Mishna 1
Le traité Berakhot — premier traité du premier des six ordres de la Michna — s'ouvre sur la récitation du Chéma, car le Chéma exprime l'acceptation du joug du Ciel et des mitsvot ; à ce titre, il fonde tout l'enseignement qui suivra. La Michna débute donc par les lois du moment où l'on doit réciter le Chéma. MICHNA : À partir de quand — c'est-à-dire à partir de quelle heure — récite-t-on le Chéma du soir ? À partir de l'heure où les Cohanim [les prêtres qui s'étaient rendus impurs, une fois qu'ils se sont immergés au mikvé et que le soleil s'est couché pour eux] rentrent consommer leur téroumah. Et jusqu'à quand s'étend le temps du Chéma du soir ? Jusqu'à la fin de la première veille de la nuit. Le terme employé par la Torah (Devarim 6, 7) pour désigner ce temps est « bechokhbekha » — « quand tu te couches » — qui renvoie au moment où les gens vont dormir ; le temps du Chéma est donc la première partie de la nuit, lorsque chacun se prépare habituellement au sommeil. Telle est l'opinion de Rabbi Éliézer.
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין? מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.(משנה)
Les Sages disent : le temps de la récitation du Chéma du soir s'étend jusqu'à minuit (hatsot).
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד חֲצוֹת.
Rabban Gamliel dit : on peut réciter le Chéma jusqu'à l'aube (« amoud hachahar », la colonne de l'aurore). Pour lui, « bechokhbekha » désigne tout le temps où les gens sont couchés dans leur lit — c'est-à-dire la nuit entière.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
La Michna rapporte que Rabban Gamliel agissait selon sa propre décision. Il advint une fois que ses fils rentrèrent très tard d'une salle de noces. Ils lui dirent — car ils avaient été occupés à réjouir le marié et la mariée — : « Nous n'avons pas récité le Chéma. » Il leur répondit : « Tant que l'aube n'est pas levée, vous êtes tenus de le réciter. » Et comme son avis divergeait de celui des Sages, il expliqua à ses fils que les Sages, en vérité, s'accordent avec lui : cela ne vaut pas pour la seule loi du Chéma, mais partout où les Sages ont dit « jusqu'à minuit », la mitsva peut [selon la Torah] s'accomplir jusqu'à l'aube.
מַעֲשֶׂה וּבָאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ: לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע, אָמַר לָהֶם: אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר חַיָּיבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים ״עַד חֲצוֹת״, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
Rabban Gamliel cite plusieurs cas à l'appui de son affirmation, ainsi la combustion des graisses et des membres [des sacrifices] sur l'autel. Vu le grand nombre d'offrandes chaque jour, les Cohanim ne parvenaient souvent pas à achever de tout consumer ; la combustion se poursuivait donc durant la nuit, comme il est écrit : « Voici la loi de l'holocauste : c'est l'holocauste qui demeure sur le foyer, sur l'autel, toute la nuit jusqu'au matin… » (Vayikra 6, 2). De même, tous les sacrifices qui se mangent en un jour et une nuit — tels le hatat (expiatoire) et le acham (de culpabilité) : bien que les Sages enseignent qu'on ne peut les manger que jusqu'à minuit, selon la Torah on peut les consommer jusqu'à l'aube, conformément au verset : « Le jour même de son offrande on en mangera ; on n'en laissera rien jusqu'au matin » (Vayikra 7, 15). Si tel est le cas, pourquoi les Sages ont-ils dit « jusqu'à minuit » ? Afin d'éloigner l'homme de la transgression : car s'il s'imagine avoir jusqu'à l'aube, il risque de se relâcher, de remettre la mitsva à plus tard, et de laisser passer son temps.
הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָה אָמְרוּ חֲכָמִים ״עַד חֲצוֹת״ — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה:
Guémara
GUEMARA : Notre Michna s'est ouverte sur les lois du temps du Chéma par la question « À partir de quand récite-t-on le Chéma du soir ? ». À propos de cette formulation, la Guemara demande : sur quoi [sur quel enseignement déjà acquis] le Tana de notre Michna se fonde-t-il, pour demander d'emblée « à partir de quand ? » ? Sa question laisse en effet entendre que l'obligation même de réciter le Chéma le soir est déjà établie, et qu'il ne cherche qu'à en préciser le détail [l'heure] — or notre Michna est la toute première du Talmud, et rien ne l'a encore enseignée !
גְּמָ׳ תַּנָּא הֵיכָא קָאֵי דְּקָתָנֵי ״מֵאֵימָתַי״?
La Guemara demande encore : et de plus, qu'est-ce qui distingue le Chéma du soir, pour qu'il soit enseigné en premier ? Que le Tana enseigne d'abord la récitation du Chéma du matin ! Puisque la plupart des mitsvot s'appliquent le jour, il aurait dû traiter le Chéma du matin avant celui du soir — de même que l'offrande quotidienne (tamid) du matin est mentionnée avant celle du soir (Tossefot HaRoch).
וְתוּ: מַאי שְׁנָא דְּתָנֵי בְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא? לִתְנֵי דְּשַׁחֲרִית בְּרֵישָׁא!
La Guemara apporte une seule réponse aux deux questions : le Tana se fonde sur le verset, ainsi qu'il est écrit : « …tu en parleras… quand tu te couches et quand tu te lèves » (Devarim 6, 7). En enseignant d'abord les lois du Chéma du soir, le Tana établit que l'enseignement de la Torah orale épouse l'ordre de la Torah écrite [où « quand tu te couches » précède « quand tu te lèves »]. Et c'est à partir de la Torah écrite qu'il enseigne la loi orale : quand vient le temps du Chéma de « quand tu te couches » ? À partir de l'heure où les Cohanim rentrent consommer leur téroumah. Ainsi, de même que la Torah écrite mentionne d'abord le soir, de même fait la Torah orale.
