Guémara
… [le mot vient-il] inclure un mineur arrivé à maturité ? Explique la baraïta ainsi : un mineur à qui ont poussé deux poils est inclus dans un zimoun, et l'on n'est pas pointilleux à l'égard d'un mineur pour vérifier s'il a ou non atteint l'âge de la majorité.
לְאֵתוּיֵי קָטָן פּוֹרֵחַ?
La Guemara conclut : la halakha n'est conforme à aucun de ces enseignements. Elle est plutôt conforme à cet enseignement qu'a énoncé Rav Nahman : un mineur qui sait à Qui l'on adresse une bénédiction est inclus dans un zimoun.
וְלֵית הִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין — מְזַמְּנִין עָלָיו.
La Guemara rapporte qu'Abayé et Rava, lorsqu'ils étaient enfants, étaient assis devant Rabba. Rabba leur demanda : à Qui adresse-t-on les bénédictions ? Ils lui répondirent : à D.ieu, le Tout-Miséricordieux. Rabba leur demanda : et où réside le Tout-Miséricordieux ? Rava pointa du doigt le plafond. Abayé sortit dehors et pointa du doigt vers le ciel. Rabba leur dit : vous deviendrez tous deux des Sages. Il en va comme le dit le dicton populaire : un concombre se reconnaît dès le stade de sa floraison. De même, un grand homme se reconnaît dès son plus jeune âge.
אַבָּיֵי וְרָבָא הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבָּה. אֲמַר לְהוּ רַבָּה: לְמִי מְבָרְכִין? אָמְרִי לֵיהּ: לְרַחֲמָנָא. וְרַחֲמָנָא הֵיכָא יָתֵיב? — רָבָא אַחְוִי לִשְׁמֵי טְלָלָא. אַבָּיֵי נְפַק לְבַרָּא, אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא. אֲמַר לְהוּ רַבָּה: תַּרְוַיְיכוּ רַבָּנַן הָוֵיתוּ. הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בּוּצִין בּוּצִין מִקִּטְפֵיהּ יְדִיעַ.
Rav Yehouda, fils de Rav Chmouel bar Cheilat, dit au nom de Rav : si neuf personnes ont mangé des céréales et qu'une seule a mangé des légumes, elles s'associent et forment un zimoun de dix. Rabbi Zéra dit : j'ai posé une question à Rav Yehouda : qu'en est-il si huit ont mangé des céréales et deux des légumes ? Peuvent-ils s'associer ? Qu'en est-il si sept ont mangé des céréales ? Il me répondit : il n'y a pas de différence. Quant à six, je n'avais assurément aucun doute, car il m'était clair que six sont insuffisants pour justifier un zimoun. Rabbi Yirmeya lui dit : tu as bien fait de n'avoir aucun doute au sujet de six, mais pour la raison inverse. Là-bas, dans le cas de sept ou huit, quelle est la raison pour laquelle ils forment un zimoun de dix ? Parce qu'il y a une majorité de convives qui ont mangé des céréales. Ici aussi, il y a une majorité. Rabbi Zéra, cependant, soutenait : nous exigeons une majorité manifeste. C'est pourquoi, contrairement à l'opinion de Rabbi Yirmeya, il lui était clair que six ayant mangé des céréales sont insuffisants pour former un zimoun.
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תִּשְׁעָה אָכְלוּ דָּגָן וְאֶחָד אָכַל יָרָק — מִצְטָרְפִין. אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּעַאי מִינֵּיהּ מֵרַב יְהוּדָה: שְׁמֹנָה מַהוּ? שִׁבְעָה מַהוּ? אָמַר לִי: לָא שְׁנָא. שִׁשָּׁה וַדַּאי לָא מִבַּעְיָא לִי. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה: שַׁפִּיר עֲבַדְתְּ דְּלָא אִיבַּעְיָא לְךָ, הָתָם טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דְּאִיכָּא רוּבָּא, הָכָא נָמֵי אִיכָּא רוּבָּא. וְאִיהוּ סָבַר רוּבָּא דְמִינְּכַר בָּעֵינַן.
La Guemara rapporte : le roi Yannaï et la reine mangeaient du pain ensemble. Et comme Yannaï avait fait exécuter les Sages, il n'y avait personne pour réciter en leur faveur la bénédiction du birkat hamazon. Il dit à son épouse : qui nous procurera un homme qui récitera la bénédiction en notre faveur ? Elle lui dit : jure-moi que, si je t'amène un tel homme, tu ne le maltraiteras pas. Il le lui jura, et elle amena son frère, Chimon ben Chatah. Elle le fit asseoir entre le trône du roi et le sien. Le roi lui dit : vois-tu combien d'honneur je t'accorde ? Il répondit : ce n'est pas toi qui m'honores ; c'est plutôt la Torah qui m'honore, comme il est écrit : « Exalte-la et elle t'élèvera ; elle te conduira à l'honneur lorsque tu l'embrasseras » (Michlé 4, 8). Yannaï dit à son épouse : tu vois bien qu'il n'accepte pas l'autorité.
