Guémara
Avec une référence aux dommages causés par ses biens, comme il est écrit: « Si un incendie éclate », indiquant que sa responsabilité pour l'incendie est la même que sa responsabilité pour n'importe lequel de ses biens qui causent des dommages, et il se termine par une référence aux dommages causés par son corps, car le verset fait référence à la personne en l'appelant « celui qui a allumé le feu », vous disant que sa responsabilité pour les dommages causés par son feu est due à sa similitude avec ses flèches.
בְּנִזְקֵי מָמוֹנוֹ, וְסִיֵּים בְּנִזְקֵי גוּפוֹ; לוֹמַר לְךָ: אִשּׁוֹ מִשּׁוּם חִצָּיו.
Rava a dit qu'Abaye a soulevé une difficulté: selon celui qui dit que la responsabilité pour les dommages causés par son feu est due à la similitude avec ses flèches, comment peut-on constater que le Miséricordieux a exonéré de responsabilité pour les objets cachés endommagés par un incendie? Si quelqu'un causait des dommages en tirant une flèche, il serait également responsable des dommages aux objets exposés et dissimulés. Par conséquent, si la responsabilité du dommage causé par son incendie est due à la similitude avec ses flèches, il devrait également être responsable des objets dissimulés endommagés par un incendie.
אָמַר רָבָא, קַשְׁיָא לֵיהּ לְאַבָּיֵי: לְמַאן דְּאָמַר אִשּׁוֹ מִשּׁוּם חִצָּיו, טָמוּן בָּאֵשׁ דִּפְטַר רַחֲמָנָא – הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?
Et cela lui a donné satisfaction, c'est-à-dire qu'Abaye a résolu la difficulté. Il a expliqué que l'exonération de responsabilité pour les objets cachés endommagés par un incendie s'applique dans le cas où un incendie se déclare dans cette même cour, et ensuite la clôture séparant cette cour de la cour du voisin s'effondre, mais pas à cause de l'incendie, et donc le feu se propage et enflamme des objets et cause des dommages dans une autre cour. Dans une telle circonstance, il serait exempté car là, dans ce cas, c'est comme si ses flèches étaient épuisées, c'est-à-dire qu'il porte la responsabilité de l'incendie qu'il a allumé, et qui initialement se limitait à sa seule cour. Le feu qui s'est propagé à la cour voisine n'est pas semblable à ses flèches, et il en est donc exempté.
וְנִיחָא לֵיהּ: כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה דְּלֵיקָה לְאוֹתוֹ חָצֵר, וְנָפְלָה גָּדֵר שֶׁלֹּא מֵחֲמַת דְּלֵיקָה, וְהָלְכָה וְהִדְלִיקָה וְהִזִּיקָה בְּחָצֵר אַחֶרֶת. דְּהָתָם – כְּלוּ לֵיהּ חִצָּיו.
La Guemara conteste cette explication: si tel est le cas, il devrait être exempté non seulement en ce qui concerne les objets cachés mais également en ce qui concerne les objets exposés qui ont été endommagés par l'incendie, car ses flèches s'épuisent également lorsque le feu se propage et provoque des dégâts. Si son exemption est due au fait que les dégâts ont été causés par l'effondrement du mur qui séparait les deux cours, il ne devrait y avoir aucune distinction entre les éléments exposés et les éléments cachés.
אִי הָכִי, לְעִנְיַן גָּלוּי נָמֵי כְּלוּ לֵיהּ חִצָּיו!
Il faut plutôt que celui qui considère que sa responsabilité pour les dommages causés par son incendie est dû à sa similitude avec ses flèches, considère également que sa responsabilité est due à la similitude de son incendie avec ses biens. Par conséquent, il reste possible qu’une personne soit exonérée de toute responsabilité pour les objets dissimulés endommagés tout en étant tenue responsable des objets exposés. Par exemple, s'il avait la possibilité de réparer à nouveau la brèche et la clôture de la cour, mais qu'il ne l'a pas clôturée, il sera responsable, car ici, c'est comme dans le cas où son bœuf risquait de s'échapper de sa propriété et il ne l'a pas frappé au visage pour le retenir, et il est donc responsable de tout dommage qui en résulterait. Dans ce cas, cependant, le feu n'est pas semblable à ses flèches puisqu'il n'est pas responsable de l'effondrement de la clôture, et il est donc exempté des dommages causés aux objets cachés, selon la halakhot du Feu.
