Guémara
Et une telle ruche n’est pas sensible aux impuretés rituelles tant qu’elle est fixée à sa place. Et celui qui en retire du miel le jour du Chabbat est susceptible d'apporter un sacrifice pour le péché, comme il est comparé à celui qui récolte les produits attachés au sol.
וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת.
Mais les rabbins disent: Une telle ruche n'est pas comme la terre, et par conséquent on ne peut pas écrire un prosbol basé sur elle, et elle est susceptible d'impureté rituelle même lorsqu'elle est fixée à sa place, et celui qui en retire du miel le Chabbat est exempté d'apporter un sacrifice pour le péché. Cette mishna suggère que le rabbin Eliezer soutient qu'un navire fixé au sol est considéré comme une terre à toutes fins. Cela contredit la baraïta qui déclare que si l'on creuse un tuyau puis le fixe au sol, il est toujours considéré comme un récipient, et l'eau qui y coule est considérée comme de l'eau puisée, ce qui invalide un bain rituel. Cela indique que la baraïta n’a pas été enseignée conformément à l’opinion du rabbin Eliezer.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָהּ כַּקַּרְקַע – וְאֵין כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טוּמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת – פָּטוּר.
La Guemara rejette cette opinion, affirmant que là, dans la Michna, Rabbi Eliezer traite la ruche comme une terre pour la raison indiquée par Rabbi Elazar, et non parce qu'il soutient que tous les récipients fixés au sol sont considérés comme comme de la terre. Comme l'a déclaré le rabbin Elazar: Quel est le raisonnement de la déclaration du rabbin Eliezer à propos de celui qui enlève le miel d'une ruche? Son raisonnement est tel qu'il est écrit: « Et il avança le bout du bâton qu'il avait à la main et le trempa dans le rayon de miel [ya'arat hadevash] » (I Chmouel 14:27).
הָתָם – כִּדְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר טַעְמָא, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב: ״וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ״;
Le rabbin Eliezer comprend que puisque les mots hébreux utilisés ici pour rayon de miel peuvent aussi signifier forêt de miel, le verset en vient à enseigner que, tout comme s'agissant d'une forêt, celui qui cueille quelque chose sur un arbre le jour du Chabbat est susceptible d'apporter un sacrifice pour le péché, de même, en ce qui concerne une ruche contenant du miel, celui qui en retire du miel le jour du Chabbat est susceptible d'apporter un sacrifice pour le péché, car la ruche est traitée comme une terre. Par conséquent, Rabbi Eliezer s’appuie ici sur une dérivation particulière, qui ne s’applique pas nécessairement aux autres vases. On ne peut donc rien en tirer sur l’opinion du rabbin Eliezer concernant la pipe de la baraïta.
מָה יַעַר – הַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת, אַף דְּבַשׁ – הָרוֹדֶה מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת!
La référence concernant le conduit évidé doit plutôt être l'opinion de Rabbi Eliezer concernant une planche de boulanger sur laquelle il pétrit la pâte, comme nous l'avons appris dans une mishna (Kelim 15: 2): En ce qui concerne une planche de boulanger [daf shel naḥtomin] qui était apposée au mur, Rabbi Eliezer la rend insensible aux impuretés rituelles, tandis que les rabbins la rendent susceptible aux impuretés rituelles. impureté. Cela semble indiquer que, selon le rabbin Eliezer, tout ce qui est fixé au sol ou à quelque chose d’autre fixé au sol est traité comme de la terre et ne peut donc pas devenir rituellement impur.
אֶלָּא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּדַף. דִּתְנַן: דַּף שֶׁל נַחְתּוֹמִין שֶׁקְּבָעוֹ בַּכּוֹתֶל – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין.
Après avoir conclu qu'il s'agit du différend entre le rabbin Eliezer et les rabbins mentionné précédemment, la Guemara répète la question soulevée précédemment à propos du jugement de la baraïta concernant un canal: De qui est l'opinion? Il semble que ce ne soit ni celui du rabbin Eliezer, ni celui des rabbins. Comme si c'était l'avis du rabbin Eliezer, même si l'on creusait un conduit et le fixait ensuite au sol, l'eau qui y coule ne devrait pas être considérée comme de l'eau puisée qui invalide un bain rituel, car selon le rabbin Eliezer, une planche de boulanger qui était d'abord un récipient, mais qui est ensuite fixée dans un mur, est traitée comme une terre. Et si tel est l’avis des rabbins, alors même s’il a d’abord fixé le conduit au sol et seulement ensuite il l’a creusé, le conduit doit également être traité comme un récipient, et l’eau qui y coule doit être considérée comme de l’eau puisée, car les rabbins ne font pas de différence selon le moment où la planche du boulanger a été fixée au mur.
מַנִּי? אִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – אֲפִילּוּ חֲקָקוֹ וּלְבַסּוֹף קְבָעוֹ! אִי רַבָּנַן – אֲפִילּוּ קְבָעוֹ וּלְבַסּוֹף חֲקָקוֹ נָמֵי!