יַנַּאי מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא כְּרִיכוּ רִיפְתָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, וּמִדִּקְטַל לְהוּ לְרַבָּנַן לָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְבָרוֹכֵי לְהוּ. אֲמַר לַהּ לִדְבֵיתְהוּ: מַאן יָהֵיב לַן גַּבְרָא דִּמְבָרֵךְ לַן? אֲמַרָה לֵיהּ: אִשְׁתְּבַע לִי דְּאִי מַיְיתֵינָא לָךְ גַּבְרָא דְּלָא מְצַעֲרַתְּ לֵיהּ. אִשְׁתְּבַע לַהּ. אַיְיתִיתֵיהּ לְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אֲחוּהָ. אוֹתְבֵיהּ בֵּין דִּידֵיהּ לְדִידַהּ. אֲמַר לֵיהּ: חָזֵית כַּמָּה יְקָרָא עָבֵידְנָא לָךְ. אָמַר לֵיהּ: לָאו אַתְּ קָא מוֹקְרַתְּ לִי אֶלָּא אוֹרָיְיתָא הִיא דְּמוֹקְרָא לִי, דִּכְתִיב: ״סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה״. אֲמַר לַהּ: קָא חָזֵית דְּלָא מְקַבֵּל מָרוּת.
On donna à Chimon ben Chatah une coupe de vin sur laquelle réciter le birkat hamazon. Il dit : comment réciterai-je la bénédiction ? Dirai-je : « Béni soit Celui dont Yannaï et ses compagnons ont mangé » ? Je n'ai rien mangé. Il but cette coupe de vin. On lui donna une autre coupe, et il récita la bénédiction du birkat hamazon. En buvant la première coupe, il s'associa aux autres convives et fut donc habilité à réciter le birkat hamazon en leur faveur.
יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא לְבָרוֹכֵי. אֲמַר: הֵיכִי אֲבָרֵיךְ — ״בָּרוּךְ שֶׁאָכַל יַנַּאי וַחֲבֵירָיו מִשֶּׁלּוֹ״? שַׁתְיֵיהּ לְהָהוּא כָּסָא, יְהַבוּ לֵיהּ כָּסָא אַחֲרִינָא וּבָרֵיךְ.
À propos de cette histoire, Rabbi Abba, fils de Rabbi Hiya bar Abba, dit (que Rabbi Yohanan a dit) : ce que Chimon ben Chatah a fait, à savoir réciter le birkat hamazon en leur faveur, il l'a fait de son propre chef, et non conformément à la halakha admise ; car ainsi a dit Rabbi Hiya bar Abba au nom de Rabbi Yohanan : celui qui récite le birkat hamazon ne peut acquitter de leur obligation d'autres personnes tant qu'il n'a pas mangé une quantité d'un kazaït (volume d'une olive) de céréales.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח דַּעֲבַד — לְגַרְמֵיהּ הוּא דַּעֲבַד, דְּהָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן.
La Guemara soulève une objection à partir de ce qui a été enseigné dans une baraïta : Rabban Chimon ben Gamliel dit : celui qui est entré et s'est installé en s'accoudant auprès de ceux qui dînaient, même s'il n'a fait que tremper avec eux un petit morceau de nourriture dans la saumure épicée qui se trouvait devant eux, et n'a mangé avec eux qu'une seule figue sèche, il s'associe à eux. Cette baraïta démontre qu'il n'est pas nécessaire de manger des céréales pour réciter le birkat hamazon en leur faveur.
מֵיתִיבִי, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עָלָה וְהֵסֵיב עִמָּהֶם אֲפִילּוּ לֹא טִבֵּל עִמָּהֶם אֶלָּא בְּצִיר, וְלֹא אָכַל עִמָּהֶם אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת — מִצְטָרֵף.
La Guemara répond : en effet, il s'associe à eux, mais il ne peut acquitter de leur obligation les nombreux convives tant qu'il n'a pas mangé une quantité d'un kazaït (volume d'une olive) de céréales.
אִיצְטְרוֹפֵי מִצְטָרֵף אֲבָל לְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן — עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת דָּגָן.
De même, cette halakha a également été énoncée : Rav Hana bar Yehouda dit au nom de Rava : même s'il n'a fait que … [le folio se poursuit sur Berakhot 48b].
אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חָנָא בַּר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אֲפִילּוּ לֹא
Rachi
לאתויי קטן פורח – שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנים או לאו ומה הן שנים י"ג שנים ויום אחד:
טללא – גג:,בוצין – דלעת ואית דגרסי מקטפיה וקטף הוא שרף האילן כלומר משעה שהוא חונט ויוצא מתוך השרף ניכר אם יהיה טוב:,מקניה – מקן שלו מקטנותו:
ואיהו סבר – רבי זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמנכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר:
ינאי מלכא – ממלכי בית חשמונאי היה והרג חכמי ישראל שבאו לפסלו מן הכהונה במסכת קידושין (דף סו.):,סלסלה ותרוממך – סיפיה דקרא תכבדך כי תחבקנה:
היכי אבריך – ולא נהניתי אומר נברך שאכל ינאי וחביריו משלו בתמיה:
שמעון בן שטח דעבד – שבירך להוציאם ידי חובתם בשביל כוס אחד ששתה:,לגרמיה הוא דעבד – אין אדם מודה לו:,עד שיאכל כזית דגן – ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק אף על גב דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כ:) מיהו כיון דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ביה ומוציא רבים ידי חובתן וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מיחייב דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה. ובעל ה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון בן שטח ואע"ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי:
Tossafot
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא קטן היודע - משמע דקאי נמי ארבי יוחנן ולא נהירא שהרי אין דרך הגמרא שסותר דברי אמוראים והברייתא שהביא ראיה לדברי ר' יוחנן בלא שום טעם וי"ל דקאי אקטן פורח כלומר קטן פורח מזמנין עליו היינו דוקא היודע למי מברכין ותרווייהו בעינן ולפירושינו צ"ל דלא מייתי עובדא דאביי ורבא לענין אזמוני עלייהו אלא לפרש מהו קטן היודע למי מברכין דמסתמא לא פורחים הוו דאם כן מהו רבותייהו אם יודעים למי מברכין ורבה נמי דעבד היינו להראות שיש בהם בינה והם קטנים ולא מזמנין עלייהו. ואומר ר"ת אף על פי דלית הלכתא ככל הני שמעתתא מיהו הלכה כריב"ל דאמר קטן ממש עושין אותו סניף לעשרה והכא דבעינן פורח ויודע היינו דוקא בשלשה ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אריב"ל ודיקא נמי שהרי מפסיק הגמרא בינתיים באותו מעשה [דר' אליעזר] דלעולם ישכים אדם ותניא כוותיה אלא קאי אהני שמעתתא דבתר תניא כוותיה דישכים כגון תשעה וארון ושבת ושנים ותשעה נראין כעשרה ושנים מחדדים וקטן פורח אע"ג דתנא ברייתא הכי לאתויי פורח יעמידנה רב נחמן באינו יודע למי מברכין והיינו נמי כריב"ל דאמר לעיל קטן אין מזמנין עליו פי' מוטל בעריסה עד שידע למי מברכין אבל עושין אותו סניף לעשרה פי' לברכת המזון וה"ה לתפלה דבהא לא פליג רב נחמן דכי בעי יודע ופורח כדפי' ה"מ לזמון שלשה אבל לסניף מודה לריב"ל דסניף לעשרה וה"ה לתפלה דקטן מצטרף ודיקא נמי דפריך עלה ממעשה דר' אליעזר שהיה לתפלה לריב"ל דמיירי בבהמ"ז ומיהו תימה דבב"ר (פ' צא) קאמר עלה דריב"ל הדא הוא דתימא לברכת המזון אבל לתפלה לא והיה אומר ר"ת דאין הלכה כן לפי שחולק על הגמרא שלנו דודאי ריב"ל לענין תפלה נמי קאמר מדפריך מעובדא דר' אליעזר דמיירי בתפלה. ויש מצרפין קטן לתפלה רק שיהא חומש בידו ואומר ר"ת דמנהג שטות הוא דכי היכי דאמר אטו ארון גברא הוא ה"נ אטו חומש גברא הוא ועוד הא דקאמר קטן מצטרף היינו אפי' בלא חומש ועוד דלא חזינן בשום דוכתא דמהני אלא בעובדא דעבור השנה כשעולין בעליה בפרקי דרבי אליעזר (פ"ח) דקאמר בשלשה מעברין את השנה ר' אליעזר אומר בעשרה ואם נתמעטו מביאין ספר תורה ועושין עגולה וכו' ואין מזכיר שם שיהא הקטן אוחז הס"ת והתם נמי לא קאמר אלא ספר תורה העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ומיהו קאמר בירושלמי א"ר יוסי זמנין אכלית עם ר' חלפתא אבא ועם ר' חנינא בר סרסי חביבי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי שתי שערות ומשם