ברכות ס״ג אמסכת ברכותברכות ס״ג א
גמרא ואימא: הר הבית דאסור במנעל — לילפה ממנעל. אבל בית הכנסת דשרי במנעל, אדיליף ממנעל ולהיתר, נילף מקפנדריא ולאסור! אלא אמר רבא: כי ביתו — מה ביתו, אקפנדריא קפיד אינש, ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש, אף בית הכנסת, קפנדריא הוא דאסיר, רקיקה ומנעל — שרי. כל חותמי ברכות שבמקדש וכו׳. כל כך למה — לפי שאין עונין ״אמן״ במקדש. ומנין שאין עונין אמן במקדש? — שנאמר: ״קומו ברכו את ה׳ אלהיכם מן העולם עד העולם״. ואומר: ״ויברכו את שם כבדך ומרומם על כל ברכה ותהלה״. יכול כל הברכות כולן תהא להן תהלה אחת, תלמוד לומר: ״ומרומם על כל ברכה ותהלה״, על כל ברכה וברכה — תן לו תהלה. התקינו שיהא אדם שואל בשלום חברו וכו׳. מאי ״ואומר״? וכי תימא בעז מדעתיה דנפשיה קאמר — תא שמע ״ה׳ עמך גבור החיל״. וכי תימא מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון — תא שמע ״אל תבוז כי זקנה אמך״. ואומר: ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״. אמר רבא: האי קרא, מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישיה מדריש. מרישיה לסיפיה מדריש — ״עת לעשות לה׳״, מאי טעם? — משום ״הפרו תורתך״. מסיפיה לרישיה מדריש: ״הפרו תורתך״ מאי טעמא? — משום ״עת לעשות לה׳״. תניא, הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין — פזר. בשעת המפזרים — כנס. ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו — פזר, שנאמר: ״יש מפזר ונוסף עוד״. ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו — כנס, שנאמר: ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתך״. דרש בר קפרא: זלת — קבוץ קנה מינה, באתר דלית גבר — תמן הוי גבר. אמר אביי: שמע מינה, באתר דאית גבר — תמן לא תהוי גבר. פשיטא! לא נצרכה אלא בששניהם שוין. דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה — ״בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך״. אמר רבא: אפילו לדבר עבירה. דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. מה היא? אמר רב חסדא: מחטא דתלמיותא. תניא, רבי אומר: לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנאמר: ״איש רעים להתרועע״. תניא, רבי אומר: אל ימנה אדם אפטרופוס בתוך ביתו, שאלמלי לא מינה פוטיפר את יוסף אפטרופוס בתוך ביתו — לא בא לאותו דבר. תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה — לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. אמר חזקיה בריה דרבי פרנך אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות — לומר לך: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף נצרך לכהן על ידי אשתו, שנאמר: ״ואיש את קדשיו לו יהיו״, וסמיך ליה ״איש איש כי תשטה אשתו״, וכתיב ״והביא האיש את אשתו״ וגו׳. ולא עוד אלא סוף שנצרך להן, שנאמר: ״ואיש את קדשיו לו יהיו״. אמר רב נחמן בר יצחק: ואם נתנן, סוף מתעשר, שנאמר: ״איש אשר יתן לכהן לו יהיה״, ״לו יהיה״ — ממון הרבה. אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר: כל המשתף שם שמים בצערו — כופלין לו פרנסתו. שנאמר: ״והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך״. רבי שמואל בר נחמני אמר: פרנסתו מעופפת לו כצפור, שנאמר: ״וכסף תועפות לך״. אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר: ״התרפית ביום צרה צר כחכה״. אמר רב אמי בר מתנה אמר שמואל: ואפילו מצוה אחת, שנאמר ״התרפית״ — מכל מקום. אמר רב ספרא: רבי אבהו הוה משתעי: כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש. כאותה ששנינו: זכריה בן קבוטל אומר: הרבה פעמים קריתי לפניו, בספר דניאל. התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף, היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ! אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע — מוטב, ואם לאו — יהא בנדוי.