Guémara
Et celui qu'il lui a indiqué en paiement de son contrat de mariage, même si cela n'était pas stipulé explicitement dans le contrat; and one in a case where she brought into the marriage an appraisal of a field from her own property that she owned prior to the marriage, which took on the status of guaranteed property, meaning that she will receive it if her husband dies or divorces her. If a field of one of these three types is sold with her approval, she can claim that she did not truly consent to this sale, but stated her consent only in order to please her husband.
וְאַחַת שֶׁיִּחֵד לָהּ בִּכְתוּבָּתָהּ, וְאַחַת שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ שׁוּם מִשֶּׁלָּהּ.
La Guemara précise: Pour exclure quel type de propriété Rabba a-t-il spécifié ces trois types de champs? Si nous disons qu'il a l'intention d'exclure le reste des biens du mari garantis pour payer son contrat de mariage, il est d'autant plus vrai qu'il supportera son inimitié si elle n'accepte pas la vente, car il lui dira: Tu as placé tes yeux sur le divorce ou sur ma mort, c'est-à-dire que tu ne me permettras pas de vendre mes biens parce que tu attends et planifies ma mort ou notre divorce. Elle devrait donc pouvoir prétendre qu'elle a consenti à la vente uniquement pour plaire à son mari également en ce qui concerne d'autres biens.
לְמַעוֹטֵי מַאי? אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי שְׁאָר נְכָסִים – כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה, דְּאָמַר לַהּ: עֵינַיִךְ נָתַתְּ בְּגֵירוּשִׁין וּבְמִיתָה!
Au contraire, ces trois types de champs ont été précisés afin d'exclure les biens en usufruit, c'est-à-dire les biens qui appartiennent à la femme et restent en sa possession tandis que le mari a le droit de jouir des bénéfices, auquel cas si la femme consent à la vente, celle-ci est valable. La Guemara demande: Mais Ameimar ne dit-il pas que s'il y avait un homme ou une femme, c'est-à-dire un mari ou une femme, qui vendait les biens en usufruit de sa femme, ils n'accomplissaient rien, car la vente ne prenait pas effet?
אֶלָּא לְמַעוֹטֵי נִכְסֵי מְלוֹג – הָאָמַר אַמֵּימָר: אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁמָּכְרוּ בְּנִכְסֵי מְלוֹג – לֹא עָשׂוּ וְלֹא כְּלוּם!
La Guemara répond: Lorsque la déclaration d'Ameimar a été rapportée, c'était pour dire que ni le mari ni la femme ne peuvent vendre la propriété unilatéralement. S'il a vendu le bien puis est décédé, elle peut venir le retirer à l'acheteur. Alternativement, dans le cas où elle l'a vendu et est ensuite décédée, il peut venir l'enlever, en raison d'une ordonnance rabbinique, et conformément à la déclaration du rabbin Yosei bar Ḥanina, comme le dit le rabbin Yosei bar Ḥanina: Lorsque le Sanhédrin s'est réuni à Usha, ils ont institué que dans le cas d'une femme qui a vendu ses biens en usufruit du vivant de son mari et qui est ensuite décédée, le mari en reprend possession du acheteurs.
כִּי אִיתְּמַר דְּאַמֵּימַר – הֵיכָא דְּזַבֵּין אִיהוּ וּמִית, אַתְיָא אִיהִי וּמַפְּקָא; אִי נָמֵי זַבִּנָה אִיהִי וּמִתָה, אָתֵא אִיהוּ וּמַפֵּיק בְּתַקַּנְתָּא דְרַבָּנַן – וְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, הָאִשָּׁה שֶׁמָּכְרָה בְּנִכְסֵי מְלוֹג, וּמֵתָה – הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת;
Mais si les deux l'ont vendu à quelqu'un, ou si elle l'a vendu à son mari, la vente est valide. La conclusion que la Guemara a tirée de la mishna, selon laquelle si le mari produit la preuve que sa femme lui a vendu des biens en usufruit, alors il est considéré comme le propriétaire, est pertinente lorsqu'elle lui vend ses biens en usufruit.
אֲבָל הֵיכָא דְּזַבִּינוּ תַּרְוַיְיהוּ לְעָלְמָא, אִי נָמֵי זַבִּנָה אִיהִי לְדִידֵיהּ – זְבִינַהּ זְבִינֵי.
