Guémara
« Ceux-ci » [hem] — et non leurs progénitures — c'est ce qu'il vient enseigner. La Guemara demande : et d'où Beit Hillel tirent-ils cette halakha ? Ils diraient qu'il faut tirer deux conclusions de ce terme : « ceux-ci » sont disqualifiés, mais pas lorsqu'ils ont changé de forme [shinuy], et « ceux-ci » sont disqualifiés, mais pas leurs progénitures. La Guemara demande : et selon Beit Hillel, n'est-il pas écrit « même » [gam] ? Puisque Beit Hillel rejettent la halakha que Beit Shammaï tirent de ce terme, qu'en tirent-ils ? La Guemara constate : en effet, le mot « même » pose difficulté selon Beit Hillel.
״הֵם״ וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶם הוּא דַּאֲתָא. וּבֵית הִלֵּל – תַּרְתֵּי שְׁמַעִית מִינַּהּ: ״הֵם״ וְלֹא שִׁינּוּיֵהֶם, ״הֵם״ וְלֹא וַלְדוֹתֵיהֶם. וּבֵית הִלֵּל, הָכְתִיב ״גַּם״! ״גַּם״ לְבֵית הִלֵּל קַשְׁיָא.
En tout cas, ils ne disputent que sur ce point précis : un Sage, Beit Hillel, est d'avis qu'un changement physique dans un objet volé fait acquérir le voleur ; et un Sage, Beit Shammaï, est d'avis qu'un changement physique dans un objet volé ne fait pas acquérir le voleur. Mais quant au paiement du voleur, tous s'accordent à dire qu'il paie selon la valeur initiale de l'objet, au moment du vol, comme il est enseigné dans la baraïta citée plus haut : il paie le double et le quadruple ou quintuple selon la valeur de l'animal au moment où il l'a volé.
עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר: שִׁינּוּי קוֹנֶה, וּמַר סָבַר: אֵין שִׁינּוּי קוֹנֶה; אֲבָל לְעִנְיַן שַׁלּוֹמֵי – כּוּלֵּי עָלְמָא כִּדְמֵעִיקָּרָא מְשַׁלֵּם, דְּקָתָנֵי: מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה כְּעֵין שֶׁגָּנַב.
La Guemara suggère : dirons-nous que cette baraïta constitue une réfutation concluante de l'avis de Rav ? Car Rav dit : lorsqu'un voleur effectue ses paiements, il paie le principal selon la valeur au moment du vol, tandis que le double et le quadruple ou quintuple sont calculés selon la valeur au moment de la comparution en justice. Rava dit pour résoudre cette difficulté : si l'on a volé des agneaux qui devinrent ensuite des béliers ou furent engraissés, il paie le double et le quadruple ou quintuple selon l'état initial de l'animal, comme le prétendent Beit Shammaï et Beit Hillel. S'il y eut un changement de valeur de l'animal dû à la fluctuation monétaire, il paie selon sa valeur actuelle, au moment de la comparution en justice.
לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב, דְּאָמַר רַב: קֶרֶן – כְּעֵין שֶׁגָּנַב מְשַׁלֵּם, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – כִּשְׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין? אָמַר רָבָא: טְלָאִים – כִּדְמֵעִיקָּרָא, דָּמִים – כְּשֶׁל עַכְשָׁיו.
§ Rabba dit : le principe qu'un changement dans un objet volé fait acquérir le voleur est écrit dans la Torah, et nous l'avons aussi appris dans une michna. Il est écrit dans la Torah : « Alors, s'il a péché et est coupable, il restituera l'objet qu'il a volé » (Vayikra 5, 23). Que signifie l'expression apparemment superflue « qu'il a volé » ? Cela enseigne que si l'objet est le même qu'au moment du vol, il doit restituer l'objet volé lui-même. Mais s'il n'est plus le même qu'alors, il n'est tenu de payer que de l'argent, tandis que l'objet volé reste à lui.
אָמַר רַבָּה: שִׁינּוּי קוֹנֶה – כְּתִיבָא וּתְנֵינָא. כְּתִיבָא – ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר גָּזָל״? אִם כְּעֵין שֶׁגָּזַל – יַחֲזִיר, וְאִם לָאו – דָּמִים בְּעָלְמָא בָּעֵי שַׁלּוֹמֵי.
Nous avons aussi appris cette halakha dans une michna (93b) : dans le cas de celui qui vole du bois à autrui et en fabrique des ustensiles, ou qui vole de la laine à autrui et en fabrique des vêtements, il paie à la victime du vol selon la valeur des biens au moment du vol, et garde les matériaux transformés pour lui-même.
תְּנֵינָא – הַגּוֹזֵל עֵצִים וַעֲשָׂאָן כֵּלִים, צֶמֶר וַעֲשָׂאָן בְּגָדִים – מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵילָה.
Alternativement, une autre michna peut servir de source à ce principe (Ḥullin 135a) : si l'on n'a pas réussi à donner au Cohen la première toison de ses brebis avant de l'avoir teinte (voir Devarim 18, 4), on est dispensé de la lui remettre. Cette michna indique qu'un objet ayant subi un changement n'est plus considéré comme le même objet qu'auparavant. Apparemment, un changement physique dans un objet volé fait acquérir le voleur.
אִי נָמֵי – לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ, פָּטוּר. אַלְמָא שִׁינּוּי קוֹנֶה.
§ Rabba poursuit à discuter des façons dont un voleur acquiert la propriété d'un objet volé : quant au désespoir du propriétaire de jamais récupérer l'objet volé [ye'ush], les Sages disent que cela fait aussi acquérir le voleur. Cependant, nous ne savons pas si cette halakha s'applique par la loi de la Torah ou par décret rabbinique.
יֵאוּשׁ – אָמְרִי רַבָּנַן דְּנִיקְנֵי, מִיהוּ לָא יָדְעִינַן אִי דְּאוֹרָיְיתָא אִי דְּרַבָּנַן.
Rabba développe les deux possibilités qu'il vient d'évoquer : si cela s'applique par la loi de la Torah, c'est comme pour celui qui trouve un objet perdu. N'est-il pas le cas, pour celui qui trouve un objet perdu, qu'une fois le propriétaire désespéré de le récupérer — avant même que l'objet entre en possession du trouveur — ce dernier l'acquiert et peut le garder ? Le même principe s'applique à ce voleur : une fois le propriétaire désespéré de récupérer l'objet, le voleur l'acquiert et n'a plus à le restituer. Apparemment, le désespoir du propriétaire fait acquérir le voleur.
אִי דְּאוֹרָיְיתָא – מִידֵּי דַּהֲוָה אַמּוֹצֵא אֲבֵידָה; מוֹצֵא אֲבֵידָה לָאו כֵּיוָן דְּמִיָּיאַשׁ מָרַהּ מִינַּהּ מִקַּמֵּי דְּתֵיתֵי לִידֵיהּ, קָנֵי לֵיהּ? הַאי נָמֵי, כֵּיוָן דִּמְיָיאֵשׁ מָרַהּ, קָנֵי לֵיהּ. אַלְמָא קָנֵי.
Ou peut-être le cas d'un objet volé n'est-il pas comparable à celui d'un objet perdu, car ce n'est que pour un objet perdu que le désespoir du propriétaire permet au trouveur d'acquérir l'objet — parce que l'objet est entré en sa possession de manière permise. Mais dans ce cas du voleur, puisque l'objet est entré en sa possession de manière interdite, ce cas ne peut pas être déduit de la halakha d'un objet perdu. Si tel est le cas, la règle selon laquelle le désespoir fait acquérir en cas de vol s'applique non par la loi de la Torah, mais par décret rabbinique.
אוֹ דִלְמָא לָא דָּמְיָא לַאֲבֵידָה, אֲבֵידָה הוּא דְּכִי אֲתַאי לִידֵיהּ – בְּהֶתֵּירָא אֲתַאי לִידֵיהּ; אֲבָל הַאי, כֵּיוָן דִּבְאִיסּוּרָא אֲתַאי לִידֵיהּ – מִדְּרַבָּנַן הוּא;
Pourquoi cette halakha aurait-elle été instituée par décret rabbinique ? Car les Sages ont dit qu'un voleur devrait acquérir l'objet volé de cette manière, en raison d'une ordonnance instituée pour les pénitents [takkanat hashavim]. Pour encourager les voleurs à se repentir et à rembourser leurs victimes, les Sages ont institué qu'ils n'ont pas à restituer l'objet volé après le désespoir du propriétaire. Ils peuvent plutôt rembourser au propriétaire la valeur monétaire de l'objet.
דַּאֲמוּר רַבָּנַן נִיקְנֵי, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים.
Et Rav Yosef dit : le désespoir de la part du propriétaire quant à la possibilité de récupérer son objet ne fait pas acquérir cet objet au voleur du tout, et c'est la halakha même par décret rabbinique.
וְרַב יוֹסֵף אָמַר: יֵאוּשׁ אֵינוֹ קוֹנֶה, וַאֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן.
Rav Yosef souleva une objection à Rabba à partir d'une michna (96b) : si l'on a volé du pain levé [ḥamets] à autrui et que Pessaḥ s'est écoulé entre-temps, de sorte qu'il est interdit d'en tirer profit,
אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה: גָּזַל חָמֵץ וְעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח,
Rachi
עד כאן לא פליגי - ר' אילעא ור' חנינא:,אבל לענין שלומי - כגון כפל לר' אילעא וד' וה' לר' חנינא א"נ ביוקרא וזולא בלא שינוי דכולי עלמא כדמעיקרא משלם דקתני כעין שגנב:
לימא תיהוי תיובתא דרב - דאמר לעיל כשעת העמדה בדין כשהוזלה וכ"ש כשהוקרה דהתם אפי' קרן מחייב ליה רב כי השתא דהא כרבה ס"ל דאמר תברה או שתייה משלם ד':,טלאים כדמעיקרא - כלומר בא לשלם טלאים כדמעיקרא סגי דטלה גנב וטלה משלם:
שינוי קונה - היכא דשני להו בידים פשיטא ליה דמדאורייתא ודאי קנה וכי מהדר לא בעי לאהדרינהו בעינייהו אלא דמים משלם כגון צמר ועשאו בגדים דהא כתיבא בהדיא ותנינא כו' אבל יאוש מספקא ליה הא דאמור רבנן קני אי דאורייתא אי דרבנן:
לא הספיק ליתנו לו - לראשית הגז לכהן:,עד שצבעו פטור - מראשית הגז דקנייה בשינוי ואפילו דמים לא משלם דאין כהן יכול להזמינו בדין דיכול לומר לאחר אתננו אבל קודם שצבעו מי שחטפו זכה בו:
יאוש - שנתייאשו הבעלים אמור רבנן דנקני ודיו אם משלם דמיו:
מוצא אבדה לאו כיון דמייאש ליה מרה - מקמי דתיתי לידיה קני לה אם נתייאשו בעלים קודם שמצאה זה קנה דתניא באלו מציאות (ב"מ דף כב:) מנין לאבידה ששטפה נהר הואיל ונתייאשו הבעלים שהיא מותרת ת"ל אשר תאבד ממנו שאבודה ממנו ומצויה לשאר בני אדם יצתה זו אלמא קני והכא בגזילה דאתי לידיה מקמי יאוש והדר אייאוש סגי ליה בדמים:
משום תקנת השבים - שלא יהא צריך לחזר ולטרוח אחר הגזילה עצמה:
אינו קונה - והיא עצמה ישלם:
Tossafot
הם ולא ולדותיהם. משמע הכא דטפי מסתבר לאסור חטין ועשאן סולת יותר מולדותיהם ותימה דבפ' כל הצלמים (ע"ז דף מז. ושם ד"ה הכא) משמע איפכא גבי יש שינוי לנעבד או לא דבעי למימר דמשתחוה לחטין קמחן מותר למנחות ואע"ג דאמרינן בעיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורים דהתם מעיקרא בהמה והשתא בהמה ובבא הוא דאחידה באפה הכא מעיקרא חטין והשתא קמח ואין לומר דהא דשרינן ולד אתנן היינו בנותן לה ואח"כ עיברה דהא משמע בפ' כל האסורין (תמורה דף ל: ושם ד"ה דניחא) דדומיא דולד הנרבעת שרינן ולד אתנן וי"ל דהתם ודאי יש להתיר יותר חטין שנשתנה שנעשה סולת מולד נרבעת דהיא וולדה נרבעו ובבא בעלמא דאחידה באפה אבל גבי אתנן עיקר דעתה משום קמח וגבי בהמה עיקר דעתה אפרה ולא אולד:
טלאים כדמעיקרא - נראה לר"י דה"פ דלענין טלה ונעשה איל או כחושה ונתפטמה או איפכא לשלם כפל נמי וכן ד' וה' כדמעיקרא כמו קרן אבל דמים דהיינו יוקרא וזולא כשל עכשיו ששמין אותו טלה של שעת גניבה לפי גדלותו או קטנותו שהיה בשעת גניבה לפי יוקרא וזולא דהשתא וטעמא דטלאים משום דא"ל תורא גנבי ממך והוא הדין כחושה והשמינה דא"ל שמינה גנבי ממך אבל לגבי דמים אין שייך למימר יוקרא גנבי מינך ובלישנא דקרא נמי גוף צאן ובקר נזכרים בפסוק ודרשי' מינה (לקמן בבא קמא דף סז:) שאם גנב שור שוה מנה לא ישלם תחתיו ה' נגידים דכתיב תחתיו דמשמע תחת גוף השור ומשום דלשון גוף השור נזכר בפסוק משום הכי אמרינן טלאים כדמעיקרא ואע"פ שעל שעת טביחה בא ד' וה' מ"מ כמו כן שעת גניבה גרמה לו שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה אבל דמים שכל עיקרם תלוים בשומת ב"ד וגם אין נזכרין בפסוק סברא הוא דמוקמינן בהו אחייה לקרן דוקא כעין שגנב ולא