Traité Bechorot

27b

Étude de Bechorot 27b

Étude de la Guémara 27b

Guémara

Mais avons-nous un aspersion des cendres de la génisse rousse? Puisque sans un tel aspersion, on reste impur après un contact avec un cadavre, en quoi peut-il être utile de s'immerger dans un bain rituel? Rami bar Ḥama lui dit: Rav Nahman ne devrait-il pas se soucier de l'opinion du vieil homme, c'est-à-dire Rav Amram? Ne vaudrait-il pas mieux attendre son retour avant de répondre? Pendant ce temps, Rav Amram revint. Il leur dit que voici ce que dit Rav: Celui qui est devenu impur à cause de l'impureté conférée par un cadavre peut s'immerger et prendre du teruma provenant de produits cultivés en dehors d'Eretz Israël.

וְכִי הַזָּאָה יֵשׁ לָנוּ? אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא: לָא לֵיחוּשׁ לֵיהּ לְסָבָא. אַדְּהָכִי אֲתָא רַב עַמְרָם, אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רַב: טְמֵא מֵת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ.

La Guemara commente: Mais la halakha n'est pas conforme à son opinion. Mar Zutra a dit au nom de Rav Sheshet: Celui qui est devenu impur au contact de la carcasse d'un animal rampant peut s'immerger dans un bain rituel et prendre du teruma à partir de produits cultivés en dehors d'Eretz Yisrael. Mais la halakha n’est pas conforme à son opinion.

וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ, דְּאָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: טְמֵא שֶׁרֶץ טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.

§ La Michna enseigne: L'animal premier-né est mangé année après année, c'est-à-dire au cours de sa première année, qu'il soit imparfait ou intact. La Guemara commente: Du fait que la mishna dit: Si une tache s'est développée au cours de sa première année, plutôt qu'au cours de la première année, c'est-à-dire qu'on compte selon son année, et non selon l'année civile. Autrement dit, l’année est calculée à partir du jour de la naissance de l’animal. D’où vient cette matière?

בְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְּשָׁנָה כּוּ׳. מִדְּקָאָמַר ״נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ״, לְמֵימְרָא דִּלְשָׁנָה דִּידֵיהּ מָנֵינַן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?

Il est dérivé d'un verset, comme Rav Yehuda dit que Rav dit que le verset déclare: « Vous en mangerez devant l'Éternel votre Dieu, année après année [shana beshana] à l'endroit que l'Éternel choisira, vous et votre maison » (Deutéronome 15: 20). L'expression « Shana Beshana », qui peut également être traduite par: Une année dans une année, indique que le verset fait référence à une année qui entre dans une autre année. Quel type d’année entre dans une autre année? Il faut dire qu'il s'agit de l'année du premier-né de l'animal, qui entre dans l'année civile suivante, car si l'animal est né au milieu de l'année, sa première année inclut une partie de l'année civile suivante.

דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה״, אֵיזוֹהִי שָׁנָה שֶׁנִּכְנֶסֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ? הֱוֵי אוֹמֵר: שָׁנָה שֶׁל בְּכוֹר.

L’école du Rav enseignait qu’il existe une halakha différente dérivée de l’expression « année après année ». Cette phrase indique qu’il peut être consommé un jour de cette année et un jour de l’année prochaine. Le verset enseigne ainsi à propos d'un animal premier-né sans défaut, qui est sacrifié dans le Temple, qu'il est mangé pendant deux jours et une nuit, comme une offrande de paix.

דְּבֵי רַב תָּנָא: ״שָׁנָה בְּשָׁנָה״ — יוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה זוֹ, וְיוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה זוֹ, לִימֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

La Guemara demande: D'où l'école du Rav tire-t-elle la halakha selon laquelle un premier-né doit être mangé au cours de sa propre année et que son année n'est pas calculée selon l'année civile? Ils la dérivent de la halakha d'autres animaux sacrificiels, dont l'âge est compté à partir de leur naissance plutôt que par année civile. Et en ce qui concerne les autres animaux sacrificiels eux-mêmes, d'où vient-on que leur âge soit compté à partir de leur naissance? Rav Aḥa bar Yaakov dit que le verset déclare: « Et lorsque les jours de sa purification seront accomplis, pour un fils ou pour une fille, elle amènera un agneau de sa première année en holocauste, et un pigeon ou une colombe en sacrifice pour le péché, à l'entrée de la tente d'assignation, au prêtre » (Lévitique 12: 6). Cette description de l’agneau fait référence à sa propre année, et non à une année du décompte du monde.

דְּבֵי רַב, מְנָא לְהוּ? יָלְפִי מִקֳּדָשִׁים, וְקָדָשִׁים גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא ״כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ״ — שְׁנָתוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא שָׁנָה שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם.

