Guémara
La Guemara répond : c'est en réalité un seul élément, car les deux ont la même raison : puisque Rabbi Elazar dit que la dispute de la Michna porte sur un cas où le débiteur n'admet pas sa dette, il explique l'opinion de Rabbi Meir de cette manière — qu'un acte de dette ne comportant pas de garantie sur les biens ne peut servir à recouvrer la dette même sur des biens libres.
חֲדָא הוּא, דְּחַד טַעַם הוּא, דְּמִשּׁוּם דְּקָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַחְלוֹקֶת בְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה – הוּא מְתָרֵץ הָכִי.
La Guemara développe l'affirmation selon laquelle la baraïta constitue une réfutation conclusive de deux éléments de l'opinion de Chmouel : l'un est comme l'élément de l'opinion de Rabbi Elazar qui a été réfuté — car Chmouel établit aussi la dispute de la Michna dans un cas où le débiteur n'admet pas la dette, alors que la baraïta dit qu'il n'y a pas de dispute dans ce cas.
תְּיוּבְתָּא דִשְׁמוּאֵל בְּתַרְתֵּי: חֲדָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּהָא מוֹקֵי מַתְנִיתִין בְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה.
Et l'autre élément est ce que dit Chmouel : si l'on trouve sur le marché un acte de transfert de propriété [dans lequel il est stipulé que le débiteur cède ses droits sur ses biens à compter de la date de signature du document], on doit le rendre à son propriétaire, et nous ne craignons pas qu'il y ait eu remboursement ni collusion entre le créancier et le débiteur.
וַחֲדָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָצָא שְׁטַר הַקְנָאָה בַּשּׁוּק – יַחְזִיר לַבְּעָלִים, וְלָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.
Il y a aussi une réfutation conclusive de cette affirmation, car la baraïta enseigne ici : même s'ils sont tous deux d'accord, on ne doit le rendre ni à l'un ni à l'autre. Apparemment, nous craignons qu'il y ait eu remboursement. Et à plus forte raison ici, dans le cas d'un acte de transfert, lorsque le débiteur n'admet pas devoir de l'argent — l'acte ne devrait certainement pas être rendu, car nous craignons qu'il y ait eu remboursement.
תְּיוּבְתָּא דְּקָתָנֵי הָכָא: אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים לֹא יַחְזִיר לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה, אַלְמָא חָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן, וְכׇל שֶׁכֵּן הָכָא דְּלָא מוֹדֵה לֹוֶה – דְּחָיְישִׁינַן לְפֵרָעוֹן.
Chmouel dit : quelle est la raison de l'opinion des Sages, qui disent qu'on peut recouvrer une dette sur des biens grevés même si l'acte de dette ne comporte pas de garantie sur les biens ? Ils estiment que l'omission de la garantie dans l'acte est une erreur de scribe — car on ne prêterait certes pas d'argent sans garantie sur les biens.
אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? סָבְרִי אַחְרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא.
Rava bar Ittai dit à Rav Idi bar Avin : Chmouel a-t-il vraiment dit cela — que l'omission de cette clause est considérée comme une erreur de scribe ? Mais Chmouel ne dit-il pas que l'amélioration [de la valeur du champ], la terre de qualité supérieure [pour le remboursement] et le gage [sur tous les biens] exigent une consultation ? Lorsqu'un scribe rédige un acte de vente d'un champ, il doit demander au vendeur s'il veut écrire explicitement que, s'il y a un gage sur le champ et que le champ est ensuite repris de l'acheteur, le vendeur compensera l'acheteur pour toute amélioration de la valeur du champ survenue pendant qu'il était en sa possession, et que cette compensation sera faite à partir de terres de qualité supérieure, et qu'il grevera toutes ses terres en garantie de cette vente. Cela indique que Chmouel estime qu'une garantie sur les biens n'est pas écrite dans chaque acte de dette.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר אִיתַּי לְרַב אִידִי בַּר אָבִין: וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁבַח, שֶׁפֶר וְשִׁעְבּוּד – צָרִיךְ לִימָּלֵךְ!
La Guemara demande : dirons-nous que celui qui rapporte cette déclaration au nom de Chmouel ne rapporte pas celle-là au nom de Chmouel ? Peut-être s'agit-il d'une dispute entre les amoraïm qui ont transmis les paroles de Chmouel.
לֵימָא מַאן דְּאָמַר הָא לָא אָמַר הָא?