Et si vous le souhaitez, dites plutôt qu'Ameimar a dit sa déclaration conformément à l'opinion du rabbin Elazar, qui soutient qu'on ne peut vendre un bien que s'il possède le bien lui-même et a également le droit d'en jouir.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אַמֵּימָר דְּאָמַר – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר,
C'est ce qui est enseigné dans une baraïta: Dans le cas de celui qui vend son esclave cananéen à un autre, et qui a contracté avec lui que la vente est à la condition que l'esclave servira le vendeur pendant trente jours avant d'être transféré à l'acheteur, le résultat de cette vente est que pendant ces trente jours, le premier maître jouit de l'usage de l'esclave et l'acheteur est lui-même propriétaire de l'esclave. Comme le détaille la Torah (Exode 21: 18-21), si l’un en frappe un autre et que la blessure entraîne directement la mort de la victime, celui qui l’a frappé est passible de la peine capitale imposée par le tribunal. Mais si un maître frappe son esclave cananéen et que l'esclave persiste avec ses blessures pendant plus d'un jour ou deux et meurt ensuite, le maître est exempté de la peine capitale imposée par le tribunal. La baraïta s'adresse à qui est considéré comme le propriétaire de l'esclave en ce qui concerne cette halakha.
דְּתַנְיָא: הַמּוֹכֵר אֶת עַבְדּוֹ, וּפָסַק עִמּוֹ שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם –
La baraïta énonce quatre opinions: Rabbi Meir dit que pendant ces trente jours, seul le premier maître est inclus dans la halakha « d'un jour ou de deux jours » (Exode 21:21). Rabbi Meir soutient que dans ce cas, le premier maître est inclus dans cette exemption, parce que l’esclave est sous son autorité, puisqu’il jouit de l’usage de l’esclave, mais le deuxième maître n’est pas inclus dans la halakha « d’un jour ou deux jours », parce que l’esclave n’est pas sous son autorité.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן יֶשְׁנוֹ בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תַּחְתָּיו; וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ תַּחְתָּיו –
Le raisonnement du rabbin Meir est qu’il considère que la propriété des droits d’utilisation d’un objet et des profits qu’il engendre est comme la propriété de l’objet lui-même. Le statut du premier maître en tant que propriétaire exclut la possibilité que le deuxième maître soit considéré comme le propriétaire au regard de cette halakha, et il ne serait pas inclus dans l'exemption.
קָסָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.
La baraïta continue: Rabbi Yehouda dit que le deuxième maître est inclus dans la halakha d'« un jour ou deux jours », car l'esclave est « son argent » (Exode 21:21), c'est-à-dire sa propriété; mais le premier maître n’est pas inclus dans la halakha d’« un jour ou deux jours », car l’esclave n’est pas « son argent ». Le raisonnement du rabbin Yehuda est qu’il estime que la propriété des droits d’utilisation d’un objet et des profits qu’il engendre n’est pas comme la propriété de l’objet lui-même. Ainsi, le premier maître, qui jouit actuellement de l’usage de l’esclave, n’a pas le statut de propriétaire au regard de cette halakha.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשֵּׁנִי יֶשְׁנוֹ בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּסְפּוֹ; הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, שֶׁאֵינוֹ כַּסְפּוֹ – קָסָבַר: קִנְיַן פֵּירוֹת לָאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמֵי.
La baraïta continue: Rabbi Yossei dit que
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
Tossafot
ה"ג בפי' ר"ח ואחת שהכניס לה שום משלו. וה"פ אחת שכתב לה בכתובה במנה ומאתים ובמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתיבה ולא לשון יחוד כגון הכותב כל נכסיו לבניו ואחת שיחד לה בכתובתה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה כי נדוניא נמי נקראת כתובה דבפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מז: ושם) קתני קבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדונייתה דתחת מנה מאתים לא קאמרי' דבסוף ההוא פירקא (דף נג.) קאמרי' דארוס' (אית) לה קבורה ואחת שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה כנגד תוספת שהוסיף לה משלו על מנה ומאתים וג' עניני ממון אלו כותבין בכתובה בסדר זה תחלה מנה ומאתים ואח"כ נדוניא שמביאה עמה דהנעלת ליה ואחר כך וצבי חתן והוסיף לה מדיליה כו' ובקונט' לא פירש כן:
אילימא למעוטי שאר נכסים. בפ' האשה שנפלו (כתובות דף פא.) גבי הרוצה למכור בנכסי אחיו פ"ה דהא דתנן בהניזקין (גיטין דף נה:) לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל הא אוקמינן בג' שדות והקשה ה"ר שמואל דכ"ש בשאר נכסים איירי כדמשמע הכא לכך נראה לר"י לפרש מקחו בטל משעת טריפה וג' שדות לאו למעוטי שאר נכסים ואפילו בג' שדות מקחו קיים עד שעת טריפה ויש ליישב פ"ה דמקחו בטל משמע בטל לאלתר וה"פ למעוטי מאי דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי אילימא למעוטי שאר נכסים דלא תטרוף לגמרי כ"ש דהויא לה איבה והא דלא קאמר למעוטי שאר נכסים דאין מקחו בטל לאלתר דמשום הא לא הוה צריך למימר לא נצרכה אלא לאותן ג' שדות דפשיטא הוא דאין מקח בטל אלא באותן ג' שדות דהא כל אדם מוכר קרקע המשועבדת אלא ודאי לא איצטריך לאוקומי באותן שלש שדות אלא למעוטי שאר נכסים דלא טרפה כלל אבל קשיא לרשב"א דהיכי מצית למימר דפשיטא ליה דבשאר נכסים אין מקחו בטל לאלתר הא מקמי דמוקי לה הכא באותן ג' שדות הוה ס"ד דמיירי בשאר נכסים ואע"ג דקתני מקחו בטל:
המוכר עבדו ע"מ שישמשנו ל' יום. הא דלא נקט המוכר עבדו לפירות כדנקט בהשולח (גיטין דף מז:) המוכר שדהו לפירות משום דאין דרך למכור עבד כענין זה אלא משכיר אותו לעשות מלאכה:
ישנו בדין יום או יומים. אין להקשות השתא בעמידת יום לא יוקם כ"ש ביומים דרש"י פי' בפרשת ואלה המשפטים איזהו יום שהוא כיומים הוי אומר מעת לעת:
קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. דאי משום דדריש תחתיו ה"נ כתיב כספו ומנא ליה דתחתיו דוקא טפי מכספו אלא משום דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף דמי וא"ת א"כ הוה ליה למימר שניהם אינן בדין יום או יומים כדאשכחן בהחובל (ב"ק דף פט: ושם) דתני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומסיק דכ"ע לית להו תקנת אושא ובקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי מר סבר כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי אלמא הא דחשיב קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מהני שיצא לאיש אלא לענין שלא יצא לאשה ור"י בר ברוך ל"ג ובקנין פירות כקנין הגוף דמי קמיפלגי אלא ה"ג דכ"ע לית להו תקנה ובפלוגתא דהני תנאי כו' והא דקתני לאשה אבל לא לאיש כר' יהודה וההיא דקתני לא לאיש ולא לאשה כר' אלעזר דאמר שניהם אינן בדין יום או יומים ואפילו שניהם יחד אין יכולין לשחרר ומשום הכי לית להו תקנת אושא דלר' אלעזר אין מכירתו כלום הלכך לא שייך לר' אלעזר תקנת אושא דתקנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות ולדידיה אין כאן מכירה כלל ויש לתרץ בדוחק גירסת הספרים דהתם סברא הוא שלא יועיל קנין פירות להיות כקנין הגוף אלא לענין שלא יצא בשן ועין לאשה אבל לענין שיצא לאיש לא דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קנין גוף דאשה שיצאו לו לחרות אי נמי דלא דמי קנין פירות דבעל שלא היה לו בגוף כלום מעולם לקנין פירות דמוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום שתחלה היה הכל שלו ועדיין לא יצא מתחת ידו שהפירות שלו וכעין זה מחלקין גבי בהמת ארנונא בפ"ק דפסחים (דף ו.) ומה שהיה קשה עליה מבכורות שם מפורש וכן צ"ל דאין לומר כלל דלר"מ דסבר הכא קנין פירות כקנין הגוף דמי וסבר שם לאיש אבל לא לאשה דהא ביבמות בפרק אלמנה (דף סו. ושם) פליגי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטל בכתובתי והוא המגרש אומר דמים אני נותן לך ר' אמי אמר הדין עמו רב יהודה אמר הדין עמה ואמרינן תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ומאי קושיא לרב יהודה דלמא אע"ג דהדין עמה יוצאין לאיש ולא לאשה דקסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ואפילו בנכסי מלוג נמי הוי דינא הכי לרבי מאיר אלא ודאי לא מהני כלל קנין פירות להיות כקנין הגוף לצאת לאיש כדפרישית:
קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כו'. קשה דבסוף השולח (גיטין דף מח. ושם) מסיק אפלוגתא דרבי יהודה ור"ש דכ"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי וי"ל דהתם לא קאמר אלא דמהכא ליכא למילף מינה ובערכין (דף כו:) גרס לעולם אימא לך לרבי שמעון כקנין הגוף ול"ג דכ"ע והא דלא מייתי בהשולח הך דהכא משום דניחא ליה לאיתויי תנאי היא דפליגי בשדה דומיא דפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דהתם:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.