La Guemara demande: Et Rav, d'où vient-il qu'un premier-né soit mangé pendant deux jours et une nuit? La Guemara répond: Il le tire d’un verset dans lequel Moïse parlait à Aaron et à ses fils au sujet de la consommation du premier-né: « Et leur chair sera à toi, comme la poitrine agitée et comme la cuisse droite, elle sera à toi » (Nombres 18: 18). Le verset juxtaposait ainsi la halakha du premier-né avec la poitrine et la cuisse d’une offrande de paix. Tout comme là-bas, il peut être mangé pendant deux jours et une nuit, comme indiqué explicitement dans un verset (voir Lévitique 7: 16), de même ici, un premier-né peut être mangé pendant deux jours et une nuit.

וְרַב, נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין״ — הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים: מָה לְהַלָּן שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, אַף כָּאן שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

Rachi

וכי הזאה יש לנו - בזמן הזה דכיון דאין עכשיו הזאה בזמן הזה הערב שמש נמי לא בעי:,לא ליחוש ליה לסבא - בתמיה. וכי לא נחוש לכבוד רב עמרם שאינו בכאן ואין טוב להורות שום הוראה עד שיבא:,טובל ואוכל - ואין צריך הערב שמש:

ולית הלכתא כוותיה - הש"ס קמהדר ליה:

דלשנה דידיה מנינן - דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור:

זו שנה של בכור - כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור היא נכנסת בחברתה דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שניה למנין עולם מתשרי:

יום אחד בשנה זו - דכי שוחטו ביום אחרון לשנתו יכול לאוכלו אותו היום ויום המחרת שהוא משנה שניה דהיינו שני ימים:

ולדבי רב מנא להו - דלשנה דידיה מנינן:,מקדשים - משאר קדשים הבאים בני שנה דכתיב בהו כבש בן שנתו:

ובשרם יהיה לך כחזה התנופה - בבכור מישתעי בסדר ויקח קרח: תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה והמורם ממנה דהיינו חזה ושוק כיוצא בה הוא:

Tossafot

וכי הזאה יש לנו - ולא היה נראה לומר שכשנטמאין במת היו הולכין ומזין בארץ וחוזרים ואוכלים בתרומה דמשום טומאת חוצה לארץ לא חשו בחלת חוצה לארץ אבל בכל הטומאות דאורייתא אסור כל זמן שלא טבל כיון דמן התורה אפילו לחולין כי אין סברא שתקנו חלת כהן בחוצה לארץ שאין יכול לאוכלה אלא אם כן ילך ויזה בארץ ישראל ומטומאת המת אי אפשר להזהר דאע"ג דצריכין ליזהר מחמת כהונתם מכ"מ מטומאת חרב שהיא כחלל אפילו על ידי אהל כדמוכח בנזיר בפ' כהן גדול (נזיר דף נג:) שמאהיל על חרב כמאהיל על המת ובריש אהלו' מוכח שהשפוד נעשה כחלל ע"י אהל המת מאותם לא היו יכולים ליזהר וגם אין צריכין לפרוש כממת כדתניא בריש תוספתא דאהלות כל טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ולהכי מסתברא שבלא הזאה וטבילה היו אוכלין אותה וצריך לפרש מתוך הלכה זו דהא דתנן במסכת חלה (פ"ד מ"ח) מן הנהר עד אמנון ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן כו' וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסורה לזרים כו' בטבול יום דבעל קרי מיירי ושרי בלא הערב שמש אע"פ שטומאה יוצאה עליו מגופו דאי בטמא מת וכי הזאה יש לנו ור' יוסי אומר אפילו בעל קרי א"צ טבילה תדע מדקתני סיפא ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ולא חשיב בעל קרי וההיא דסיפא לא צריכא אלא לר' יוסי כדקאמר בירושלמי לרבי יוסי נצרכא אע"פ שכתוב בה לר' יהודה דומה טעות סופר ולר' יוסי גרסינן ואגב גררא אפרש תחלה המשנה (שם) דתנן שלש ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנום שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור שמקום טומאה הוא ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהם בטהרה מחמת שסמוך הוא לארץ העמים וחלותיהן טעונות שריפה ולכך מפרישין שתי חלות אחת לאור שהיא חלה טמאה דאורייתא שפירותיהן גדילין בא"י ואחת לכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור יש לה שיעור כדמפרש בירושלמי מפני שהוא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור מפני שהוא מדברי סופרים והדר קתני ומן אמנום ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ומפרש בירושלמי ושל אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת ושתיהן מדברי סופרים והדר קתני וטבול יום אוכלה ר' יוסי אומר א"צ טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן והיא המשנה דמייתי בריש כל הבשר (חולין דף קד.) אלא שהש"ס מביאה שם בקוצר וכן דרך הש"ס להאריך ולקצר כשמביא משניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון כפי הצורך כי ההיא דספק ביאה שמביא הש"ס (פסחים דף י.) על משנת נכנס לבקעה והיא שנויה על משנה אחרת שלמעלה הימנה בסמוך לה במס' טהרות וכן משנה במסכת ערלה שמביא בהשוכר את הפועל במסכת ע"ז (דף סח:) בערלה ובכלאי הכרם מצטרפין ר"ש אומר אין מצטרפין והיא שנויה באורך במס' ערלה (פ"ב מ"א) והש"ס מקצר שם במס' ע"ז כי אין לומר שאותה משנה שמביא שם זו היא אותה שלמעלה ששנויה בקוצר פרק קדשי מזבח (מעילה דף יח.) כי אין פירושם שוה כמו שפירש רבינו תם שאותה של מעלה בצרוף לכזית ולמלקות דומיא דכל הנהו של אותו הפרק ואותה שמביא במסכת ע"ז מיירי לנתינת טעם ולאסור במאתים בתערובתה כדמוכח גופה דמתני' דערלה ודוק ותשכח ולהכי מייתי במסכת ע"ז ראיה ממנה דאיסור ואיסור לא מצטרפין לר' שמעון לנתינת טעם ולחמץ דפירש מילתיה דר' שמעון דקתני עלה ר' שמעון אומר אין מצטרפין היינו ליתן טעם דבהכי איירי תנא קמא ומילתיה דרבי שמעון דמעילה מפורשת בגמ' דמעילה (דף יח.) אין מצטרפין א"צ צירוף דכל שהוא למכות והאי וניתנת לכל כהן הוי פירושא לכל כהן אפילו לכהן עם הארץ אע"פ שתרומת (עם) הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה ובתרומת חו"ל לא גזרו שמא יאכלה בימי טומאתו וכן משמע דומיא דמה ששנינו אחר משנה זו ואלו ניתנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז וכיוצא בהן מידי דלא שייך בהו איסור טומאה ומכ"מ אם יש חבר ועם הארץ לא יתן לעם הארץ כדאמר בפרק הזרוע (חולין דף קל:) מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר לתת מנת למחזיקים תורת ה' מחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאין מחזיק אין לו מנת ולא כמו שפירש הקונטרס בכל הבשר (שם דף קד:) דלכל כהן אתא לאשמועינן שאפילו אין מחזיק יתנו לו חלת ח"ל דהא משנה שאחר זו אי אפשר לומר כן דקחשיב בה מתנות דאמרי עלייהו שאין ניתנות אלא למחזיקים אלא ודאי היכא דליכא חבר מיירי הכא א"נ אפילו איכא חבר אלא שאינו צריך למתנות יתנו לעם הארץ עני שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו ליתן לו חולין והשתא דפרישית הא דקתני טבול יום אוכלה היינו טבול יום (קא בעי לה) ולא בעי הערב שמש ואע"פ שטומאה יוצאה עליו מגופו נראה לומר דה"ה חלת האור בבבל ודידן אע"פ שאסורה למי שטומאה יוצאה מגופו לא בעיא הערב שמש ואין להחמיר יותר מחלת כהן דההיא משנה ומאן דמחמיר בה לאוסרה בטומאת שרץ שרי לטמא שרץ לאחר טבילה ומיהו אין ראיה כל כך כי שמא אע"פ שהחמירו בה בטמא שרץ קודם טבילה כמו בבעל קרי בטבול יום דשרץ שמא הקילו בה יותר ובהלכות גדולות כתוב בהלכות חלה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטביל לקריו ועוד כתוב בהלכות גדולות דחלה בא"י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ונראה דעכשיו כיון ששורפין אותה לפי שאין להם הזאה בכל א"י צריך להפריש שניה כמו מכזיב עד הנהר ועד אמנום שמפריש חלה שניה שלא תשתכח תורת חלה:

ולית הלכתא כוותיה - בהא דמצריך טבילה אלא אפילו טבילה לא בעי ולשון הקונ' לא משמע כן:

שנה בשנה איזהו שנה שנכנסת בחברתה - גבי כשכיר שנה בשנה (ויקרא כ״ה:נ״ג) שכירות של שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת (ב"מ סה.) דרשינן בכל חד מעניינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דדרשינן לקמן (בכורות דף נג:) שאין מתעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש וצריך לאוקמא הך שמעתא דשנה בלא רגלים שברגלים לחודייהו בכל שנה איכא בל תאחר כדאמר בפ"ק דר"ה (דף ו:) וא"ת והא מיבעי לכדדרשינן בתמורה פ' ואלו קדשים בסופו (דף כא:) ואין נפסל משנה לחברתה ובן עזאי דריש בפ' שני דזבחים (דף כט.) ובפ"ק דר"ה (דף ו.) המקריב אותו לא ירצה אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ומצריך התם תרי קראי חד לבכור וחד לשאר קדשים וי"ל דהך דשמעתין דהכא נפקא ליה מדאחרים דהתם בזבחים (דף כט.) ובר"ה (דף ה:) ובתמורה (דף כא:) מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה כו' ובתמורה (שם:) נמי קאמר דאחרים מוקמי קרא דתאכלנו שנה בשנה לדהכא והנהו דהכא נמי סברי כאחרים:

Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.

Bechorot 27b

100%

בכורות כ״ז במַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת