Guémara
Ici, il s'agit d'une terre meuble (déjà friable), qui n'exige pas d'émiettage supplémentaire [d'où l'utilité de la bêche fichée la veille : la terre est prête à recouvrir sans nouveau travail].
בְּעָפָר תִּיחוּחַ.
La Guemara objecte : mais même dans le cas d'une terre meuble, on fait un trou par l'acte même de retirer la terre — ou la bêche — de cet endroit. La Guemara répond : cette décision est conforme à l'opinion de Rabbi Abba. Car Rabbi Abba a dit : celui qui creuse un trou le Chabbat alors qu'il n'a besoin que de sa terre et n'a aucun intérêt à former une fosse est exempt pour cet acte. Puisqu'il n'a aucun intérêt au trou, il est tenu pour avoir accompli un acte destructeur (mékalkel) ; et la halakha est que celui qui accomplit un acte destructeur n'est pas passible pour un travail interdit le Chabbat ou un jour de fête.
וְהָא קָא עָבֵיד גּוּמָּא! כִּדְרַבִּי אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא: הַחוֹפֵר גּוּמָּא בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַעֲפָרָהּ — פָּטוּר עָלֶיהָ.
§ La Michna énonce : « que les cendres d'un foyer (kira) sont préparées. » La Guemara s'étonne de cet énoncé : les cendres d'un foyer — qui en a parlé ? Pourquoi la Michna se met-elle soudain à parler des cendres d'un foyer alors qu'elle ne les avait ni évoquées ni mentionnées ? Rabba dit : voici ce que le tanna a voulu dire : « et les cendres d'un foyer sont [elles aussi] préparées. » Autrement dit, tous s'accordent qu'outre la terre préparée, les cendres d'un foyer sont aussi tenues pour préparées, et qu'on peut recouvrir le sang avec elles — sans qu'il soit besoin de les préparer spécialement à cet effet la veille.
שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא. אֵפֶר כִּירָה מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ? אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: וְאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא.
Rav Yehouda dit que Rav a dit : on n'a enseigné que les cendres d'un foyer sont tenues pour préparées que si le foyer fut allumé la veille de la fête, de sorte que les cendres s'étaient déjà formées à l'entrée de la fête. Mais s'il fut allumé le jour de fête lui-même, les cendres sont interdites. Et si les cendres sont encore chaudes, propres à y rôtir un œuf, elles ne sont pas tenues pour mouktsé — et il est donc permis de s'en servir aussi pour recouvrir.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהוּסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל הוּסַּק בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר. וְאִם רָאוּי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה — מוּתָּר.
La Guemara remarque : cette opinion est aussi enseignée dans une baraïta : quand on a dit que les cendres d'un foyer sont préparées, on ne l'a dit que lorsqu'il fut allumé la veille de la fête ; mais s'il fut allumé le jour de fête, elles sont interdites. Et si les cendres sont encore chaudes, propres à y rôtir un œuf, elles sont permises.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁאָמְרוּ אֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא — לֹא אָמְרוּ אֶלָּא שֶׁהוּסַּק מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אֲבָל הוּסַּק בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר. וְאִם רָאוּי לִצְלוֹת בּוֹ בֵּיצָה — מוּתָּר.
La Guemara énonce en outre : si, avant la fête, on a apporté de la terre dans son jardin ou sa ruine pour divers usages, il est permis d'en recouvrir le sang. Et Rav Yehouda a dit de même : un homme peut apporter une corbeille pleine de terre la veille de la fête et se servir de la corbeille comme de la terre qu'elle contient pour tous ses besoins le jour de fête.
הִכְנִיס עָפָר לְגִנָּתוֹ וּלְחוּרְבָּתוֹ — מוּתָּר לְכַסּוֹת בּוֹ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה: מַכְנִיס אָדָם מְלֹא קוּפָּתוֹ עָפָר וְעוֹשֶׂה בָּהּ כׇּל צָרְכּוֹ.
