi
דבהדי גבה - ששוה לגובה הגב של בהמה:,כגבה של בהמה דמי - והראש שוה בגובה לגב הבהמה:
מתני' מביאין שלמים - ביו"ט שהן אכילת הדיוט:,ואין סומכין עליהן - כדאמרינן אלא סומך עליהן מערב יו"ט ושוחטן ביו"ט דלא בעינן תכף לסמיכה שחיטה:,אבל לא מביאין עולות - באותן שיכול להביא לאחר יו"ט דכתיב הוא לבדו יעשה לכם (שמות י״ב:ט״ז) לכם ולא לגבוה:
יום טבוח - של קרבנות ראייה וחגיגה של יו"ט לאחר השבת שאין קריבין לא ביו"ט ולא בשבת:,אין לה יום טבוח - אינה צריכה יום טבוח שמותר להקריבן ביו"ט:
אין כהן גדול מתלבש בכלים - נאים בביתו ובשוק ולאו בשעת עבודה קאמר ולא בבגדי כהונה קאי אלא שלא יתנאה באותו היום שיום טבוח של עצרת אחר שבת שיבינו הכל שאינו היום יו"ט מפני הצדוקין שהיו אומרים עצרת אחר שבת:
גמ' מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה - כדרבינן קראי בפ"ק (דף ט.) (בחג) הסוכות וה"ה לחג המצות שהרי אף הוא שבעת ימים:
פז"ר קש"ב - פיי"ס זמ"ן רג"ל קרב"ן שי"ר ברכ"ה פייס לענין פרי החג כל שבעת ימי החג אין מפייסין עליהן אלא לפי חשבון המשמרות לפי סידרן מקריבין אותן כדתנן במסכת סוכה (דף נה:) מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר ופר של שמיני מפייסין עליו איזהו מן המשמרות יקריבנו זמן שהחיינו רגל שיש לו שם רגל בפני עצמו ואינו קרוי סוכות קרבן שאין בהמות קרבנותיו כסדר פרי החג שפרי החג מתמעטין והולכין וכבשיהן י"ד בכל יום ואילים שנים ובשמיני פר אחד איל אחד ושבעה כבשים שיר אין שיר קרבנותיו כסדר שיר של ימות החג ואינו מדבר מענין פרשיות של הומבה"י (סוכה נה.) שהוא סימן לשיר של ימות החג ברכה שהיו מברכים את המלך זכר לשלמה שנאמר בו ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך (מלכים א ח׳:ס״ו):
תפשת מרובה לא תפשת - כל מקום שתמצא שני דרכים אחד תופש מרובה ואחד תופש מועט טוב לך לתפוש את המועט שאפילו היה לך לתפוש את המרובה ותתפוש את המועט תפיסתך תפיסה שיש בכלל המרובה המועט אבל אם תתפוש המרובה והיה לך לתפוש המועט נמצאת שתפשת שלא כדת:
טעון לינה - מוצאי י"ט:
Tossafot
רב אשי אמר אפילו תימא צדדין מותרין. דיחויא בעלמא דהא ס"ל לרב אשי בפרק בתרא דשבת (דף קנה. ושם) אמר רב אשי השתא דאמרינן צדדין אסורין אלא הכי קאמר דמהא ליכא למישמע מינה:
בית שמאי אומרים מביאין שלמים. בביצה בפ"ב (דף יט.) מיתניא והתם עיקר והכא אגב גררא נסבא שמיירי בחגיגה וכן משמע שמאריך התם טפי לפרש ויש להוכיח מינה דביצה מיתניא מקמי מכילתין:
יום טבוח שלו אחר השבת. ואע"ג דלא חזו בראשון מייתי לה בשני אפילו למ"ד תשלומין דראשון כיון שאין העכבה רק בשביל היום כדפי' לעיל חזיא מיהא קרינן ביה:,יום טבוח אחר השבת. פרש"י קרבנות ראייה וחגיגה שאין קריבין לא ביו"ט ולא בשבת ולא יתכן לומר דחגיגה אמאי לא ומ"ש משלמים לב"ש ומיהו בירושלמי מייתי אמרו להם לב"ה נדרים ונדבות יוכיחו [שמותרין להדיוט ואסורים לגבוה] אמרו להם ב"ה מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע אמרו להם ב"ש חגיגה נמי אין זמנה קבוע שאם לא חגג בראשון חוגג והולך כל הרגל אמרו להם ב"ה כיון שאם לא חג ברגל אינו יכול לחוג אחר הרגל היינו זמנו קבוע משמע דאף בחגיגה פליגי כדפרישית:
אין כהן מתלבש בכליו. פרש"י בכלים נאים שלו ובביתו ובשוק שלא בשעת עבודה ולא בבגדי כהונה קאמר אלא שלא יתנאה באותו יום טבוח שיבינו הכל שאינו יו"ט וקשה למורי חדא דלישנא לא משמע ליה דה"ל למינקט בכלים נאין ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי ונראה לו דבח' בגדים איירי שבימים טובים היה רגיל כהן גדול לעבוד בשביל כבוד היום אבל ביום טבוח לא היה לובשן כדי לעבוד שלא יתראה להיות יו"ט וראיה לדבריו בירושלמי בפירקין א"ר יוסי בר בון בשם ריב"ל בכל יום כ"ג מתלבש בכליו והולך ומקריב תמיד של שחר אם יש שם נדרים ונדבות מקריב אותן והולך ואוכל בביתו ובא ומקריב תמיד של ערב רבי עוקבא בשם ריב"ל אמר לא היה עושה כן אלא בשבתות וי"ט כלומר שלא היה רגיל ומתלבש בכליו ולעבוד אלא אז מפני כבוד היום אבל אי בעי מקריב בכל אות נפשו כדתנן ביומא (דף יד.) מקריב בראש וביום טבוח אף לכולי עלמא לא היה מתלבש שלא יכירו שהוא יום טוב:
אף עצרת יש לו תשלומין. בירושלמי אמר רבי יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיה לו תשלומין וקשה לה"ר אלחנן תיפוק ליה בלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שהיה שבת כדמשמע בשבת בפרק במה מדליקין (שבת ל.) דבשבת נפטר דוד ושמא התם לית ליה הכי אלא פליג אהא:
פז"ר קש"ב. פרש"י רגל בפני עצמו שיש לו שם בפני עצמו ואינו בכלל סוכות וברכה היא ברכת המלך כדכתיב ביום השמיני שלח את העם וגו' וקשה לר"ת דהא בפ' לולב וערבה (סוכה דף מז. ושם) אמר כשם שחג טעון שיר קרבן ברכה ולינה אף שמיני עצרת טעון ברכה וקרבן ושיר ולינה מאי לאו זמן לא ברהמ"ז ותפלה ועוד לישנא דנקט ברכה בפני עצמו משמע דאף בימים אחרים איתיה והכי איתא בירושלמי ברכה בפני עצמו מאי היא א"ל זמן א"ל זמן כל שבעה מי איכא משמע דבברכת המזון ותפלה בעי למימר דאיכא כל ז' ומפרש לשם מנא ידעינן שהוא רגל דהא בכולהו כתיב וביום וכאן ביום ללמד שהוא רגל בפני עצמו ונראה לר"ת ברכה ברכת המזון ותפלה שמזכירין את שמיני עצרת ורגל היינו לינה שטעון לינה בירושלים ור"ח מפרש רגל לענין אבילות והכא איתא בפרק בתרא דמועד קטן (דף כד:) הרי עברו עליו ערב החג והחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א ושניהם יסד ר"ת במעריב שלו לינת שלשים ידחם כאשר אבלים ינחם וברכת המלך לא בעי למיתני משום דנחית אשאר ימים וברכת המלך אינה לשם ולינה לא בעי למיתני לדברי רש"י ור"ח משום דפשיטא ליה שיר פרש"י לא איתפרש ליה ור"ת מפרש דאומר מזמור שלו שלם דבשאר ימי החג אומר הומבה"י כדמפרש התם שמתחיל ביום אחד מזמור ומסיים בשני וכאן כולו שלם ורבי עזריאל מצא שאמר למנצח על השמינית מיהו אומר ר"י דהתם לא מדבר רק מה שאומר בפסוקי דזמרה כמו שמוסיפים מזמורים בשבת מ"מ משמע שהיו אומרים אותו במקדש כיון דנתקן לומר:
תפשת מועט תפשת. לפי שיש בכלל מאתים מנה ומ"מ חשבון שבידך אמתי וי"מ דלמדה מרובה אין קצבה דלעולם תוכל להרבות אבל למועט יש סוף ולא יתכן דבת"כ פליגי תנאי בהא גבי זבה ימים מיעוט ימים שנים יכול מרובים א"ר עקיבא כל שמשמעו מרובה ומשמעו מועט תפשת מרובה לא תפשת א"ר יהודה שתי מדות אחת כלה ואחת אינה כלה מודדין במדה כלה ואין מודדין בשאינה כלה א"ר נחמיה וכו' למה בא הכתוב לפתוח או לנעול:
אף חג הסוכות טעון לינה. אתיא כראב"י ור"מ דאילו לת"ק ור"ש וראב"ש בפ"ק דר"ה (דף ה. ושם) נפקא להו מדכתיב ופנית בבוקר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא לבקר והכי נמי מרבה התם בפסחים (דף צה.) פסח שני אין צריכא קרא:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.