Mishna 1
MISHNA: La mitsva de la dîme animale est en vigueur à la fois en Eretz Israël et à l'extérieur d'Eretz Israël, en présence, c'est-à-dire au temps du Temple et non en présence du Temple. Cela s'applique aux animaux non sacrés mais pas aux animaux sacrificiels. Et cela s'applique au gros et au petit bétail, mais il n'y a pas de dîme de l'un pour l'autre; et cela s'applique aux moutons et aux chèvres, et ils reçoivent la dîme les uns pour les autres.
מַתְנִי׳ מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה.(משנה)
Et cela est en vigueur pour les animaux du nouveau troupeau et pour les animaux de l'ancien troupeau, mais il n'y a pas de dîme pour les uns pour les autres. Comme il est de droit, il faut en déduire: si les animaux du nouveau troupeau et de l'ancien troupeau, qui ne sont pas frappés de l'interdiction de s'accoupler de diverses espèces lorsqu'ils sont accouplés entre eux, parce qu'ils sont d'une seule espèce, ne reçoivent néanmoins pas la dîme l'un pour l'autre, alors en ce qui concerne les moutons et les chèvres, qui sont frappés de l'interdiction de s'accoupler de différentes espèces lorsqu'ils sont accouplés entre eux, n'est-il pas juste qu'ils ne recevront pas la dîme l'un pour l'autre? Par conséquent, le verset déclare: « Et toute la dîme du gros ou du menu bétail, tout ce qui passe sous la verge, le dixième sera consacré à l'Éternel » (Lévitique 27:32), indiquant qu'en ce qui concerne la dîme des animaux, tous les animaux qui sont inclus dans le terme troupeau sont une seule espèce.
בֶּחָדָשׁ וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה אֵינָם מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, כְּבָשִׂים וְעִזִּים שֶׁהֵן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה — אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהוּ מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְצֹאן״, מַשְׁמַע כׇּל צֹאן אֶחָד.
Guémara
GEMARA: La mishna enseigne que la mitsva de la dîme animale est en vigueur à la fois en Eretz Israël et à l'extérieur d'Eretz Israël. La Guemara suggère: Disons que la mishna n'est pas conforme à l'opinion de Rabbi Akiva. Comme il est enseigné dans une baraïta, Rabbi Akiva dit: On aurait pu penser qu'une personne devait apporter sa dîme pour ses animaux de l'extérieur d'Eretz Israël et la sacrifier dans le Temple. C’est pourquoi le verset déclare: « Et tu y apporteras tes holocaustes, et tes offrandes, et tes dîmes, et l’offrande de tes mains, et tes vœux, et tes offrandes, et les premiers-nés de ton gros et de ton menu bétail » (Deutéronome 12: 6).
גְּמָ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יַעֲלֶה אָדָם מַעְשַׂר בְּהֵמָה מֵחוּצָה לָאָרֶץ וְיַקְרִיבֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם״.
Rabbi Akiva explique: La forme plurielle « dîmes » indique que le verset parle de deux dîmes; l’une est la dîme des animaux, et l’autre est la deuxième dîme des céréales, c’est-à-dire des produits. Puisque ces deux dîmes sont incluses dans le même mot, il en découle que du lieu où vous faites monter la dîme du grain, c'est-à-dire Eretz Yisrael, puisque l'obligation de séparer la dîme du grain ne s'applique que là-bas, vous faites également monter la dîme des animaux; mais d'un endroit où vous ne faites pas monter la dîme du grain, c'est-à-dire en dehors d'Eretz Israël, vous ne faites pas non plus monter la dîme des animaux. Cette baraïta, qui exprime l'opinion du rabbin Akiva, contredit apparemment le jugement de la mishna.
בִּשְׁתֵּי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה וְאֶחָד מַעְשַׂר דָּגָן, מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר דָּגָן אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר בְּהֵמָה, וּמִמְּקוֹם שֶׁאִי אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר דָּגָן אִי אַתָּה מַעֲלֶה מַעְשַׂר בְּהֵמָה!
La Guemara répond: On peut même dire que la mishna est conforme à l'opinion de Rabbi Akiva, puisque la baraïta et la mishna font référence à des cas différents. La baraïta fait ici référence à l'obligation d'apporter la dîme des animaux à Jérusalem pour qu'ils soient sacrifiés sur l'autel. En revanche, la mishna parle ici du statut d’un animal sur dix; ces animaux doivent être séparés et consacrés. La Guemara ajoute que le langage de la baraïta est également précis, car il présente une dérivation de l’expression « et tu y amèneras ». Concluez de cette citation que la baraïta fait spécifiquement référence à l'obligation d'apporter la dîme des animaux et de la sacrifier à Jérusalem.