À ce sujet, Mar Zoutra ajouta et enseigna en public au nom de Mar Zoutra l'Ancien que l'application de cette halakha est limitée : et cela ne vaut que si l'on a désigné un coin pour cette terre — montrant ainsi qu'on entend s'en servir pour tous ses besoins — et non si l'on s'est contenté de l'apporter pour la répandre sur le sol de la maison. Dans ce dernier cas, la terre est annulée : elle est tenue pour une part du sol, et se trouve donc de nouveau classée mouktsé.
דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא רַבָּה: וְהוּא שֶׁיִּיחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית.
La Guemara soulève une objection à partir d'une Michna (Bikkourim 4, 9) : au sujet d'un koy — animal cachère présentant à la fois des caractères d'animal domestique et d'animal sauvage — on ne peut l'abattre un jour de fête, car on doute si son sang requiert ou non le recouvrement ; et si on l'a abattu, on ne peut recouvrir son sang. Or s'il est vrai, comme le prétend Rav Yehouda, qu'on peut user de sa corbeille de terre à sa guise, alors même si un koy était assurément un animal domestique [dont le sang ne requiert pas le recouvrement], qu'on le recouvre donc [s'il s'agit d'un sauvage], conformément à Rav Yehouda !
מֵיתִיבִי: כּוֹי, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב, וְאִם שְׁחָטוֹ — אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ. וְאִי אִיתָא, לְכַסְּיֵיהּ כִּדְרַב יְהוּדָה!
La Guemara s'étonne de cette objection : et selon ton raisonnement, on pourrait tout aussi bien suggérer : qu'il recouvre le sang du koy avec les cendres d'un foyer ou avec de la terre creusée à l'aide d'une bêche fichée ! Plutôt, cette Michna doit viser une situation où l'on n'a pas de terre préparée pour recouvrir le sang ; ici de même, on peut dire qu'on n'a pas de corbeille de terre prête pour tous ses besoins.
וּלְטַעְמָיךְ: לְכַסְּיֵיהּ בָּאֵפֶר כִּירָה, אוֹ בְּדָקָר נָעוּץ! אֶלָּא — דְּלֵית לֵיהּ, הָכָא נָמֵי — דְּלֵית לֵיהּ.
La Guemara demande : s'il en est ainsi — si la Michna vise une situation sans terre préparée — pourquoi parler précisément du cas d'un koy, où l'on doute s'il y a une mitsva de recouvrir son sang ? Même dans le cas d'un animal sauvage, dont le sang doit certainement être recouvert, l'abattage ne devrait pas non plus être permis, puisque la halakha est conforme à Beit Hillel : on ne peut abattre si l'on n'a pas de terre préparée.
אִי הָכִי מַאי אִירְיָא סָפֵק, אֲפִילּוּ וַדַּאי נָמֵי לָא!
La Guemara explique que cette baraïta s'exprime selon le style du « il n'est pas besoin » (lo zou af zou) : il n'est pas besoin d'énoncer la halakha au sujet des animaux sauvages et des oiseaux certains — qu'il n'est pas permis de les abattre ; mais au sujet d'un cas douteux, on aurait pu dire qu'en raison de la joie de la fête on l'abatte sans recouvrir son sang — puisqu'on doute s'il y a une mitsva de le recouvrir, et qu'elle serait alors supplantée par la mitsva de se réjouir à la fête. La baraïta nous enseigne donc qu'on ne doit pas l'abattre d'emblée si l'on n'a rien de préparé pour recouvrir le sang.
לָא מִבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִבַּעְיָא וַדַּאי דְּלָא לִשְׁחוֹט, אֲבָל סָפֵק — אֵימָא מִשּׁוּם שִׂמְחַת יוֹם טוֹב לִשְׁחוֹט וְלָא לְכַסְּיֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.
Rachi
והא קא עביד גומא - וחייב משום בנין:,פטור עליה - כדמפרש טעמא בפ"ק דחגיגה דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל וכל המקלקלים פטורים:
מאן דכר שמיה - דקאמר שאפר כו' דמשמע דיהיב טעמא למילתיה דלעיל:
שהוסק מערב י"ט - מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי:,אבל הוסק ביו"ט - דליכא למימר דעתיה עלויה מאתמול אסור:,ואם ראוי לצלות בו ביצה - שיש עדיין רמץ חם:,מותר - דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:
הכניס עפר - הרבה במקום אחד לצורך גנתו או לצורך חורבתו לשוטחן בהן מותר לכסות בו דכל זמן שהוא צבור דעתיה עלויה לכל צרכיו:,מכניס אדם מלא קופתו עפר - בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בה כל צרכיו ולא אמרינן בטלה לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא:
והוא שיחד לה כו' - ולא שטחה דמוכחא מילתא דלצרכיו קא בעי לה ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה:
כוי - ספק חיה ספק בהמה:,אין שוחטין אותו ביו"ט - משום דשמא חיה הוא וצריך כסוי והוא אינו יכול לכסותו ביו"ט כדקתני:,ואם שחטו אין מכסין את דמו - דשמא בהמה הוא ואין בו מצות כסוי ואין מטלטלין העפר לכך:,ואם איתא - דיש עפר שמוכן לכל צרכי אדם אפי' הוא בהמה לכסייה:,כדרב יהודה - אם הכניס קופת עפר:
ה"ג ולטעמיך לכסייה בדקר נעוץ או באפר כירה - דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא:
אפילו ודאי נמי - דהא כב"ה קי"ל דאסרי ואפילו דיעבד בלא דקר נעוץ:
לא מבעיא קאמר - הא דנקט כוי אין שוחטין כל שכן חיה גמורה הטעונה כסוי והוא אינו יכול ולרבותא אשמעינן כוי ולא מיבעיא ודאי:
Tossafot
בעפר תיחוח והא קא עביד גומא. תימה דמשמע דשייך גומא אף בעפר תיחוח ובשבת פרק כירה (שבת דף לט. שם) אמרי' אין טומנין ביצה בחול (רב) אמר גזרה שמא יטמין ברמץ (ור' זירא) אמר גזרה שמא יזיז עפר ממקומו מאי בינייהו איכא בינייהו עפר תיחוח פירוש למ"ד שמא יטמין ברמץ איכא למגזר אבל למ"ד שמא יזיז אין כאן משום שמא יזיז וי"ל דהתם מיירי שכל המקום סביב עפר תיחוח וכשמגביה הביצה אז נופל הקרקע ואין ניכר כאן שיש גומא אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב והעפר תיחוח באמצע וא"כ כשמגביה (הביצה) נכרת הגומא:
ואינו צריך אלא לעפרה פטור. משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ותימה דא"כ פטור אבל אסור לכתחלה וי"ל דמשום שמחת י"ט מותר אפילו לכתחלה וא"ת אם כן למה לי דקר נעוץ וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מערב יום טוב:
הכי קאמר ואפר כירה מוכן הוא. ותימה דאמרי' בפרק כסוי הדם (חולין דף פח: ושם) ב"ש אומרים אין מכסין באפר דאפר לא מקרי עפר והיכי קאמר הכא דאפר מוכן הוא לעשות כסוי לכ"ע דהא קתני ליה גבי ושוין במתני' וי"ל דמלתא דהכא באפי נפשה קאמר רבה כלומר ואפר הכירה מוכן הוא לענין טלטול שאר דברים כגון לכסות בו צואה וכיוצא בו אבל לא קאי אכסוי דלעיל כלל א"נ י"ל דהתם מיירי באפר אוכלין דאינו מגדל צמחין הלכך הואיל ואינו מגדל צמחין אין מכסין בו אבל הכא מיירי באפר עצים דמגדל צמחין ואע"פ דלא מקרי עפר מכסין בו דקאמר דבר המגדל צמחין אע"ג דלא אקרי עפר ואי אקרי עפר בשום מקום אע"ג דלא מגדל צמחין מכסין בו דתניא היה הולך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה בו היה