ד' וה' אלא כשעת העמדה בדין שב"ד שמין אותה באותה שעה ור"ת מפרש דאין חילוק בין טלאים ליוקרא וזולא וה"פ טלאים שדבר בהן הברייתא דהיינו טלה ונעשה איל שנשתנו למעליותא כדמעיקרא וה"ה ביוקרא וזולא דמעיקרא שוין זוזא ולבסוף ארבעה דהיינו כדמעיקרא דלהחמיר על ד' וה' לא אמר רב דמים פי' דמים דאיירי בהו רב כגון דמעיקרא שוים ארבעה ולבסוף שוים זוזא דנשתנו לגריעותא בההיא קאמר רב כשל עכשיו וה"ה בטלאים כגון שמינה והכחישה דהוי כשל עכשיו והא דאמר לעיל שמינה והכחישה כעין שגנב צ"ל דוקא בהכחישה בידים:
לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור - אפי' כשגזז שיעור חמשה רחילות יחד שחל עליו חיוב ראשית הגז פטור כשצבעו כדאשכחן בריש הגוזל קמא (לקמן בבא קמא דף צד. ושם) גבי פיאה דמצותה בקמה וכשנשתנית למ"ד שינוי קונה פטור וא"ת הא דמייתי התם גזז ראשון וצבעו פטור מאי אריא ראשון ראשון אפי' הכל יחד נמי וי"ל דהתם אפי' צבע מקצת והניח מקצת פטור אפי' מה שלא צבע שלא חל עליו חיוב ראשית הגז כיון שאין מצטרף אבל הכא שגזז כשיעור תחילה ונתחייב לכהן דוקא צבעו כולו פטור אבל הניח מקצת מה שהניח חייב אע"פ שאין בו שיעור שכבר נתחייב:,עד שצבעו - אין לפרש שצבע חלקו של כהן מה שהפריש לו מן הגיזה דלא שייכא ביה הפרשה כמו גבי תרומה דהפרשה שייכא ביה [אבל] הפרשת ראשית הגז אין כלום מה שמפריש לצד אחד וכאילו לא הפרישו:
מוצא אבידה לאו כיון דאייאש מרה מינה כו' - אור"י דנפקא לן דיאוש קונה באבידה מהא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף כז. ושם) מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעים פי' ע"י שיש לה סימנין יש לה תובעים שאין הבעלים מתייאשין כיון שיש בהם סימן ולא כמו שפ"ה שם שיש לה תובעין שאינה של הפקר דשמלה דבר הנעשה בידי אדם הוא דהא ל"ל קרא להכי פשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב וקשה לר"ת למ"ד סימנין לאו דאורייתא א"כ בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן אין מחזיר לבעלים מן התורה אלא ע"י עדים ואי מתייאש מדבר שאין בו סימן כך מתייאש מדבר שיש בו סימן דזה וזה אין מחזיר לבעלים אלא ע"י עדים וא"כ לא יחזיר אבידה לעולם ותירץ דאע"ג דסימן לאו דאורייתא ואין מחזיר כ"א בעדים מ"מ אין מתייאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהיה בו כך וכך סימנין אבל כשאין בה סימנין מתייאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים לעולם וא"ת א"כ מה דוחק לשנויי התם למ"ד סימנין לאו דאורייתא סימנין כדי נסבא הא איכא למימר דלא נקט סימן אלא לומר דע"י כך יש לה תובעין וי"ל דאי לאו דסימנין דאורייתא לא היה לו כלל להזכירם ולא הוה ליה למימר טפי אלא מה שמלה מיוחדת שיש לה תובעים וממילא ידעינן דמשום סימנים הוא:, הכא נמי כיון דמייאש כו' - אע"פ שאין יאוש מועיל באבידה בתר דאתי לידיה כדקאמר לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דאתי לידיה קני ליה וכדאמר באלו מציאות (ב"מ דף כא:) בהדיא מ"מ בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידיה דבמציאה נמי נהי שלא היה קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ היה קונה לענין זה שלא יתחייב לשלם כי אם דמים כמו לגבי גזל:
כיון דבאיסורא אתי לידיה - מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר והא דאמר בהשולח (גיטין דף לט:) נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירו דאי יאוש הוי הפקר א"כ אפי' אתא לידיה באיסורא כיון שמפקיר זכה בהן אלא התם היינו טעמא דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.