La Guemara répond : ce n'est pas difficile. Ici, où Chmouel a dit que l'omission d'une garantie sur les biens est une erreur de scribe, il s'agissait d'un acte de prêt — car une personne ne donne pas son argent pour rien ; lorsqu'on prête, on exige une garantie. Là, en revanche, où Chmouel a dit que le scribe doit consulter le vendeur concernant l'écriture d'une garantie, il s'agissait d'un cas d'achat et de vente de terres — car une personne est encline à acheter un terrain pour un jour : il est concevable que l'acheteur accepte le risque d'un gage antérieur sur le terrain, pensant que même s'il ne possède le bien qu'un seul jour, il peut en tirer un profit.
לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּשְׁטַר הַלְוָאָה, דְּלָא יָהֵיב אִינָשׁ זוּזֵי בִּכְדִי. כָּאן בְּמִקָּח וּמִמְכָּר, דְּעָבֵיד אִינָשׁ דְּזָבֵין אַרְעָא לְיוֹמֵיהּ.
À titre d'illustration de cette distinction, la Guemara donne un exemple : il en est comme de cet incident où Avuh bar Ihi acheta un grenier à sa sœur. Le créancier de celle-ci vint et reprit le grenier. Il se présenta devant Mar Chmouel pour intenter une action contre sa sœur. Chmouel lui dit : t'a-t-elle écrit une garantie dans l'acte de vente ? Il dit à Chmouel : non. Chmouel lui dit : si c'est ainsi, va en paix — il n'y a rien à faire. Il dit à Chmouel : mais n'était-ce pas toi, Maître, qui as dit que l'omission de la garantie de la vente dans le document est une erreur de scribe ? Chmouel lui dit : cette déclaration ne s'applique qu'aux actes de prêt ; mais pour les actes d'achat et de vente, non — car une personne est encline à acheter un terrain pour un jour.
כִּי הָהִיא דַּאֲבוּהּ בַּר אִיהִי זְבַין עִלִּיתָא מֵאֲחָתֵיהּ, אֲתָא בַּעַל חוֹב טַרְפַהּ מִינֵּיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: כְּתַבָה לָךְ אַחְרָיוּת? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, זִיל לִשְׁלָמָא. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר אַחְרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי בִּשְׁטָרֵי הַלְוָאָה, אֲבָל בִּשְׁטָרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר – לָא, דַּעֲבִיד אִינָשׁ דְּזָבֵין אַרְעָא לְיוֹמֵיהּ.
Abaye dit : considérons le cas de Reuven, qui a vendu un champ à Shimon avec garantie sur les biens, et le créancier de Reuven vint et reprit le champ à Shimon, car il avait un gage antérieur sur le bien. Il est de droit que Reuven puisse aller plaider contre le créancier, et le créancier ne peut pas lui dire : je ne suis pas tenu de répondre devant toi, puisque je prends le champ à Shimon. Car Reuven peut dire à son créancier : ce que tu prends chez lui revient sur moi — j'ai vendu le champ à Shimon avec garantie, donc tu ne peux pas prétendre que je ne suis pas partie au litige.
אָמַר אַבָּיֵי: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחְרָיוּת, וּבָא בַּעַל חוֹב דִּרְאוּבֵן וְקָא טָרֵיף לֵיהּ מִינֵּיהּ, דִּינָא הוּא דְּאָזֵיל רְאוּבֵן וּמִשְׁתַּעֵי דִּינָא בַּהֲדֵיהּ, וְלָא מָצֵי אָמַר לֵיהּ: לָאו בַּעַל דְּבָרִים דִּידִי אַתְּ, דְּאָמַר לֵיהּ: דְּמַפְּקַתְּ מִינֵּיהּ, עֲלַי דִּידִי הָדַר.
Certains disent qu'Abaye a dit : même si Reuven a vendu le champ à Shimon sans garantie sur les biens, Reuven peut contester la revendication en justice, car il peut dire au créancier : il ne m'agrée pas que Shimon ait un grief contre moi pour lui avoir vendu un bien qui a ensuite été repris.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת נָמֵי, דְּאָמַר לֵיהּ: לָא נִיחָא לִי דְּלֶיהְוֵי לְשִׁמְעוֹן תַּרְעוֹמֶת עֲלַי.
