…la veille de Chabbat durant l'année sabbatique (Chémita), durant laquelle on ne prélève pas de dîmes — ce qui signifie qu'on peut prendre le fruit le lendemain sans avoir besoin de mesure corrective — et dire : « d'ici, de ces fruits, je mangerai demain ». Et les Sages disent : on ne peut manger que si l'on marque le tas de fruits la veille et que l'on dise explicitement : « d'ici jusque-là je prendrai ».
עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר: מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר מִכָּאן וְעַד כָּאן.
Guémara
GUEMARA : nous avons appris dans une Michna là-bas (Maasserot 4, 2) : des enfants qui ont caché des figues pour eux dans un champ la veille de Chabbat afin de les manger le Chabbat, et qui ont oublié et n'en ont pas prélevé les dîmes, non seulement il leur est interdit d'en manger le Chabbat — car manger le Chabbat est toujours tenu pour un repas fixe qui rend le produit soumis aux dîmes — mais même après la conclusion du Chabbat, ils ne peuvent en manger avant d'en avoir prélevé les dîmes. Et nous avons aussi appris dans une MISHNA : celui qui transporte des figues dans sa cour afin d'en faire des figues sèches, ses enfants et les gens de sa maisonnée peuvent en attendant en manger de façon occasionnelle, et ils sont exempts des dîmes. Le fait que le fruit ait atteint sa cour — par opposition à sa maison — ne suffit pas à le rendre soumis au dîmage.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְּאֵנִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשָׁכְחוּ וְלֹא עִשְּׂרוּ — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לֹא יֹאכְלוּ אֶלָּא אִם כֵּן עִשְּׂרוּ. וּתְנַן נָמֵי: הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ לְקַצּוֹת — בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִין מֵהֶן עֲרַאי וּפְטוּרִים.
Sur la base de ces deux sources, Rava s'enquit auprès de Rav Na'hman : au sujet du Chabbat, quelle est la halakha quant à savoir s'il établit une obligation de dîmer une nourriture qui a été mouktsé le Chabbat ? Précisément, dans le cas d'un objet dont le travail n'a pas été achevé, le fait que la nourriture soit mouktsé le Chabbat lui confère-t-il le statut de nourriture entièrement préparée, ou non ? Disons-nous que, puisqu'il est écrit « et appelle le Chabbat un délice » (Yéchayahou 58, 13), cela implique que toute nourriture qu'on mange le Chabbat est tenue pour un délice et non pour un repas occasionnel, et que le Chabbat établit donc une obligation de dîmer — comme si la nourriture était pleinement achevée et propre à être mangée en repas fixe — même pour un objet dont le travail n'a pas été achevé ? Ou peut-être le Chabbat établit-il une obligation de dîmer un objet dont le travail est achevé, mais non un objet dont le travail n'est pas achevé ?
בְּעָא מִנֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: שַׁבָּת, מַהוּ שֶׁתִּקְבַּע מוּקְצֶה לְמַעֲשֵׂר בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ? מִי אָמְרִינַן, כֵּיוָן דִּכְתִיב: ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״, קָבְעָה וַאֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, אוֹ דִלְמָא: בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ — קָבְעָה, בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ — לָא קָבְעָה?
Rav Na'hman dit à Rava : le Chabbat établit l'obligation des dîmes, aussi bien au sujet d'un objet dont le travail est achevé qu'au sujet de choses dont le travail n'est pas achevé. Rava dit à Rav Na'hman, en objectant : mais dis que la loi du Chabbat devrait être semblable à celle d'une cour — tout comme une cour n'établit la nourriture qui y est placée comme repas fixe au regard des dîmes que lorsque le travail d'un objet est achevé, de même le Chabbat ne devrait établir qu'un objet dont le travail est achevé comme soumis au dîmage. Rav Na'hman dit à Rava : je n'ai pas dit cela sur la base de ma propre logique, qui peut être contrée par une logique tienne. Plutôt, nous le tenons comme un enseignement ordonné (reçu par tradition) : le Chabbat établit aussi bien les choses dont le travail est achevé que celles dont le travail n'est pas achevé.
אֲמַר לֵיהּ: שַׁבָּת קוֹבַעַת, בֵּין בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ: וְאֵימָא שַׁבָּת דּוּמְיָא דְחָצֵר, מָה חָצֵר — אֵינָהּ קוֹבַעַת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, אַף שַׁבָּת — לֹא תִּקְבַּע אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ! אֲמַר לֵיהּ: תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּיָדֵינוּ שֶׁהַשַּׁבָּת קוֹבַעַת, בֵּין בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.