תַּנָּא אַקְּרָא קָאֵי, דִּכְתִיב: ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״. וְהָכִי קָתָנֵי: זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע דִּשְׁכִיבָה אֵימַת? — מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן.
Rachi
מאימתי קורין את שמע בערבין. משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן – כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע עתם לאכול בתרומה:,עד סוף האשמורה הראשונה – שליש הלילה כדמפרש בגמרא (דף ג.) ומשם ואילך עבר זמן דלא מקרי תו זמן שכיבה ולא קרינן ביה בשכבך ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה והכי תניא בבריי' בברכות ירושלמי. ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך. ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא:
עד שיעלה עמוד השחר – שכל הלילה קרוי זמן שכיבה:
הקטר חלבים ואברים – של קרבנות שנזרק דמן ביום:,מצותן – להעלות כל הלילה ואינן נפסלים בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתיב ולא ילין לבקר (שמות ל״ד:כ״ה):,חלבים – של כל קרבנות:,אברים – של עולה:,וכל הנאכלים ליום אחד – כגון חטאת ואשם וכבשי עצרת ומנחות ותודה:,מצותן – זמן אכילתן:,עד שיעלה עמוד השחר – והוא מביאן להיות נותר דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר (ויקרא ז׳:ט״ו) וכלם מתודה ילמדו:,אם כן למה אמרו חכמים עד חצות – בקריאת שמע ובאכילת קדשים:,כדי להרחיק אדם מן העבירה – ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבא לאוכלן לאחר עמוד השחר ויתחייב כרת וכן בקריאת שמע לזרז את האדם שלא יאמר יש לי עוד שהות ובתוך כך יעלה עמוד השחר ועבר לו הזמן. והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל ולא נקט להו הכא אלא להודיע שכל דבר הנוהג בלילה כשר כל הלילה. והכי נמי תנן בפרק שני דמגילה (דף כ:) כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים:
היכא קאי – מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה:
אקרא קאי – ושם למד חובת הקריאה:
ואי בעית אימא – הא דתנא ערבין ברישא יליף מברייתו של עולם:
Tossafot
מאימתי קורין וכו' – פי' רש"י ואנן היכי קרינן מבעוד יום ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים כדמפרש בגמרא על כן פירש רש"י שקריאת שמע שעל המטה עיקר והוא לאחר צאת הכוכבים. והכי איתא בירושלמי אם קרא קודם לכן לא יצא ואם כן למה אנו מתפללין קריאת שמע בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה (לקמן ברכות דף ס:) ואם כן שלש פרשיות היה לו לקרות. ועוד קשה דצריך לברך בקריאת שמע שתים לפניה ושתים לאחריה בערבית. ועוד דאותה קריאת שמע סמוך למטה אינה אלא בשביל המזיקין כדאמר בסמוך (דף ה.) ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. ועוד קשה דא״כ פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום פ' באמצע בין שני קריאת שמע בין קריאת שמע של שחרית ובין קריאת שמע של ערבית. ואנן קיי״ל כר' יוחנן דאמר לקמן (ברכות דף ד:) איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה של ערבית לתפלה. לכן פי' ר״ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (ברכות דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. מכל מקום קשיא דהוי כתרי קולי דסתרן אהדדי שהרי מאיזה טעם אנו מתפללין ערבית מיד לאחר פלג המנחה משום דקיימא לן דשעת המנחה כלה כדברי רבי יהודה ומיד הוי זמן ערבית ובזמן התפלה עצמה לא קיימא לן כרבי יהודה אלא כרבנן. על כן אומר ר״י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו שמתפללין ערבית מבעוד יום סבירא לן כהני תנאי דגמרא דאמרי משעה שקדש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב דהיינו סעודת ע״ש והיא היתה מבעוד יום ומאותה שעה הוי זמן תפלה. וגם ראיה (לקמן כז) דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם היה קורא קריאת שמע. מכל אותן הראיות משמע דקריאת שמע של בית הכנסת היא עיקר. והא דקאמר בירושלמי למה היו קורין בבהכ״נ וכו' אומר ר״ת שהיו רגילין לקרות ק״ש קודם תפלתם כמו שאנו רגילין לומר אשרי תחלה ואותה ק״ש אינה אלא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה. ומכאן נראה מי שקורא ק״ש על מטתו שאין לברך וגם אינו צריך לקרות אלא פרשה ראשונה:
ליתני דשחרית ברישא – כדאשכחן בתמיד דכתיב של בקר תחלה:
אי הכי סיפא דקתני שחרית ברישא - אי אמרת בשלמא דסמיך אקרא דבשכבך א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש. אלא א"א דסמיך אקרא דברייתו של עולם א"כ קפיד אכל מילי א"כ סיפא דקתני וכו':,מברך שתים לפניה וכו' - (ירושלמי) ושבע ברכות הוי כנגד שבע ביום הללתיך (תהילים קי״ט:קס״ד) ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת. ודוקא בבית הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה:
והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא - וא"ת הא תנינא חדא זימנא במס' נגעים (פי"ד) ומייתי לה בהערל (דף עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה וי"ל דרגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.