Et Abaye dit : considérons le cas de Reuven, qui a vendu un champ à Shimon sans garantie sur les biens, et des contestataires sont apparus, remettant en cause la propriété antérieure de Reuven sur le champ. Tant que Shimon n'a pas encore pris possession effective du terrain,
וְאָמַר אַבָּיֵי: רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת, וְיָצְאוּ עָלֶיהָ עֲסִיקִין, עַד שֶׁלֹּא הֶחְזִיק בָּהּ
Rachi
ומשני חדא הוא דחד טעמא הוא - טעם אחד הזקיקו לרבי אלעזר לומר את שתיהן דמשום דקאמר מחלוקת דמתניתין בשאין חייב מודה הוזקק לומר שאינו גובה אפילו מבני חורין וכיון דהוצרך לסיים אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר הוזקק לומר לא חיישינן לקנוניא:
שטר הקנאה - דליכא למימר כתב ללות ולא לוה דהא אפילו לא לוה שעביד נפשיה: ,ולא חיישינן לפרעון - אפילו אין חייב מודה דאם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה והכא קתני אע"פ ששניהם מודים כו':
וכ"ש בשאינו מודה - והא לא קשיא לר' אלעזר דהוא אמר בשאין חייב מודה לא יחזיר שום שטר הראוי לגבות דהאי דקאמר ר' מאיר יחזיר משום דלאו בר גבייה הוא:
מאי טעמייהו דרבנן - דאמרי כי אין בו אחריות נכסים גובה אף מן המשועבדים: ,אחריות טעות סופר הוא - כשאינו כתוב בשטר סופר הוא שטעה אבל זה לא לוה לו מעותיו בלא אחריות נכסים דלא שדי אינש זוזי בכדי:
שבח שפר ושעבוד צריך לימלך - הסופר צריך לימלך במוכר שדה לחבירו לישאל הימנו אם יקבל עליו לכתוב בשטר המכירה שהוא שיעבד לו נכסיו למכירה זו שאם יבא בעל חובו ויטרפנה מן הלוקח שיגבה לוקח זה הקרן והשבח שהשביח בה לפני טירפא משפר עידית שבנכסים ואם לא נמלך בו לא יכתוב שיש מוכר שאין מקבל עליו אחריות ואף אם קבל על הקרן לא קבל על השבח ואף אם קבל על שניהם לא קבל להגבותו מן העידית אלא מן הבינונית אלמא לאו טעות סופר הוא דאיכא למימר אמליך ביה ולא קבל עליה:
לימא מאן דאמר הא - משמיה דשמואל:,לא אמר הא - ואמוראי נינהו אליבא דשמואל:
בשטרי הלואה - טעות סופר הוא כיון דלא אכיל פירות ולא מתהני מידי לא שדי זוזי בכדי לאוזפיה בלא אחריות וזה ימכור נכסיו וכשיבא לגבות לא ימצא כלום:,עביד אינש דזבין ארעא ליומא - לספק יום אחד שמא לא יטרפוה ממנו ואם יטרפוה שמא לזמן מרובה ואוכל בתוך כך פירות הרבה:
זיל לשלמא - אין כאן עוד דין שמחלת על הכל:
באחריות - אם יטרפוה ממנו ישלם לו: ,לאשתעויי דינא בהדיה - דבע"ח ולסלקו מעל שמעון בכל טענה שיוכל לטעון ולומר פרעתיך כך וכך או כך וכך יש לי עליך תביעה ואני מעכב חוב זה תחתיו: ,ולא מצי - בע"ח למימר ליה לאו בעל דברים דידי את בדבר זה קרקע שמעון אני נוטל אם יש לך תביעה עלי העמידני בדין: ,דמפקת מיניה עלי הדר - מה שאתה מוציא משמעון יחזור עלי:
עסיקין - עוררין כמו התעשקו עמו (בראשית כו):
Tossafot
מאי טעמייהו דרבנן - תימה אי שמואל ידע ברייתא דקתני אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים א"כ היה לו לפרש המשנה כוותיה ולא הוה איתותב ואי לא ידע ברייתא מנליה דלרבנן אין בו אחריות וגבי ממשעבדי וי"ל דלא ידע הברייתא ומ"מ אית ליה מסברא כדפרישית לעיל (בבא מציעא דף יג: ד"ה דברי) דאי לא גבי ממשעבדי לא גבי נמי מבני חרי כמו לר"מ:
שעבוד צריך לימלך - בשטרי מקח ואי לא כתבו מבני חרי נמי לא גבי אי בעל חוב טרפה לה כדאמר בסמוך אפי' שלא באחריות דלא ניחא לי דלהוי תרעומת דשמעון עלי אלמא לא הדר עליה אבל אי נגזל טרפה חוזר על הגזלן אפילו בלא אחריות ואפילו ממשעבדי כיון דהוי מקח טעות הוי ליה שטר הלואה והשתא א"ש דלא קאמר הכא פירי דמיירי שבעל חוב טרפה ולית ליה פירי כדאמר לקמן (בבא מציעא דף טו.) בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא והא ניחא נמי דלקמן (שם) אמר שמואל אמליך וכתוב שופרא ושבחא ופירי ולא קאמר שעבוד כדהכא משום דלקמן מיירי בנגזל שטרפה אף בלא כתיבת שעבוד חוזר עליו ואפי' ממשעבדי והיינו טעמא כדפרישית דכיון דיש לו שטר מקח והרי מקח בטל שגזולה היתה והוי ליה שטר הלואה דאמרינן ביה אחריות טעות סופר הוא והא דאמר שמואל בחזקת הבתים (ב"ב דף מג.) המוכר שדה שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו הא לאו הכי מעיד לו עליה אפי' נמצאת שאינה שלו משמע דלא הדר עליה התם מיירי שפירש לו בשטר שלא באחריות אבל סתמא הדר עליה:
דינא הוא דאתי ראובן - תימה מאי נפקא מינה דהא כל מה שיוכל לטעון ראובן טוען שמעון דטוענין ללוקח ואין לומר דנ"מ אם יש לבע"ח עדים שקרובים לראובן ורחוקים לשמעון דאי טעין נמי שמעון הם פסולים דכיון דאי מפסיד שמעון הדר על ראובן כדמוכח ספ"ק דמכות (דף ז.) גבי אלעא וטוביה קרובים דערבא הוו וקא מסיק דפסולים אף ללוה ולמלוה כיון דאי לית ליה ללוה אזיל בתר ערבא ומהאי טעמא נמי א"ל דנ"מ אם יש לשמעון עדים שהם קרובים לו ורחוקים לראובן דכי נמי טוען ראובן פסולים שעל פי עדותם ישאר הקרקע ביד שמעון שהוא קרובם וכל שכן כשקנה שלא באחריות שהם פסולים שאז מרויחים לו הקרקע לגמרי וי"ל דנ"מ אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה ואח"כ מצא עדים או ראיה שהוא אינו יכול להביא דאין הלכה כרשב"ג בראיה אחרונה (סנהדרין דף לא.) וראובן יביאם א"נ כגון שבעל חוב חייב שבועה דאורייתא לראובן והשתא יגלגל עליו שבועה שלא פרע אבל לשמעון לא ישבע אלא שבועה דרבנן ובפרק הכותב (כתובות דף פח.) אמר אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא אלמא יש חומר בשבועה דאורייתא יותר משבועה דרבנן בנרות דולקות ונודות נפוחות כדמפרש בתשובת הגאונים ועוד נפקא מינה כגון שראובן פקח ובעל דברים ועוד שאינו מעיז ברצון נגד ראובן לפי שידע שפרעו או אם יכול ראובן ללכת עמו לב"ד הגדול ושמעון אינו יכול [וע"ע תוס' כתובות צב: ד"ה דינא הוא וכו']:
ויצאו עליה עסיקין - פי' עוררין ולא אנסין מדמפליג בין מכר באחריות ללא באחריות וכן מוכח פ' שבועת העדות (שבועות דף לא. ושם) ואשר לא טוב עשה וגו' זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין ואי אנסין תבא עליו ברכה:,עד שלא החזיק בה כו' - תימה היכי מיירי אי גם לא נתן מעות פשיטא דיכול לחזור בו דאפילו מי שפרע ליכא ואי נתן המעות אמאי יכול לחזור בו והא קרקע נקנית בכסף אם לא נעמיד באתרא דלא קנו בכספא ועוד משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו אבל באחריות יכול לחזור בו אמאי יכול לחזור בו כיון שנתן מעות והחזיק כמשפט ועוד חזקה דדייש אמצרי לא אשכחן בשום מקום ולמה הניח חזקה דתנן במתני' (ב"ב ד' מב.) דנעל גדר ופרץ ועוד מאי שנא הכא ששואל מאימתי הוי חזקה יותר מבשום מקום דבכמה מקומות מזכיר חזקה ולא בעי מאימת הוי חזקה ופירש ריב"א דמיירי כגון שקנאה בקנין גמור כגון בחליפין ולא נתן מעות וקאמר עד שלא החזיק בה חזקה דמפרש בתר הכי דייש אמצרי שלא הלך לארכה ולרחבה ולא סמכה דעתיה יכול לחזור בו משהחזיק בה שהלך לארכה ולרחבה אינו יכול לחזור בו אבל באחריות יכול לחזור כיון שלא נתן מעות ויש עוררים הואיל וסופו לשלם מעותיו עתה שהם בידו יעכבם וא"ש דדייש אמצרי אינה חזקה גמורה אלא לראותה אם היא מיושבת על לבו וא"ת כשהחזיק בה אמאי אינו יכול לחזור בו כיון שלא נתן מעות לימא ליה שקול ארעא בזוזך אפילו אית ליה זוזי לפי המפרשים דאפילו אית ליה זוזי מצי לסלק ליה לבע"ח בשאר דברים וגרסינן בהמוכר פירות (ב"ב ד' צב: ושם ד"ה אי) אי לתנהו להנהו זוזי כו' וי"ל דהכא מצי א"ל האי ארעא אינה שוה כפי מעותי לפי שיש עליה עוררים אבל שור שנגח כיון דאייקר שוה מעותיו שפיר:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.