Mar Zoutra, fils de Rav Na'hman, dit : nous aussi avons appris dans la MISHNA : et Rabbi Eliézer énonça en outre qu'une personne peut se tenir au-dessus d'objets dans le lieu d'entreposage, la veille de Chabbat durant l'année sabbatique, et dire : « je mangerai d'ici et d'ici ». La raison est qu'il s'agit de fruits de l'année sabbatique, à l'égard desquels on n'est pas tenu de prélever les dîmes. Mais si cela survenait durant les autres années du cycle sabbatique, de même diras-tu qu'il est interdit d'en manger sans avoir prélevé les dîmes. Quelle en est la raison ? N'est-ce pas parce que le Chabbat les établit au regard des dîmes, et qu'on ne peut donc en manger avant que les dîmes n'aient été prélevées ?
אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עוֹמֵד אָדָם עַל הַמּוּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית וְכוּ׳. טַעְמָא דִּשְׁבִיעִית — דְּלָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי הוּא, הָא בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ — הָכִי נָמֵי דְּאָסוּר, מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּשַׁבָּת קָבְעָה?
La Guemara réfute cela : ce n'est pas une preuve, car là c'est différent : puisqu'il a dit « d'ici je mangerai demain », il a immédiatement établi pour lui-même un repas avec ces fruits, en énonçant son intention de les manger tels quels. La Guemara demande : si tel est le cas, pourquoi la Michna mentionne-t-elle particulièrement le Chabbat ? Même si l'on disait cela un jour de semaine, il en irait de même — puisqu'on les a mis de côté pour son repas, ils sont tenus pour achevés et soumis aux dîmes. La Guemara répond : cela vient nous enseigner ceci : on ne doit pas conclure qu'un produit non dîmé est intrinsèquement mouktsé — parce qu'on ne peut en prélever les dîmes et le manger [le Chabbat] ; il est plutôt tenu pour préparé au regard du Chabbat, en ce sens que, si l'on a transgressé les paroles des Sages et l'a corrigé en prélevant les dîmes, il est tenu pour corrigé.
לָא, שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאָמַר: ״מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר״ — קָבַע לֵיהּ עִלָּוֵיהּ. אִי הָכִי מַאי אִרְיָא שַׁבָּת, אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּטֶבֶל מוּכָן הוּא אֵצֶל שַׁבָּת, שֶׁאִם עָבַר וְתִקְּנוֹ — מְתוּקָּן.
Rachi
ערב שבת בשביעית - שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:,ואומר מכאן אני נוטל למחר - וסגי בהכי דיש ברירה:,עד שירשום - בסימן דאין ברירה:
גמ' תינוקות שטמנו תאנים - בשדה או בגנה לאכילת שבת ושכחו ולא עשרו כו' לא יאכלו ואף על גב דקי"ל אין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית או פני החצר בב"מ בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) אכילת שבת חשובה ועראי שלה הרי הוא קבע והרי הוטמנו לאכילת שבת והוקבעו והאי דנקט תינוקות רבותא היא דאשמעינן דיש להם מחשבה ע"י מעשה המוכיח כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין דף יג.) ותאנים דבר שנגמרה מלאכתן הוא אא"כ חשב עליהן לקציעות או לגרוגרות ושמעינן מינה בדבר שנגמרה מלאכתו שבת קובעת למעשר בלא ראיית פני הבית ובדבר שלא נגמרה מלאכתו לא שמעינן אי קבעה אי לא קבעה:,ותנן המעביר תאנים - השוטח תאנים בחצרו:,לקצות - ליבשן לעשות מהן קציעות ולאחר שנעשו קציעות דורסן בעגול:,בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין - מלעשר דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומבעיא ליה לרבא שבת מי הוה כחצר או עדיפא מיניה:
מהו שתקבע מוקצה למעשר - מוקצה היינו לא נגמרה מלאכתו:,בדבר שלא נגמרה מלאכתו - לישנא יתירא הוא והוא פי' של מוקצה ונכתב בספרים:,כיון דכתיב וקראת לשבת עונג - כיון דאקרי אכילה דידיה עונג קבעה שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע:
שבת קובעת - אם יחדה לשבת אסורה אף למוצאי שבת ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל שאכילתה לעולם קבע היא קרויה אבל למוצאי שבת מותר כדלקמן:
על המוקצה - וסתמיה לא נגמרה מלאכתו עד עתה:,שביעית - לאו בר עשורי היא נפקא לן במכילת' מואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה (שמות כ״ג:י״א) מה חיה אוכלת שלא במעושר אף אדם אוכל שלא במעושר:,הכי נמי דאסיר - לאכול למחר משום מעשר:,מאי טעמא - בשאר שני שבוע לא הא בשאר שני שביעית לא קבע למעשר בלא ראיית פני הבית ואפי' בבית אינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) וזה כשנכנס לא נקבע דהא לא נגמרה מלאכתו ואמר לעיל דאין חצר קובעת אלא בדנגמר ובית וחצר שוין כדאמרי' התם בהשוכר ואמאי נקט מתניתין שביעית למיסר שאר שנים לאו משום קביעות דשבת:
שאני התם כו' - דאיהו אחשבה בדבורו שקראה אכילה:,אי הכי - דטעמיה משום דבוריה הוא:,מאי אריא שבת - מאי אריא דאשמעינן הך בשבת לשמעינן בחול ובסדר זרעים והכא ליפלגו בהכנה דגוזלות כדאפלגו ב"ש וב"ה בברירה:,הא קמ"ל דטבל מוכן הוא כו' - להכי נקט גבי שבת לאשמועינן מלתא אחריתי אגב אורחיה דאצטריך לאפלוגי בהכנה תנא נמי הא בהדיה דבשאר שני שבוע אינו אסור משהזמינן אלא משום מעשר בלבד אבל הכנה איתא שאם בא אדם אחד ועבר ותקנו מתוקן ומותר לאכול ולא אמרינן לא מהניא ליה הזמנה כל זמן שלא נתקן דהא מוקצה מחמת אסור טבל הוא ואסחיה מדעתיה קמ"ל כיון דהגבהת תרומה ומעשר מדאורייתא בשבת שרי אין זה מוקצה מחמת איסור והכי שמעינן ליה ממתניתין מדקתני עומד אדם על המוקצה לכתחלה בשביעית ולא מצי למידק מינה איסור בשאר שני שבוע אלא הכי קאמר הא בשאר שני שבוע לא יעמוד ויאמר כן דקבע ליה בדבוריה ומחייב במעשר ולמחר אכיל ליה בטבליה דאי ס"ל לתנא דאיסור מוקצה נמי לא פקע מיניה הכי הוה ליה למתני העומד על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר הרי זה מן המוכן ודייקינן מיניה הא בשאר שני שבוע אינו מוכן אי נמי עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר והרי זה מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מוכן אבל השתא לא שמעינן מדיוקא דנתסר משום מוקצה אלא משום מעשר:
Tossafot
ואומר מכאן אני נוטל. מקשה בירושלמי מחלפא שטתייהו דב"ש לעיל. קאמר לא יטול אא"כ נענע והכא קאמר דבאמירה בעלמא סגי דהא ר"א שמותי הוא [א] וי"ל דלא קשה דלא מחלפא שטתייהו דמוקצה דבעלי חיים. עדיף ומחמירין טפי אבל קשה דמחלפא שטתייהו דב"ה דלעיל קאמר דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר דבעי שירשום ויש לומר דשאני הכא דאקצייה בידים:
תינוקות שטמנו וכו'. ואע"ג שיכולין לאכול אכילת עראי עד שיראו פני הבית או פני החצר מ"מ אכילת שבת חשובה ועראי שלו קבע וכיון שטמנו. בשבת לאכול הוקבעו אע"פ שעבר שבת ונקט תינוקות לרבותא אע"פ שאין להם מחשבה גרידא מעשה יש להם:,בניו ובני ביתו אוכלין אכילת עראי. פי' בירושלמי דוקא בניו אבל איהו גופי' אקבעינהו דגלה בדעתו להניחם שם כך:
הא בשאר שני שבוע לא. דשבת אקבעינהו וכללא דשמעתין כל היכא דר"ל שקובע קובע בלא ראיית פני הבית כמו אם הכניסן דרך (שערים) [דרך גגות וקרפיפות]:
אי הכי מאי אריא שבת אפי' בחול נמי. אי הכי דטעמא משום דקבעי' בדבורו אפילו בחול נמי וכ"ת משום דאצטריך לאשמועינן הכנה ומכאן אני נוטל לפיכך נקט שבת והא מתני' קמשמע לן תרתי דדבורו קובע ואשמועינן דין הכנה דא"כ לשמעינן בחול דבורו קובע דהוי רבותא טפי ופלוגתא דהכנה לשמעינן במקום אחר בפירות מתוקנים אם כנסן לאוצר בצריך שירשום ולומר סגי לומר מכאן אני נוטל משמע מדנקט שבת לענין טבל דשבת קובע בטבל בשאר ימי שבוע א"נ ה"פ לשמעינן בחול דדבורו קובע ובהכנה לפלגו פלוגתא דב"ה וב"ש גבי גוזלות כדאיתא לעיל ולא נהירא כדפרישית לעיל דלא שייך פלוגתייהו בבעלי חיים:,הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל כו'. לכך נקטינהו לענין שבת דאגב אורחיה דהכנת שבת אשמועינן חדוש אחר דהיכא דהזמינו לשבת דאינו אסור אלא משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרינן הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן והכי דייק ליה מדתני עומד אדם על המוקצה וכו' משמע הא בשאר שני שבוע לא יעמוד לכתחלה הא אם עבר ותקנו מתוקן אבל אי ס"ל לתנא דמשום איסור מוקצה לא תקנו כשעבר ותקנו הכי הל"ל . העומד על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר הרי הוא מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מן המוכן:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.