משמע דלהצטרף לזמון לא עבדין עובדא עד שיביא שתי שערות הא לתפלה עבדי ומתוך ירושלמי זה פי' ר"י דאין עושין קטן סניף לעשרה לא לתפלה ולא לברכת המזון וגם היה אומר ר"י שגם רבינו תם עצמו לא היה נוהג לעשות כן לעשות קטן סניף לעשרה ולא עשה מעשה והלכך אפי' חומש בידו לא מהני כדפירשנו כיון דלא אתהני קטן לבדו גם חומש בידו לא אתהני ומיהו קטן פורח ויודע למי מברכין משמע שמברכין עליו גם בשלשה כברייתא וליכא מאן דפליג וזה לשון רבינו שפוסק מסקנא דמלתא אין עושין קטן סניף לעשרה לזמון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות כעובדא דר' יוסי ברבי חלפתא בירושלמי והא דאמרינן בירושלמי קטן וס"ת עושין אותו סניף אומר ר"י דגרס התם קטן לס"ת כלומר סניף לקריאת התורה קאמר ודוקא התם כדאיתא במגילה (פ"ג דף כג.) דקטן עולה למנין שבעה דקאמר הכל עולין למנין שבעה אפי' קטן אפי' אשה אי לא הוה משום כבוד צבור אבל לשאר דברים לא ואפי' אם אשכחן בשום דוכתא דקטן [וחומש מצטרף] אפי' לתפלה היינו דוקא העשוי בגליון אבל חומשין שלנו לא ולפי' ר"ת חומש אינו מועיל כלל ביד קטן אבל קטן לחוד הוי סניף אבל תרי לא כדקאמר גבי עובדא דר' אליעזר ור"ת פי' דההיא דירושלמי דרבי יוסי בר' חלפתא דוקא בשלשה מיירי:
אביי ורבא הוו יתבי וכו' - ואם תאמר היכי דמי אי הוו קטנים פורחים מאי רבותא הוה בהו שהביטו כלפי מעלה אלא צריך לומר דהאי לאו לאזמוני עלייהו קא מנסי להו כי היו קטנים טובא אלא לנסותינהו קא עביד שהיה בהם בינה:
תשעה שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין - והכי הלכתא שאחד שאכל ירק או שתה כוס יין מצטרף ואפילו נברך שאכלנו יכולין לומר שהרי שתיה בכלל אכילה ויש שרוצים לומר דהיינו דוקא לזמון עשרה אבל לשלשה לא מצטרפי דהרי לעיל נמי מחמרינן טפי בצירוף שלשה מעשרה ומיהו בירושלמי תני שנים שאכלו פת ואחד ירק מזמנין וכן פסק ר"י בתוספתו והשר מקוצי מפרש דאין הלכה כאותה ברייתא דירושלמי חדא שהרי מסיק עלה התם מתני' כרבן שמעון בן גמליאל כלומר ורבנן פליגי דלא מצטרפי ואין הלכה כיחיד ועוד דא"כ קשה דרבי יוחנן אדר' יוחנן דהכא א"ר יוחנן דלעולם אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר אפי' לא טעם אלא שתיה כעובדא דר"ש בן שטח ובירושלמי קא"ר יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית ומשמע אפי' מצטרף אלא ש"מ כאן לעשרה ובירושלמי איירי בזמון שלשה ולהשלים לעשרה אפי' איכא שנים ושלשה ששתו מצטרפין ושתיה בכלל אכילה ולא קפדינן אלא ארובא דמינכר:
עד שיאכל כזית דגן – משמע שאם אכל כזית דגן שיכול להוציא אף אחרים שאכלו על השובע ותימה והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ופטר דאורייתא דהא אמרינן בפרק מי שמתו (ברכות ד' כ:) תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו ולא מצי לאוקומי [הא] דשרו לקטן שיכול להוציא אביו אלא בדאכל אביו כזית דאתי קטן דרבנן שהגיע לחינוך ופטר אביו שאינו חייב אלא מדרבנן הא אם אכל אביו כדי שביעה אינו יכול לפטרו ופרש"י דמחויב דרבנן מחויב קרינן ביה אבל קטן שהגיע לחינוך לא מיקרי מחויב דרבנן דאביו חייב לחנכו אבל עליו אין שום חיוב וקשה לפירושו מכל מקום כיון שאינו מן התורה אינו מוציא אחרים שמחויבים ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן אם כן אינו פוטר את אביו ובה"ג פירש דאחד שאכל כזית אינו יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה דלא אתי דרבנן ופוטר דאורייתא אבל כשלא אכלו גם האחרים רק כזית פוטר אותם ולא היא דהא סמכינן אעובדא דינאי וחבריו והם אכלו כדי שביעה ואפילו הכי קא חזינן דקא פטר להו שמעון בן שטח אלא נראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל שיעורא דאורייתא אבל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכל כלל כדאמרי' בראש השנה (פ"ג ד' כט.) כל הברכות אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה והוא הדין בברכת המזון אף ע"פ שיצא מוציא כדפרישית וכזית דגן אינו צריך אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.