Guémara
…et les Lévites se trompèrent dans le chant. Ils ne savaient pas s'il fallait entonner le chant d'un jour ordinaire ou celui de Roch Hachana lors du sacrifice de l'offrande quotidienne de l'après-midi (tamid chel bein ha'arbayim), car on ne savait pas si des témoins arriveraient ce jour-là. À partir de ce moment, le tribunal institua qu'il n'accepterait les témoins venus attester que ce jour était Roch Hachana que jusqu'à l'heure de min'ha — c'est-à-dire l'heure où l'on offrait le tamid de l'après-midi. Si les témoins n'étaient pas arrivés à ce moment, on déclarait Eloul mois de trente jours et l'on calculait les dates des fêtes en conséquence.
וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִים אֶת הָעֵדִים אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה.
Et si les témoins venaient à partir de l'heure de min'ha — bien que les calculs des dates des fêtes ne commençassent que le lendemain — le peuple observait néanmoins ce jour-là, où les témoins étaient arrivés, comme saint, et observait aussi le lendemain comme saint. Le second jour, on observait Roch Hachana pleinement, tant en offrant ses sacrifices qu'en calculant à partir de cette date les fêtes à venir. Il est manifeste que l'observance de deux jours de Roch Hachana ne provenait pas d'un doute, en diaspora, sur le début de la fête. Plutôt, les Sages instituèrent que les deux jours de Roch Hachana forment une unité, en raison de la difficulté inhérente à fixer la date d'une fête célébrée le premier jour du mois.
וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ, וּלְמָחָר קֹדֶשׁ.
Rabba dit : depuis l'ordonnance de Rabban Yo'hanan ben Zakkaï et au-delà, un œuf pondu un jour de Roch Hachana est permis l'autre jour. Comme nous l'avons appris dans une Michna (Roch Hachana 30b) : après la destruction du Temple, Rabban Yo'hanan ben Zakkaï institua que le tribunal accepterait de nouveau les témoignages [pour fixer le début du mois] toute la journée. Le souci d'erreur n'étant plus de mise, on revint à la coutume d'origine. Comme le tribunal connaissait la date exacte d'après les témoins, ceux qui étaient proches du tribunal n'observaient qu'un seul jour de Roch Hachana ; ceux qui vivaient loin en observaient deux, simplement par doute — et comme l'un de ces jours était certainement profane, un œuf pondu le premier était permis le second.
אָמַר רַבָּה: מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ, בֵּיצָה — מוּתֶּרֶת. דִּתְנַן: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כׇּל הַיּוֹם.
Abayé lui dit : mais Rav et Chmouel n'ont-ils pas dit tous deux qu'un œuf est interdit ? Rabba lui répondit : ta question est déplacée — je te rapporte un énoncé au nom du tanna éminent Rabban Yo'hanan ben Zakkaï, et tu m'opposes une décision des Amoraïm Rav et Chmouel ?!
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בֵּיצָה אֲסוּרָה! אֲמַר לֵיהּ: אָמֵינָא לָךְ אֲנָא רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי רַב וּשְׁמוּאֵל?!
La Guemara demande : et selon l'opinion de Rav et Chmouel, la Michna n'est-elle pas difficile, puisqu'elle indique que le statut particulier de Roch Hachana a été révoqué ? La Guemara répond que ce n'est pas difficile : cette règle-ci [un œuf interdit] vaut pour nous, qui vivons hors d'Erets Israël et avons gardé la coutume ancienne d'observer deux jours de fête — pour nous, Roch Hachana est donc encore tenu pour un seul long jour, une seule sanctité. À l'inverse, cette règle-là de la Michna vaut pour eux, les habitants d'Erets Israël : puisque Rabban Yo'hanan ben Zakkaï institua que le tribunal accepterait de nouveau les témoignages toute la journée, alors même si les circonstances font observer Roch Hachana deux jours, chaque jour est tenu pour une sanctité indépendante.
וּלְרַב וּשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! לָא קַשְׁיָא: הָא לַן, וְהָא לְהוּ.
Et Rav Yossef dit : même depuis l'ordonnance de Rabban Yo'hanan ben Zakkaï et au-delà, un œuf demeure interdit. La Guemara explique : quelle est la raison de Rav Yossef ? C'est que le décret interdisant un œuf pondu le premier jour de Roch Hachana le second jour est une chose qui fut établie par un vote du Sanhédrin — après cet épisode où les témoins ne parvinrent pas à temps — et toute chose établie par un vote requiert un autre vote pour être permise. Un nouveau vote doit être pris pour rendre la chose interdite à nouveau permise, car l'interdit ne tombe pas, même si la raison du décret ne s'applique plus.
וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵילָךְ — בֵּיצָה אֲסוּרָה. מַאי טַעְמָא: הָוֵי דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן, וְכׇל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן — צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ.
Rav Yossef dit : d'où dis-je mon opinion ? De ce qu'il est écrit, après que les Juifs eurent reçu la Torah : « Va, dis-leur : retournez à vos tentes » (Devarim 5, 27) — où « vos tentes » désigne vos épouses [la reprise de la vie conjugale, interdite avant le don de la Torah]. Et il est dit, avant la révélation au Sinaï : « Quand la corne du bélier sonnera longuement, ils pourront monter sur la montagne » (Chémot 19, 13) ; et il est dit : « Tenez-vous prêts pour le troisième jour, ne vous approchez pas d'une femme » (Chémot 19, 15). Autrement dit, bien que l'interdit d'origine eût servi un but précis — ici, le don de la Torah — il fallut néanmoins rendre la chose explicitement permise [par un nouvel énoncé].
אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ, דִּכְתִיב: ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאׇהֳלֵיכֶם״, וְאוֹמֵר: ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר״.
Et cette idée a été pareillement enseignée dans une baraïta : les fruits d'une vigne de quatrième année (néta révaï) ont le statut des fruits de la seconde dîme ; aussi leur propriétaire montait-il à Jérusalem pour les y manger. S'il ne le pouvait pas — à cause de la distance ou du poids de la charge — il pouvait racheter les fruits contre de l'argent là où il se trouvait, puis racheter cet argent contre d'autres fruits à Jérusalem. Cependant, les Sages décrétèrent que les fruits des environs de Jérusalem ne seraient pas rachetés, mais que les propriétaires en apporteraient le fruit même à Jérusalem. Les « environs » de Jérusalem, à cet effet, furent définis comme une journée de marche dans chaque direction. Et voici sa limite : Eïlat au nord, Akrabat au sud, Lod à l'ouest, et le Jourdain à l'est.
(וְתַנְיָא:) כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד לְכׇל צַד. וְזוֹ הִיא תְּחוּמָהּ: (עֵלַת) מִן (הַצָּפוֹן), וְעַקְרַבַּת מִן (הַדָּרוֹם), לוֹד מִן הַמַּעֲרָב, וְיַרְדֵּן מִן הַמִּזְרָח.
Et Oulla dit — d'aucuns disent que c'est Rabba bar bar 'Hana qui dit au nom de Rabbi Yo'hanan : pour quelle raison les Sages instituèrent-ils cette ordonnance, que celui qui vivait près de Jérusalem dût y apporter son fruit ? Afin de parer (« orner ») les marchés de Jérusalem de fruits — car ce décret garantissait qu'il y eût toujours abondance de fruits à Jérusalem pour la consommation.
וְאָמַר עוּלָּא, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָה טַעַם — כְּדֵי לְעַטֵּר שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם בְּפֵירוֹת.
Et il a été enseigné en outre dans une baraïta : Rabbi Eliézer ben Hyrcanus, disciple de Rabban Yo'hanan ben Zakkaï, possédait une vigne de quatrième année située entre Lod et Jérusalem, à l'est de Lod, le long du village de Tavi. La vigne se trouvait dans les « environs » de Jérusalem au regard de cette halakha. Rabbi Eliézer ne pouvait apporter le fruit au Temple, celui-ci ayant été détruit…
וְתַנְיָא: כֶּרֶם רְבָעִי הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמִזְרַח לוֹד בְּצַד כְּפַר טָבִי,
Rachi
ונתקלקלו הלוים בשיר - תמיד של בין הערבים שאמרו בו שירה של חול שהיו סבורים שלא יבאו עוד והיום חול וכשבאו נמצא שהוא קדש ובשל שחר אין טעות דבתמיד של שחר אפילו הוקדש החדש קודם הקרבתו שיר של חול היו אומרים לפי שברוב השנים אין העדים ממהרים לבא כל כך:,עד המנחה - עד הקרבת תמיד של בין הערבים אבל לאחר מכאן אותו היום הרי הוא מעובר ומונין מיום המחרת ליום הכפורים וסוכות ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה אע"פ שאין מונין למועדות מהיום לא מזלזלינן ביה בהאי שלשים אלא גומרין אותו באיסורו כאשר הוזהרו עד המנחה ממלאכה כן נוהגין וגומרין אותו בקדושתו אלמא תחילת עשייה שני ימים לראש השנה אפילו בבית דין הוה ולא מספק שהרי ודאי שיום טוב למחר ואעפ"כ תקנו לעשותו שמע מינה חק חכמים ומצותן היה לעשותן בבאו עדים אחר המנחה והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל שנה שמא יבאו עדים אחר המנחה והרי קדושתו אחת ואין כאן לומר ממה נפשך חד מינייהו חול דשמא אין כאן חול אלא שניהם קדש:
אמר רבה - גר':,מתקנת רבן יוחנן בן זכאי - שהחזיר הדבר ליושנו לקבל עדותן כל היום ולקדש היום נמצא שאין בית דין עושין שני ימים והרחוקים העושים שני ימים אינו אלא מספק שאין יודעין אם נתקדש ביום שלשים אם בשלשים ואחד והרי הן כשאר י"ט של גליות וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך דחד מינייהו חול:
ולרב ושמואל קשיא מתניתין. דקתני דחזר הדבר ליושנו:,הא לן והא להו - לבני א"י שעושין יום אחד מותרת אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין אנו עושין שני ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה לא מפני ספק הלכך הואיל ולא פסקו מאצלנו משהתחלנו אין להקל ולומר אין מנהגנו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני הספק וביצה מותרת הא לא אמרינן דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות יום אחד עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו להיותם כיום ארוך:
הוי דבר שבמנין - ביצה זו נאסרת בקבוץ חכמים שנמנו וגמרו לעשותן שני ימים קדושה אחת אם לא באו עדים לפני המנחה וכל העושין שני ימים מחמת כן עשו שמא לא באו עדים לבית דין קודם המנחה:,צריך מנין אחר - שימנו לך ויתירוהו ולקמן פרכינן ביצה מי אתסרא במנין והלא לא נמנו אלא על קבלת עדות ובההוא חזר בו רבן יוחנן והתירו:
מנא אמינא לה - דכל דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת כי הכא אפילו הכי אסור עד שיתירוהו בפירוש בקבוץ חכמים:,לך אמור להם - לקמן מפרש לה היכי יליף:,ואומר במשוך היובל - לקמן מפרש:
ותניא - נמי דצריך מנין אחר להתירו:,כרם רבעי - שאמרה תורה קדש הלולים (ויקרא י״ט:כ״ד) וגמרינן קדש קדש ממעשר שני דכתיב ביה קדש וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ וגו' (שם כז) שצריך להעלות הפירות לירושלים או לפדותן ולהעלות הדמים לירושלים ותקנו חכמים במהלך יום אחד לכל צד שלא יפדוהו אלא הפירות עצמן יעלם ויאכלם שם כדמפרש לקמן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות:
במזרח לוד - היינו בין לוד לירושלים בתוך מהלך יום דהא אמרינן לוד בתוך מהלך יום מן המערב נמצא מזרחה בין לוד לירושלים בכיצד מברכין (ברכות דף לה.) יש פלוגתא חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי:
Tossafot
ונתקלקלו הלוים בשיר. בשיר של בין הערבים מיירי שאמרו שיר של חול שלא היו סבורים שיבאו עדים אותו יום ונהגו אותו יום חול וכשבאו לאחר המנחה נמצא שהוא קדש אבל אינו אומר בשיר של שחרית שאמרו של חול בתמיד של שחרית שהרי אפילו באו קודם הקרבת תמיד של שחרית היו אומרים שיר של חול כדאמרינן בר"ה (דף ל: ושם) לפי שרוב השנים לא היו ממהרין כל כך לבא והקשה ר' פרץ והאיכא קלקול גבי מוספין ואמאי לא חשו אלא על עבודת התמיד דכשבאו עדים מן המנחה ולמעלה כבר הקריבו התמיד וא"כ אינן יכולין להקריב המוספין דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן (יומא דף לג.) עליה השלם כל הקרבנות כולן שאין קרבן קרב לאחריה ותירץ דאפילו לא באו עד לאחר הקרבת התמיד מכל מקום המוספין קרבין דהיכא דלא אפשר שאני מידי דהוי אמחוסר כפורים בע"פ שמביא כפרתו לאחר הקרבת התמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב והכי אמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים נט. ושם) ועוד י"ל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה משום דאלים טפי דהכי אמרינן בתמיד נשחט (ג"ז שם) דאתי עשה דפסח דענוש כרת ודחי עשה דהשלמה דאינו ענוש כרת ויש מפרשי' דמעיקרא אייתו התמיד ומתנו אם לא יבאו עדים יהא תמיד ואם יבאו יהא מן המוספין ואח"כ יביאו את התמיד ושאר קרבנות ולא נהירא דאיכא בהדיא התם דאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערבים:
הא לן והא להו. פי' בקונטרס בני א"י שמקדשין החדש על פי הראייה ואין עושין אלא יום אחד ופעמים עושין שנים כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואשתני בשביל תקנת רבן יוחנן בן זכאי ואין עושין אלא יום אחד אף כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואפילו כשהיו עושין שני ימים כגון שלא באו עדים הרי הוא מחמת ספק והרי הן שתי קדושות לפי שאין זה מחמת המנהג לפיכך היתה מותרת להן אבל לבני חוצה לארץ אסור שהרי עדיין הם עושין שני ימים כבתחילה ואם כן לא אשתני להן מפני התקנה הואיל והתחילו לעשות שני ימים ולא פסקו בשום פעם לעשות יום אחד עדיין הם עומדים באיסורן להיותן כיום ארוך דלא נימא דמחמת ספק הן עושין דאין יודעין אם באו עדים אם לאו אלא מחמת המנהג הן עושין כיון דלא נשתנה להן המנהג וא"ת לר' יוסי דאמר בעירובין (דף לט. ושם) גבי שני ימים של ר"ה נולדה בראשון אסורה בשני והא ר' יוסי בא"י הוה לאחר חורבן וא"כ שתי קדושות הן ואמאי ביצה אסורה ואין לומר דהיינו קודם חורבן דהוו קדושה אחת דא"כ מאי נפקא מינה מאי דהוה הוה וכי תימא דהיינו לאחר חורבן והא דביצה אסורה היינו לבני בבל דלדידהו קדושה אחת הן זה אינו דר' יוסי מא"י ונקט מילתא בשביל בבל וי"ל דלעולם ר' יוסי מקודם חורבן קאמר ואין להקשות מאי דהוה הוה הואיל ואשמועינן פסק דגם עתה שייך לאחר חורבן לבני בבל:
כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. יש שהיו רוצין לומר מכאן דאותן חרמות שעושין לזמן עד פסח או עד זמן אחר דכי יגיע הזמן צריך מנין להתיר את החרם אע"פ שעבר הזמן דהא הרי הכא דהקב"ה אסר להם תשמיש בשביל מתן תורה וממילא ידעינן דלאחר שלשה ימים דנתנה תורה דמותרין ואעפ"כ התיר להם ולא היא דהכא אין כאן שום זמן דקרא דהיו נכונים לשלשת ימים וגו' (שמות י״ט:ט״ו) הזמינו עצמכם לדבר שיהיה לסוף שלשת ימים דאם כתיב היו נכונים שלשת ימים בלא למ"ד של לשלשת ימים הייתי מוכיח שפיר דכי היכי דצריך להתיר תשמיש צריך נמי להתיר החרם ומדלא כתיב הכי שמע מינה גבי תשמיש צריך להתיר משום דכתיב אל תגשו אל אשה וגו' דמשמע עולמית כי היכי דאסר להם קודם מתן תורה שלשת ימים אבל חרמות שמשימין לזמן מכי עבר הזמן ממילא עבר ואין צריך היתר: [ועי' תוספות סנהדרין נט: ד"ה לכל דבר]:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.