בבא קמא קי״ט אמסכת בבא קמאבבא קמא קי״ט א
משנה מדאמר ״בכל מקום״, שמע מינה אסיפא קאי, ולקולא! שמע מינה. ולא משומרי פירות כו׳. רבא זבין שבישתא מאריסא. אמר ליה אביי, והא תנן: ולא משומרי פירות – עצים ופירות! אמר ליה: הני מילי בשומר, דלית ליה בגופא דארעא מידי; אבל אריס, דאית ליה בגוויה – אימא מדנפשיה קא מזבין. תנו רבנן: שומרי פירות – לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין, והסלין לפניהם, וטורטני לפניהם. וכולן שאמרו: ״הטמן״ – אסור. לוקחין מהן מפתח הגינה, אבל לא מאחורי הגינה. איתמר: גזלן, מאימת מותר לקנות הימנו? רב אמר: עד שתהא רוב משלו, ושמואל אמר: אפילו מיעוט שלו. אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא כדברי האומר אפילו מיעוט שלו. ממון מסור – רב הונא ורב יהודה; חד אמר: מותר לאבדו ביד, וחד אמר: אסור לאבדו ביד. מאן דאמר מותר לאבדו ביד – לא יהא ממונו חמור מגופו. ומאן דאמר אסור לאבדו – דלמא הוה ליה זרעא מעליא, וכתיב: ״יכין רשע וצדיק ילבש״. רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא, דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל. סלקיה, קרא אנפשיה: ״וצפון לצדיק חיל חוטא״. ״כי מה תקות חנף כי יבצע, כי ישל אלוה נפשו״ – רב הונא ורב חסדא; חד אמר: נפשו דנגזל, וחד אמר: נפשו של גזלן. מאן דאמר נפשו של נגזל – דכתיב: ״כן ארחות כל בצע בצע, את נפש בעליו יקח״. מאן דאמר נפשו של גזלן – דכתיב: ״אל תגזל דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער. כי ה׳ יריב ריבם, וקבע את קבעיהם נפש״. ואידך נמי, הכתיב: ״נפש בעליו יקח״! מאי ״בעליו״ – בעליו דהשתא. ואידך נמי, הכתיב: ״וקבע את קבעיהם נפש״! ״מה טעם״ קאמר – מה טעם ״וקבע את קבעיהם״? משום דקבעי נפש. אמר רבי יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה – כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: ״כן ארחות כל בוצע בצע, את נפש בעליו יקח״; ואומר: ״ואכל קצירך ולחמך, בניך ובנותיך״. ואומר: ״מחמס בני יהודה, אשר שפכו דם נקי בארצם״; ואומר: ״אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבענים״. מאי ״ואומר״? וכי תימא נפש דידיה, אבל נפש בניו ובנותיו לא – תא שמע: ״בשר בניו ובנותיו״. וכי תימא, הני מילי היכא דלא יהיב דמי, אבל היכא דיהיב דמי לא – תא שמע: ״מחמס בני יהודה, אשר שפכו דם נקי (בארצכם) [בארצם]״. וכי תימא, הני מילי היכא דקעביד בידים, אבל גרמא לא – תא שמע: ״אל שאול ואל בית הדמים, [על] אשר המית את הגבענים״; וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. אבל לוקחין מן הנשים. תנו רבנן: לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות ושמנים וסלתות. ולא מן העבדים, ולא מן התינוקות. אבא שאול אומר: מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר[ין], כדי לעשות כפה לראשה. וכולן שאמרו להטמין – אסור. גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה. והבדדין – לוקחין מהן זתים במידה, ושמן במידה. אבל לא זיתים במועט ושמן במועט. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מנשים זיתים במועט בגליל העליון, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת. רבינא איקלע לבי מחוזא, אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי, קביל מינייהו. אמר ליה רבה תוספאה לרבינא, והתניא: גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה! אמר ליה: הני, לבני מחוזא דבר מועט נינהו. מתני׳ מוכין שהכובס מוציא – הרי אלו שלו, והסורק מוציא – הרי אלו של בעל הבית. כובס נוטל שלשה חוטין – והן שלו, יתר מכן – הרי אלו של בעל הבית. אם היה שחור על גבי הלבן – נוטל את הכל והן שלו. החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו, ומטלית שהיא שלש על שלש – הרי אלו של בעל הבית. מה שהחרש מוציא במעצד – הרי אלו שלו, ובכשיל – של בעל הבית. ואם היה עושה אצל בעל הבית – אף הנסרים של בעל הבית. גמרא גמ׳ תנו רבנן: לוקחין מוכין מן הכובס, מפני שהן שלו. הכובס נוטל שני חוטין העליונים – והן שלו.