La Guemara répond: En fait, on peut expliquer que la baraïta est conforme à l’opinion du rabbin Eliezer, mais la halakha régissant les récipients plats en bois sans récipient, comme une planche de boulanger, est différente, car ce sont des récipients susceptibles à l’impureté rituelle uniquement par la loi rabbinique, mais par la loi de la Torah, ce ne sont pas des récipients susceptibles à l’impureté rituelle. Le rabbin Eliezer convient donc que lorsque la planche du boulanger est apposée au mur, elle n’est plus soumise au décret rabbinique. Un conduit évidé, cependant, est un récipient susceptible d'être impureté rituellement par la loi de la Torah, et il le reste même s'il est ensuite fixé au sol. Par conséquent, l’eau qui y coule invalide un bain rituel.
לְעוֹלָם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, וְשָׁאנֵי פְּשׁוּטֵי כְלֵי עֵץ – דְּטוּמְאָה דְּרַבָּנַן.
La Guemara demande: Par déduction, du fait que le rabbin Eliezer est plus strict dans le cas du conduit et fait la distinction entre un conduit qui a d'abord été creusé et seulement ensuite fixé au sol, et un autre qui a été d'abord fixé au sol et seulement ensuite creusé, ne s'ensuit-il pas que la halakha régissant l'eau puisée, c'est-à-dire que l'eau puisée ajoutée à un bain rituel qui ne contient pas déjà la quantité d'eau nécessaire, l'invalide, s'applique par la Torah. la loi?
מִכְּלָל דִּשְׁאִיבָה דְּאוֹרָיְיתָא?!
Tossafot
[ומקבלת טומאה במקומה]. וא"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה בין שלא במקומה דהא לאו מחוברת היא ואומר ר"ת דשלא במקומה מקבלת טומאה כיון דמטלטלין אותה ממקום למקום ודמי לשאר כלים שבבית וגזרו בה רבנן טומאה דלמא אתי לאיחלופי:
ושאני פשוטי כלי עץ דרבנן. וא"ת דבהנך דחזו למדרסות איכא טומאה דאורייתא דכל המטמא מדרס מטמא טמא מת ק"ו מפכין קטנים כדאמרינן בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כה:) ובפרק על אלו מומין (בכורות דף לח.) נמי פריך ואין לו תוך בכלי שטף מדאורייתא בר קבולי טומאה הוא והא דומיא דשק בעינן ומשני בהנך דחזו למדרס ואי בשאר פשוטי כלי עץ דלא חזו למדרס הנהו אפי' מדרבנן לא מקבלי טומאה כדמוכח בריש חולין (דף ג. ושם ד"ה כגון) דאמר הכל שוחטין ואפי' טמא במוקדשין האי טמא דאיטמי במאי כו' ומשני כגון שבדק קרומית של קנהו ושחט בה ואי מקבלי טומאה מדרבנן מאי משני וכ"ת התם בדלא עבדה כעין כלי דעל כרחך איירי בדעבדה כעין כלי דקדשים טעונים שחיטה בכלי כדאמרי' בהתודה (מנחות דף פב:) מויקח את המאכלת ועוד תנן במסכת כלים (פ"ב מ"א) ומייתי לה בפ"ק דשבת (דף טז. ושם) כלי עץ וכלי עצם וכלי זכוכית פשוטיהם טהורים ומקבליהם טמאים ועל כרחך טהורים אפילו מדרבנן דכלי זכוכית אפילו מקבליהם ליכא טומאה אלא מדרבנן כדאמרינן במסכת שבת (שם) ופירש רבינו שמואל דודאי אין להם טומאה אפילו מדרבנן ומסקנא לא קיימא הכי אלא מוקי לה בדף של מתכת ויש מפרשים בדף של נחתומין אע"פ שהוא פשוטי כלי עץ מקבל טומאה מדרבנן כיון שהוא משמש אדם ואת משמשי אדם דדריש בת"כ בפרשת ויהי ביום השמיני כלי יכול אפילו הסולם והקולב כו' ת"ל כלי עץ ולא כל כלי עץ יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא ואת הדולבקי ת"ל כל כלי עץ ריבה ומה ראית לרבות את אלו כו' ת"ל שק מה שק שהוא משמש אדם ואת משמשי אדם אף אני ארבה את השולחן כו' ועל כרחך כשאין ראוין למדרס מדלא נקט מטה כסא וספסל והוה ליה לרבוינהו מקראי דמשכב ומושב ובאין להם בית קבול איירי מדלא קאמר מה שק מיטלטל מלא וריקם אלמא מקבלי טומאה ואע"ג דמפיק להו מקרא לא הוי אלא אסמכתא כמו כמה דרשות דת"כ ובספרי דלא הוי אלא אסמכתא וכן משמע בפרק שתי הלחם (מנחות דף צו:) א"ר יוחנן לדברי האומר מסגרתו למטה היתה פירוש למטה ברגלי השולחן ולא בשולחן טבלא המתהפכת טמאה פירוש דדרשינן השולחן הטהור מכלל שהוא טמא לדברי האומר מסגרתו למעלה היתה טבלא המתהפכת תיבעי דהא דשולחן של מקדש מקבל טומאה לפי שהיה לו בית קבול אבל טבלא המתהפכת שאין לה בית קבול תיבעי ואי דרשה גמורה היא דת"כ אמאי תיבעי תיפוק ליה מקרא דהתם אלא ודאי אסמכתא היא ובטבלא המתהפכת מספקא ליה אי מקבלא טומאה מדאורייתא כדפירש הקונט' התם משום דעדיפא משאר פשוטי כלי עץ לפי שראוי להשתמש בה משני צדדין ולמאן דאמר למטה היתה טמא מדכתיב הטהור:
מכלל דשאיבה דאורייתא. רשב"ם ור"ת מפרשי דכולו שאוב הוי דאורייתא ומביאים ראיה מדתניא בת"כ בפרשת ויהי ביום השמיני מקוה מים יהיה טהור יכול מילא בכתפו ועשה מקוה בתחלה יהא טהור ת"ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים ויש לדחות דאסמכתא היא כמו כמה דרשות דתורת כהנים ועוד מביא ראיה ר"ת דתנן במס' מקוואות בפ"ב (מ"ד) ר' אליעזר אומר רביעית בתחלה פוסל את המקוה ושלשה לוגין על פני המים ומדמחמיר בתחלה טפי מבסוף ש"מ דבתחלה פוסלין מדאורייתא ויש לדחות דהא דאחמיר רבי אליעזר בתחלה ברביעי' משום דרביעית הוא שיעור טבילה למחטין ולצינורות וכבר יש שם פסול מקוה עליהם ולר"י נראה דאפי' כולו שאוב דרבנן כדמשמע בתוספתא דמקוואות דתניא בפרק שני מקוה שהניחו ריקן ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה ומדקא מכשר ליה זה מספק ש"מ דכולו שאוב מדרבנן וליכא למימר דלאו בכולו שאוב איירי אלא כשהיה בו מים אך שהיה חסר דאם כן הוה ליה למימר שהניחו חסר דריקן משמע לגמרי ריקן שלא היה בו מים כלל ועוד אמר בפ"ק דפסחים (דף יז: ושם) גבי משקין בית מטבחיא בכלים טמאים בקרקע טהורים ומפרש התם דבקרקע טהורים משום דחזי להטביל בהן מחטין וצינורות אלמא אפי' כולו שאוב חזי להטביל בו דבשאוב מיירי מדמפליג בין כלים לקרקע וסתם משקין בית מטבחיא נמי שאובין הם ורשב"א דוחה דהכי קאמר בכלים טמאים פי' שהיו בכלים אע"ג דהשתא הן בקרקע ולפי שהיו שאובים בקרקע שלא היו מעולם בכלים טהורים והר"ר משה מפונטויז"א דוחה דאע"ג דשאיבה דאורייתא היא בקרקע טהור משום שאפשר בלא המשכה דכי נפלו מן הכלי לרצפה שהיא חלקה מימשכי אילך ואילך והוה ליה כשאיבה שהמשיכה כולה דכשרה ובפרק קמא דתמורה (דף יב.) דלא מכשיר המשכה אלא כי איכא כ"א סאה במקוה אפשר דהיינו מדרבנן וא"ת בשלמא אי כולו שאוב מדאורייתא היינו דגזרו חכמים ג' לוגין מים שאובין פוסלים אטו כולו שאוב ודוקא בשלשה לוגין גזרו שהן ראוין לרחיצת אדם כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף יד.) בתחלה היו טובלין במערות סרוחים ונותנין על גביהן ג' לוגין מים שאובין כו' אבל אי כולו שאוב דרבנן אמאי גזרו כלל בשאיבה וי"ל גזירה שמא יטבול בכלי דדומיא דמעין אמר רחמנא שהן בקרקע ומההוא מקוה שהניחו ריקן ארשב"א דאדרבה יש להוכיח דכולו שאוב דאורייתא דקתני כשר מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקוואות כשרות שאדם אינו עושה מקוה אלא לטבול בו ואינו ממלא אותו מסתמא מים שאובים אלא מים כשרים לטבילה משמע דוקא משום חזקה הוא דכשר הא לאו הכי פסול דספיקא דאורייתא לחומרא תדע דקתני סיפא צינור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שיש ספק מים שאובים למקוה ומדמכשר בשיש בו רוב מקוה מספק וכשאין רוב פסול משמע דרובו שאוב דאורייתא ועוד תניא התם שני מקוואות אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהן מטומאה חמורה ועשה טהרות הרי הן תלויות ומדלא מטהרין מספק אלמא כולו שאוב דאורייתא והראיות לא נראו לר"י עוד האריך רשב"א ועוד אומר ר"ת דדוקא במקוה חסר פוסלים מים שאובין אבל במקוה שלם כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו ושמה כתב ראיות ממסכת מקוואות ואין להאריך ואכתוב ראיה אחת דתנן התם פרק ששי (מ"ח) היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו בתחתון מ' סאה משמע אע"פ שרוב מים שאובין אין נפסל כיון שהיה שלם דהא אי אפשר אם לא נתן בעליון יותר מארבעים סאה:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.