אֶלָּא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ מִשּׁוּם חִצָּיו – אִית לֵיהּ נָמֵי מִשּׁוּם מָמוֹנוֹ; וּכְגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ לְגוֹדְרָהּ וְלֹא גְּדָרָהּ; דְּהָתָם – שׁוֹרוֹ הוּא וְלָא טְפַח בְּאַפֵּיהּ.
La Guemara demande: Mais selon cette conclusion, puisque celui qui considère que la responsabilité du dommage causé par son incendie est due à sa similitude avec ses flèches soutient également que sa responsabilité est due à sa similitude avec sa propriété, quelle est la différence entre les opinions de Rabbi Yohanan et de Reish Lakish?
וְכִי מֵאַחַר דְּמַאן דְּאִית לֵיהּ מִשּׁוּם חִצָּיו אִית לֵיהּ נָמֵי מִשּׁוּם מָמוֹנוֹ, מַאי בֵּינַיְיהוּ?
La Guemara répond: La différence pratique entre eux concerne le fait de le tenir responsable des quatre types d'indemnités supplémentaires dans le cas où l'incendie a blessé une personne. Dans un tel cas, Rabbi Yohanan exigerait, en plus des coûts du dommage lui-même, des paiements pour la douleur, les frais médicaux, la perte de moyens de subsistance et l'humiliation, comme dans tout cas de blessure corporelle, étant donné que Rabbi Yohanan considère le Feu comme une flèche qu'il a tirée sur la personne blessée.
אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְחַיְּיבוֹ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים.
§ La Michna enseigne qu'il doit payer le coût total des dommages causés par le gâteau que le chien a mangé, mais qu'il ne doit payer que la moitié du coût des dommages causés à la meule de céréales brûlée. La Guemara explique: qui est tenu de payer le gâteau? Le propriétaire du chien. La Guemara conteste cela: Mais pourquoi ne pas laisser le propriétaire du charbon être également responsable, puisqu'il partage une partie de la responsabilité, étant donné qu'il n'a pas protégé son charbon et que cela a finalement causé des dommages? La Guemara répond: Le cas en discussion est celui où le propriétaire du charbon a correctement sauvegardé son charbon.
עַל הַחֲרָרָה מְשַׁלֵּם כּוּ׳. מַאן חַיָּיב – בַּעַל כֶּלֶב. וְלִיחַיַּיב נָמֵי בַּעַל גַּחֶלֶת! בְּשֶׁשִּׁימֵּר גַּחַלְתּוֹ.
La Guémara demande: S'il a bien conservé son charbon, que veut le chien, c'est-à-dire que fait-il là? Si le chien a pu y entrer, il est impossible que le propriétaire du charbon l'ait correctement protégé. La Guemara répond: Il s'agit d'un cas où le chien s'est enfoui sous la clôture, est entré dans la propriété et a pris le gâteau et le charbon. Rav Mari, fils du Rav Kahana, a dit: C'est-à-dire que les portes ordinaires sont considérées comme susceptibles d'être enfouies par un chien, car s'il était atypique qu'un chien s'enfouisse sous la porte, le propriétaire du chien serait exonéré du paiement. Par conséquent, il doit être normal qu'un chien s'enfouisse sous une porte et il incombait donc au propriétaire de la porte de l'empêcher de causer des dommages.
אִי כְּשֶׁשִּׁימֵּר גַּחַלְתּוֹ, מַאי בָּעֵי כֶּלֶב הָתָם? בְּשֶׁחָתַר. אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, סְתָם דְּלָתוֹת חֲתוּרוֹת הֵן אֵצֶל כֶּלֶב.
La Guemara demande: Où a-t-il mangé le gâteau? Si nous disons qu'il l'a mangé après l'avoir placé sur une meule de grain appartenant à un autre, c'est-à-dire quelqu'un d'autre que le propriétaire du gâteau, alors il ne devrait pas être responsable des dommages causés au gâteau en vertu de la halakhot de Manger, car pour tenir quelqu'un responsable, nous exigeons l'accomplissement du scénario décrit dans le verset: « Et il fut consommé dans le champ d'autrui » (Exode 22:4), ce qui signifie qu'un acte de dommage classé comme Manger doit être causé sur la propriété de la partie lésée, et ce n'est pas le cas dans ce cas. La Guemara répond: Non, cela n'est nécessaire que dans le cas où le chien a mangé le gâteau après l'avoir placé sur une meule de céréales appartenant au propriétaire du gâteau, et c'est pourquoi le propriétaire du chien est responsable, car il l'a mangé alors qu'il se trouvait dans la propriété de la personne lésée.
דְּאַכְלַהּ הֵיכָא? אִילֵּימָא דְּאַכְלַהּ בְּגָדִישׁ דְּעָלְמָא, הָא בָּעֵינַן ״וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר״, וְלֵיכָּא! לָא צְרִיכָא, דְּאַכְלַהּ בְּגָדִישׁ דְּבַעַל חֲרָרָה.
§ La Guemara suggère: A partir de là, il est possible de résoudre un dilemme et de prouver que la bouche d'une vache
תִּפְשׁוֹט דְּפִי פָרָה –
Rachi
בנזקי ממונו - דכתיב כי תצא אש דמשמע מעצמה:,בנזקי גופו - דקרי ליה מבעיר:
היכי משכחת לה - אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון לא מיחייב בנזק הא קיימא לן בהאי פירקין (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון. לישנא אחרינא האי חץ לעולם בטמון הוא נכנס ומזיק. ולא שמעתי:
וניחא ליה - ומשני לה הכי:,ונפלה גדר - של חצר:,שלא מחמת דליקה - דאי מחמת דליקה חציו הם:,דכלו לו חציו - שבשעה שהדליק האש דהיינו זריקת חץ לא היה ראוי להזיק בחצר אחרת:
אית ליה נמי משום ממונו - והיכא דליכא לחיוביה משום חציו ואיכא לחיוביה משום ממונו מחייבינן ליה הלכך לענין גלוי אע"ג דכלו לו חציו חייב משום ממונו:,וכגון שהיה לו לגודרה - בטרם תעבור הדליקה שם היה לו שהות ויכול לגודרה:,ולא גדרה - דאע"ג דליכא לחיוביה אהבער ראשון מתחייב על שם סופו שלא שימר גחלתו לגדור בפניה:,שורו הוא ולא טפח באפיה - הרי זה ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא והזיק:
וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו - היכא דגחלת שלו היתה מאי איכא בין ר' יוחנן דמחייב ליה משום תרתי לר"ל דלא מחייב ליה אלא משום חדא דהא על כרחך היכא דגחלת שלו נמי פליגי דהא אמרן לעיל לרבי יוחנן אשו משום חציו אלמא באשו נמי פליגי היכא דגחלת שלו בשלמא עד השתא דשמעינן משום חציו דוקא ולאו משום ממונו וכדאמרת ממון אית ביה מששא הא לית ביה מששא איכא בינייהו היכא דאיתיה ממונו וליתיה חציו כי הך דנפלה גדר דכלו לו חציו דלמ"ד משום חציו דוקא פטור אבל השתא דלתרוייהו חייב מאי בינייהו:
לחייבו בד' דברים - למ"ד משום חציו נמי מחייבינן ליה אם שרף אשו יד אדם חייב בארבעה דברים נזק וצער ריפוי ושבת אבל בבושת לא דאמרינן בשילהי פירקין אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין אבל ד' דברים חייב דפשיעה היא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרוח מוליכתה וכדאמרינן בשילהי פירקין נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבושת למ"ד משום ממונו פטור והוא הדין נמי דאיכא בינייהו כל הני דלעיל כלב וגמל דלמ"ד משום חציו חייב דהא ממונו אע"ג דלאו חציו וחציו אע"ג דלאו ממונו אית ליה ולמאן דלית ליה חציו פטור אא"כ מסכסכת כדאוקימנא לעיל והאי דנקט ד' דברים משום דאפילו היכא דהגחלת שלו משמע לו דיש חילוק בדבריהם ועוד דמילתא דשכיח היא מפי המורה שמעתי אבל לשון ראשון נראה לי:
מאן חייב בעל הכלב - אמתניתין מהדר דקתני על הגדיש משלם חצי נזק:,ה"ג וליחייב נמי בעל הגחלת - דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו הלכך לר' יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו הוי פטור לשלם בעל הגחלת כוליה וקס"ד דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד:,בששימר גחלתו - שנעל דלתות ביתו יפה ואונס הוא:
זאת אומרת - מדחייב לבעל כלב אחררה נזק שלם אלמא לאו שינוי הוא זה שחתר את הדלת:,דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב - ולא תימא משונה הוא ופלגא נזקא משלם:
בגדיש דעלמא - אמאי משלם חררה הא שן הוא ובעינן שדה אחר דניזק וליכא:
תפשוט - דמדקא משלם חררה:,דפי פרתו - של מזיק האוכלת בחצר הניזק:
Tossafot
טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה - פי' בשלמא למ״ד אשו משום ממונו אין תימה דפטור טמון ואע״ג דבכל נזקי ממונו כמו קרן שן ורגל חייב טמון שבממון מצינו חילוקים בקרן שן ורגל להלכותיהן אבל באדם המזיק לא חלק הכתוב דכתיב פצע תחת פצע ודרשינן בסוף פירקין (בבא קמא דף כו:) לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון לפיכך אין סברא לדרוש אשו משום חציו:
מאי בינייהו - הוה מצי למימר איכא בינייהו כל הני דלעיל כלב שנטל חררה ואנחי אנוחי בגדיש דלרבי יוחנן משלם על שאר הגדיש חצי נזק ולר"ל על שאר הגדיש פטור ולרבי יוחנן אפילו לא הצית בגופו של עבד קם ליה בדרבה מיניה וטמון היכא שלא כלו חציו חייב לרבי יוחנן:
וליחייב בעל הגחלת - פירוש גם בעל הגחלת ולא שיפטר בעל הכלב לגמרי כדפ"ל (דף כב. ד"ה ואי) גבי חנוני אמאי חייב ועוד אי בשלא שמר גחלתו ומפטר בעל הכלב אמאי קאמר (לעיל בבא קמא יט:) מתני' באדייה אדויי ודרב הונא בעלמא איתמר לימא דרב הונא קאי אמתני' קשרו אדם חייב הקושר נ"ש ובעל התרנגול פטור כמו הכא דפטור בעל הכלב אלא ודאי בשלא שימר גחלתו חייב נמי בעל הכלב ולכך לא מיתוקמא דרב הונא אמתני' דקשרו אדם חייב משמע דחייב הכל הקושר ובעל התרנגול יש לו להתחייב כמו כן:,ולחייב בעל הגחלת - האי לישנא לאו דוקא דהא מיתוקמא דאכלה בגדיש דבעל החררה אלא כלומר שיפטר בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת ולא ישלם כי אם הרביע וא"ת ואמאי לא פריך וליפטר בעל הכלב מן החררה ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק שמחויב לשמור גחלתו מן הכלב אע"פ שאין לו רשות ליכנס לביתו כדי שלא יזיק אחרים ואפשר לשמור עצמו כדי שלא יכנוס כלב כדי ליטול חררתו וכן משמע בהמניח (לקמן בבא קמא דף לא.) בשמעתין דקדרין דפריך אי נתקל פושע שני נמי ליחייב אלמא חשיב שני פושע לחייבו בנזק שלישי ואינו פושע לענין שיפטר ראשון בנזקיו:,בששימר גחלתו - וא"ת ומה שמירה היא זו כיון שיכול הכלב ליכנס שם בחתירה דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב וי"ל כיון דנטר כדנטרי אינשי לא אטרחוהו רבנן טפי:
בשחתר - ואם תאמר ולישני כגון דנפלה גודא בליליא וידע בעל הכלב ובעל הגחלת לא ידע ויש לומר דאין זה רגילות דבעל הכלב ידע ובעל הגחלת לא ידע ולקמן גבי עיזי דבשדות רגילות הוא לפעמים:,סתם דלתות חתורות הן - תימה דלמא משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס תחילתו בפשיעה משום פתיחה ויש לומר דא"כ לא מיחייב בחתירה כ"א רביע כי היכי דהוה מתחייב בפתיחה שהיה בעל הגחלת מתחייב מחצה אבל אין לתרץ דלא אמרינן תחלתו בפשיעה בבתים פתוחים וסופו באונס בנעולים כיון דגבי נעולים לא הוי שום פשיעה כדאמרינן בהפרה (לקמן בבא קמא דף נב:) דלא אמרינן מגו דהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח כו' ומגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין שוורים דלא דמי דהתם ודאי לא אמרינן מגו משום דלגבי פקח או לגבי שוורים הניזקין לא פשעי כלל אבל הכא פושע הוא בכלב זה לענין זה הגדיש להיות ניזוק בגחלתו בפשיעה היכא שלא שמר גחלתו לכך יש להתחייב אפילו נזוקין באונס למאן דמחייב תחילתו בפשיעה וסופו באונס:
תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי - תימה דאמאי לא פשיט משאר בבי דמתני' דתנן השן מועדת לאכול הראוי לה ומההיא דאכלה מצידי הרחבה ומתוך החנות ועוד אותם שהיו מדקדקין משיסה בו את הכלב למה לא הביאו מתניתין כלב שנטל חררה דדייק מינה השתא ועוד מאי קאמר מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי כיון שהכלב לקחה ונראה לר"י דמכל הנהו דמתניתין לא מצי למפשט ולא מההיא דנטל חררה משום דס"ד דאם לקחה הבהמה פירות בחצר הניזק ואכלה ברשות הרבים [או בחצר המזיק] חייב דמחייבינן בלקיחה לחודא וכן הסברא נוטה דכיון דפשע בלקיחה מה לנו באכילה והא דממעטינן משדה אחר רשות הרבים היינו לקיחה וקמבעיא ליה כגון אם הושיט פירות בפי פרה חש"ו ועכו"ם דלאו בני תשלומין נינהו וכגון שהבהמה לא היתה יכולה ליקח אם לא שהושיט לה ואי כחצר הניזק דמי חייב בעל הפרה ואי כחצר המזיק דמי פטור כיון שנתנו אחר לתוך פיה והא דקאמר תפשוט לאו ממתני' אלא מסוגיא דשמעתין דאוקמה אכלה בגדיש דבעל החררה שמע מינה דבעו לקיחה ואכילה בחצר [הניזק] אף על פי שאין טעם בדבר זה מה צורך באכילה אלא דגזירת הכתוב הוא ותפשוט כשנתן אחר לתוך פיה דחייב דכחצר הניזק דמיא דאי כחצר המזיק דמיא ומצי אמר ליה מאי בעי ריפתך בפומא דחיותאי ה"נ מצי א"ל מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי וזה הלשון לאו דוקא דהכא לא שייך לשון זה שהכלב לקח מעצמו אלא כלומר כיון דגזירת הכתוב דבעי' אכילה בחצר הניזק ואי פי פרה כחצר המזיק אפילו כי אכלה בגדיש דבעל החררה הוי אכילה בחצר המזיק ואגב דשייך לשון זה בנתן אחר לתוך פיה נקט ליה ומייתי משיסה בו את הכלב דשסוי מיקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב או הנחש והשיך היינו דתחב ודחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו וא"כ אמאי חייב בעל הכלב והלא ידו בחצר המזיק הוא ולימא ליה מאי בעי ידך בפומא דכלבאי והא דקאמר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה אף על גב דמשכחת לה שפיר כגון שהלקיחה היתה בחצר הניזק אלא משום דפשטיה דקרא משמע שהביעור היתה בחצר הניזק קבעי היכי משכחת לה ובריש מסכת שבת (דף ג:) איכא נמי תפשוט מסוגיא דשמעתין דקאמר תפשוט מדבעי רב ביבי בר אביי:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.