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, כָּאן לִיקְרַב, כָּאן לִיקְדַּשׁ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָא נָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה״, שְׁמַע מִינַּהּ.
La Guemara demande: Si oui, puisque la dîme des animaux en dehors d’Eretz Israël n’est pas sacrifiée sur l’autel, pourquoi est-elle consacrée? Quelle est la signification de son caractère sacré? La Guemara répond qu'elle est consacrée dans la mesure où elle ne peut être mangée par son propriétaire que lorsqu'elle développe une imperfection.
אִי הָכִי, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ קָרֵב, אַמַּאי קָדוֹשׁ? לְנֶאֱכָל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים.
§ La Michna enseigne que la dîme des animaux est en vigueur à la fois en présence du Temple et non en présence du Temple. Les défis de la GUEMARA: Si tel est le cas, alors même de nos jours, la halakha de la dîme animale devrait être en vigueur. Pourquoi alors les gens ne retirent-ils pas un animal sur dix de leur troupeau? La Guemara répond: La raison est conforme à l'opinion du Rav Houna, comme le dit Rav Houna: Il s'agit d'un décret rabbinique dû à un orphelin, c'est-à-dire un bébé animal dont la mère est morte avant sa naissance, de peur qu'il ne soit inclus avec les autres animaux à donner la dîme; l'obligation de la dîme pour les animaux ne s'y applique pas.
בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ הָאִידָּנָא נָמֵי! כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: גְּזֵירָה מִשּׁוּם יָתוֹם.
Les défis de la GUEMARA: Si tel était le cas, alors même à l'origine, lorsque le Temple existait, la pratique aurait également dû être de ne pas séparer la dîme des animaux au cas où un animal orphelin serait inclus dans le décompte. Au contraire, la Guemara explique qu'il n'y avait aucune préoccupation pour un animal orphelin lorsque le Temple était en place, car il était possible d'éliminer cette préoccupation en annonçant à tout le monde qu'un animal orphelin est exempté de la dîme animale. La Guemara suggère: Ici aussi, il est possible de dissiper l'inquiétude au moyen d'une annonce selon laquelle un animal orphelin est exempté de la dîme animale.
אִי הָכִי, מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא! אֶלָּא, אֶפְשָׁר בְּהַכְרָזָה. הָכָא נָמֵי, אֶפְשָׁר בְּהַכְרָזָה!
Rabba dit plutôt: La raison pour laquelle la dîme des animaux n’est plus séparée est due à la crainte qu’un accident ne se produise. Et d’où dites-vous que nous soyons inquiets d’un incident après la destruction du Temple? Comme nous l’avons appris dans une baraïta: on ne peut ni consacrer des objets, ni estimer la valeur d’un objet sur la base de son évaluation, ni dédier des objets à un usage sacré (voir Lévitique, chapitre 27) et consacrer sa valeur monétaire au trésor du Temple, à l’heure actuelle, lorsque le Temple n’est plus debout.
אֶלָּא אָמַר רַבָּה: מִשּׁוּם תַּקָּלָה, וּמְנָא תֵּימְרָא דְּחָיְישִׁינַן לְתַקָּלָה? דִּתְנַן: אֵין מַקְדִּישִׁין, וְאֵין מַעֲרִיכִין, וְאֵין מַחְרִימִין בַּזְּמַן הַזֶּה.
La baraïta continue: Et si l'on consacrait, ou valorisait, ou consacrait des objets à un usage sacré, la présence de ces objets pourrait conduire à une mésaventure de violation de l'interdiction d'utiliser des biens consacrés. Par conséquent, si l’on consacre un animal, il doit être détruit. S'il consacre des produits, des vêtements ou des récipients fabriqués à partir de matériaux qui se décomposent, il doit les stocker jusqu'à ce qu'ils se décomposent. Et s’il a consacré de l’argent ou des récipients en métal, il doit les prendre et les jeter dans la Mer Morte. La Guemara ajoute: Et dans le cas d’un animal, qu’est-ce qui constitue un déracinement? Il verrouille la porte devant lui et il meurt tout seul de faim. Cette baraïta indique que les animaux qui ne peuvent pas être sacrifiés de nos jours doivent être laissés mourir afin qu'ils ne soient pas utilisés de manière inappropriée.
וְאִם הִקְדִּישׁ וְהֶעֱרִיךְ וְהֶחְרִים, בְּהֵמָה — תֵּיעָקֵר, פֵּירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים — יֵרָקְבוּ, מָעוֹת וּכְלֵי מַתָּכוֹת — יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח. וְאֵיזֶהוּ עִיקּוּר? נוֹעֵל דֶּלֶת בְּפָנֶיהָ וְהִיא מֵתָה מֵאֵילֶיהָ.