הולך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה בו ופריך אשכחן אפר דמקרי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ולכך שורף טליתו ומכסה בו אלא דינר זהב מנא ליה ומשני דכתיב ועפרות זהב לו (איוב כ״ח:ו׳) ועל כרחך עפרות זהב ושריפת טלית לא מגדלי צמחים ולכך הוצרך הפסוק לומר דמקרו עפר דכל דבר המגדל צמחים מרבינן התם מקרא דוכסהו (ויקרא יז) אע"ג דלא אקרו עפר כגון נסורת של חרשים דקה ונעורת של פשתן דקה ושחיקת כלי מתכות וא"כ אפר הכירה וחול הדק ונעורת של פשתן וסיד ומגופה שכתשן מותר לכסות:
אמר רב יהודה לא שנו אלא שהוסק מערב י"ט וכו'. נראה דהכי הלכתא דהא מייתי ליה סייעתא מברייתא ועוד דליכא מאן דפליג דאפי' ר"ש מודה דהאי דהוסק בי"ט דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר והויא כמיא בעיבא מבלע בליעי (עירובין דף מה:) דמודה ר"ש וא"ת ואנו היאך אנו מסלקין אפר הכירה בי"ט לאפות הפשטיד"ה אע"ג שאין ראוי לצלות בו ביצה ואומר הר"ר יצחק דמוקצה אינו אסור לטלטל בי"ט בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט וראיה מדלקמן פרק אין צדין (ביצה דף כח:) ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי אע"ג שהוסק בי"ט שלא לעקור מצות כסוי:
ואמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר וכו'. וא"ת מה בא להוסיף על הברייתא דקתני אפי' הכניס לגנתו או לחורבתו וכ"ש מלא קופתו וי"ל דלפי' רש"י ניחא דכשהכניס עפר לגנתו מיירי שהכניס הרבה ביחד וכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל צרכו ואינו בטל אגב קרקע אבל הכא מיירי שלא הכניס הרבה רק מלא קופתו מעט (מפני) עפר וס"ד דיבטל אגב קרקע א"נ י"ל דהתם לא מיירי רק לכסות בו אבל שאר צרכיו לא והכא אשמועינן דהואיל ומלא קופתו עפר עביד בו כל צרכו:
ואי איתא לכסייה כדרב יהודה. משמע דקאי אסיפא וכן פי' רש"י בסמוך בהדיא דקאי אסיפא ועל כרחך צ"ל דקאי אסיפא דאי קאי ארישא מאי פריך לכסייה בדקר נעוץ הא ב"ה סבירא להו דלכתחילה לא ישחוט וכו' וכי פריך הש"ס ולעביד כב"ש אבל תימה מדפריך בסמוך והא סיפא וכו' מכלל דעד השתא איירי ברישא וי"ל דלעולם קאי ארישא ולא גרסינן בדקר נעוץ אלא גרס לכסייה באפר כירה עוד י"ל דלמה שפירש ר"ת לקמן (ביצה דף ט: ד"ה אנ (ר ר"י) ניחא דפירש שמוחלפת השיטה דבית הלל אומרים יחפור בדקר ויכסה וב"ש אומרים לא ישחוט והשתא פריך אליבא דבית הלל:
אי הכי מאי איריא ספק אפי' ודאי נמי. תימה מאי אי אמרת בשלמא שייך הכא אפי' כי ליתא דרב יהודה שייך להקשות הכא לכסייה בדקר נעוץ וכו' וצריך לשנויי דלית ליה וי"ל דהכי פי' אי אמרת בשלמא דלית ליה דרב יהודה לא קשיא ליה אברייתא דאיכא למימר דלית ליה דקר נעוץ ואפר כירה דבני אדם לא שכיחי שיש להם דקר נעוץ ואפר כירה שהוסק מערב י"ט ודרב יהודה אית ליה שיש לו עפר מזומן דשכיח הוא טפי ומ"מ אין לכסות כדרב יהודה בעפר דליתא לדרב יהודה ואין הלכה כרב יהודה ואין להקשות מאי איריא ספק וכו' הואיל וליתא לדרב יהודה ודקר נעוץ לית ליה דהא ודאי איתא לדרב יהודה לענין שמכסה בו כשהוא ודאי חיה או עוף אבל מה שאמר רב יהודה ועושה בו כל צרכו לא סבירא לן כותיה ולא שרי לכסויי בו כוי אבל כיון דאיתא לדרב יהודה צריך ליה לשנויי דלית ליה כל הני ואפי' עפר מזומן אין לו ואם כן אפי' ודאי נמי:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.