La Guemara défie: si tel est le cas, alors un premier-né ne devrait pas non plus être consacré, car cela pourrait également conduire à un accident. La Guemara répond: La question de la consécration d'un premier-né dépend-elle de nous? L'animal est automatiquement consacré dès sa sortie du ventre de sa mère. La Guemara répond que voici ce que dit celui qui pose la question: vendons les oreilles de tous les premiers-nés des animaux aux païens avant leur naissance, afin qu'elles ne soient pas consacrées dès le départ. Un animal premier-né appartenant conjointement à un juif et à un gentil n’est pas consacré comme premier-né.
אִי הָכִי, בְּכוֹר נָמֵי לָא לִיקְדֹּשׁ! בְּכוֹר בְּדִידַן תַּלְיָא מִילְּתָא? בְּרֶחֶם קָדוֹשׁ! הָכִי קָאָמַר: לִיקְנִינְהוּ לְאוּדְנַיְיהוּ לְגוֹיִם, דְּלָא לִיקְדֹּשׁ מֵעִיקָּרָא!
Rachi
מתני' מעשר בהמה כו' בכבשים ובעזים - כלומר ונוהג בכבשים ועזים:
חדש - שנולדו לאחר אלול:,ישן - שנולדו קודם אלול:,ואין מתעשרין חדש וישן מזה על זה - כדמפרש בגמרא:
גמ' לימא מתני' - דקתני נוהג בחוצה לארץ:
מעשר דגן - אינו נוהג אלא בארץ דקאמרינן בפ"ק דקדושין (דף לז.) כל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ וילפינן ליה מקראי:
ליקרב - לאו קדוש. ומתני' דקתני נוהג ליקדש קאמר ומפרש בסמוך למאי הלכתא קדוש:,דיקא נמי - דר"ע מהקרבה הוא דקממעט לה מדנסיב הש"ס למילתיה מוהבאתם שמה דהיינו הקרבה:
במומו - דימתין עד שיומם ואוכלן. מעשר בהמה בין תם בין בעל מום דבעלים הוא דלא אשכחן קרא דליתביה לכהן:
כדרב הונא דאמר - לקמן בהאי פירקא (בכורות דף נח:):,גזירה משום יתום - ה"נ גזרה משום יתום שלא יכניס יתום לדיר להתעשר דאמר במתני' הכל נכנסים לדיר להתעשר חוץ מכלאים וטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום. ולהכי נקט רב הונא יתום טפי מכל הני משום דהתם גבי מילתיה לא שייך למימר אלא לקוח ויתום לקמן בהאי פירקא. יתום שמתה אמו בשעת לידה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים:
מעיקרא נמי - כשהמקדש קיים נגזור משום יתום:,אלא - להכי לא גזרינן בזמן בית המקדש דאפשר בהכרזת ב"ד שלא יכניס אדם יתום לדיר להתעשר הילכך האידנא נמי ליפרשו ואפשר בהכרזה:
משום תקלה - דאין לנו על מה להקריב וצריך לשהויי עד שיומם ואתי ביה לידי תקלה דגיזה ועבודה או שוחטו בלא מום:,ואין מחרימין - דחרם הויא קדש כהקדש דכתיב כל חרם קדש קדשים וגו':
תיעקר - דלא ליתי בה לידי תקלה:,מתה מאיליה - ברעב:
בכור בדידן תליא - בתמיה:,הכי קאמר - הכי פרכינן הואיל וחיישת לתקלה לקנינהו לאודנייהו דאימהות לעובדי כוכבים כי היכי דתיהוי יד עובד כוכבי' באמצע ולא ליתי לידי בכורה:
Tossafot
מעשר בהמה כו' - בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן להכי תנא מעשר אגב בכור ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים:,נוהג בארץ ובחוצה לארץ - הא דאמרי' בריש שילוח הקן (חולין דף קלח:) דכל היכא דתנא בארץ ובחוצה לארץ שלא לצורך לבד מראשית הגז היינו בהנהו דתנן בההיא מכילתא אבל הכא לצורך הוא:
רבי עקיבא אומר יכול יעלה אדם מעשר כו' - בתמורה בסוף אלו קדשים (תמורה דף כא:) קאמר נמי רבי עקיבא הכי דבכור הבא מחוצה לארץ אינו קרב דמוקי התם מתני' דמס' חלה (פ"ד מי"א) דבן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלום ממנו כר' עקיבא:
כרב הונא דאמר רב הונא גזירה משום יתום - דרב הונא לקמן בפירקין (בכורות דף נח:) כיצד מעשרן ושם לא שייך למיגזר משום כלאים וטריפה ויוצא דופן אבל כאן שייך למיגזר משום הנהו כמו משום יתום אלא איידי דנקט רב הונא התם נקטה הכא ומיהו תימה דלא נקט לקוח ויתום כדנקט התם לכך נראה לי לפרש דנקט הכא דוקא יתום דטעו ביה טפי מבאחריני משום דלא בקיאי דיתום נמי לא משכחת ליה אלא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים:
אלא משום תקלה - משמע הכא דאין מעשר בהמה נוהג בזמן הזה משום תקלה והקשה ר"ת בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נד:) דרבי אלעזר בן עזריה הוה מעשר תריסר אלפי עגלי מעדריה בכל שתא ולאחר החורבן היה דרבן יוחנן בן זכאי שהוא נשיא היה לאחר חורבן ואחריו רבן גמליאל ובימי רבן גמליאל מנו את ר' אלעזר בן עזריה נשיא כדאי' בפרק תפלת השחר (ברכות דף כז:) ובן י"ח שנה היה ואין לפרש כלל דאיירי בעישור שנותנין למלך כמו ארנונא ודוחק נמי לפרש דאפוטרופוס היה לו כשהוא קטן שהיה מעשר ושמא לא בטלו מעשר בהמה כ"כ סמוך לחורבן:,ואין מחרימין בזמן הזה - אפילו למ"ד (ערכין דף כט.) סתם חרמים לכהנים אפי' במפרש לכהנים איכא למיגזר משום תקלה דכל זמן שהם ביד בעלים הרי הן הקדש כדאיתא לעיל בריש כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב.) ובפ"ק דע"ז (דף יג.) פרש"י דקסבר סתם חרמים לבדק הבית ואי נמי כדפרי' והא דאמר עולא בערכין בסוף פרק המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהן דקסבר סתם חרמים לכהנים גבי ההוא גברא דאחרימנהו לנכסיה יש לחלק דהיינו במקרקעי דבלאו הכי מקשה ר"ת רב יהודה דסבר התם סתם חרמים לבדק הבית היכי שרי התם ע"י פדייה דלישקול ארבע זוזי ושדי בנהרא ואומר רבינו תם דהתם במקרקעות דאי אסרת להו איסור עולם כ"ש דאתי לידי תקלה טפי ומיהו קשה דמשמע התם דאיירי במטלטלין דפריך עלה מהא דתניא דאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ומשני הא במקרקעי הא במטלטלי וי"ל דמקרקעי חוצה לארץ קרי מטלטלי כדמסיק התם דכמטלטלי דמו ואע"ג דקאמר והא מעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה משמע מדקאמר נמי דהוה במקרקעי ובמטלטלי מ"מ לא התיר אלא המקרקעי לבד וכל שכן דניחא השתא דמכח זה פשיטא ליה להש"ס דבקרקעי נמי הוה עובדא דאי לא הוה התם אלא מטלטלי לא הוה שרי להו:
מעות וכלי מתכות יוליך הנאה לים המלח - משמע דוקא לים המלח ולא סגי בשאר נהרות וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים דף כח.) דבשאר נהרות בעיא שחיקה אבל לים המלח מטיל בעיניה וכן בעלמא הפריש מעות לנזירותו ומת אמרינן יוליך הנאה לים המלח ותימה דבההוא עובדא דערכין (דף כט.) קאמר שקיל ארבע זוזי ושדי בנהרא וכן ביומא בפרק הוציאו לו (יומא דף נה:) קאמר ונשקול ארבעה זוזי ונשדי בנהרא ואידך לישתרו ושמא התם איירי על ידי שחיקה ועכשיו כשאדם בא לחלל כרם רבעי או נטע רבעי צריך לשחוק הנהו זוזי ומחלל עלייהו ולשדי בנהרא:,ואי זהו עיקור נועל דלת כו' - בבכור בזמן הזה לא הוה שרינן למיעבד הכי דלא מיבעיא ישראל שיש לו לקיים מצות נתינה ולהמתין לכהן שירצה לקבלו אפי' יותר משלשים יום בדקה וחמשים בגסה דהא דתנן (לעיל בכורות דף כו:) עד כמה חייב ליטפל היינו אפי' בא כהן לקבלו תוך הזמן הזה כדקתני אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי הרי זה לא יתן אלא אפי' קבלו הכהן לא שרי ליה כהן לכונסו לכיפה דלא מישתמיט בשום דוכתא למתני הכי גבי בכור ולעיל (בכורות דף לה.) תנן בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל משמע שהיו רגילין להמתין עד שיפול בו מום ויש לחלק בין בכור למקדיש בזמן הזה דבכור דשרי בנפילת מום בלא פדייה איכא הפסד קדשים אם היה כונסו לכיפה אבל מקדיש דאפי' נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק ליה מיבעי להשליך הדמים לאיבוד הילכך כשכנסו עכשיו לכיפה אין כאן הפסד קדשים:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.