AccueilÉtudeTanakhBibliothèqueSujetsParachaDivrei TorahRabbanimSagesHistoireÀ proposMes favorisFaire un don
Retour

Traité Bava Batra

34a

Étude de Bava Batra 34a

Étude de la Guémara 34a

Guémara
Comment les juges devraient-ils juger ce jugement? Il existe des raisons de ne pas mettre en œuvre toutes les décisions potentielles. S’ils devaient ordonner à celui qui a volé le métal de le payer, ce ne serait pas la bonne décision, car il n’y a pas deux témoins qui l’ont vu l’arracher, et le tribunal n’exige pas le paiement sur la base du témoignage d’un seul témoin. S’ils devaient accepter sa demande et l’exonérer entièrement, ce ne serait pas la bonne décision, car il y a un témoin qui a déposé contre lui. S’ils lui ordonnaient de prêter serment, ce qui est la réponse habituelle pour contredire le témoignage d’un témoin, n’aurait-il pas dit qu’il l’avait effectivement volé, et puisqu’il a dit qu’il l’avait volé et qu’il n’y avait aucune preuve qu’il lui appartenait, il est comme un voleur, et le tribunal ne permet pas à un voleur de prêter serment.
הֵיכִי נִידַיְּינוּהּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? לִישַׁלֵּם? לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדִי! לִיפְטְרֵיהּ? אִיכָּא חַד סָהֲדָא! לִישְׁתְּבַע, הָא אָמַר מִיחְטָף חַטְפַהּ, וְכֵיוָן דְּאָמַר דְּחַטְפַהּ – הָוֵה לֵיהּ כְּגַזְלָן!
Rabbi Abba leur dit: Celui qui est tenu de prêter serment est celui qui ne peut prêter serment, et celui qui est tenu de prêter serment qui ne peut prêter serment est tenu de payer. Les rabbins qui étudiaient avant Abaye pensaient que le cas du témoin des années de profit et celui du rabbin Abba étaient similaires, dans la mesure où le propriétaire ne pouvant prêter serment pour réfuter le témoin, puisqu’il admet avoir profité de la terre pendant ces années, il devrait devoir payer pour sa consommation des produits.
אֲמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא: הָוֵי מְחוּיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, וְכׇל הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם.
Abaye dit à ces rabbins: Ces deux cas sont-ils comparables? Là, dans le cas du rabbin Abba, le témoin vient infirmer la position de celui qui a arraché le métal. Cela se voit dans le fait que lorsqu'un autre témoin vient au tribunal et témoigne avec le premier témoin, nous retirons le morceau de métal à celui qui l'a arraché. Par contre, ici, dans le cas de l'individu qui a amené un témoin pour attester qu'il profitait de la terre, le témoin vient soutenir le propriétaire. Cela ressort du fait que lorsqu'un autre témoin venait au tribunal et témoignait avec le premier témoin, nous établissions la terre en sa possession. Par conséquent, le témoignage d’un seul témoin n’oblige pas celui qui a profité de la terre à prêter serment.
אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי?! הָתָם סָהֲדָא לְאוֹרוֹעֵי קָאָתֵי – כִּי אָתֵי אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ, מַפְּקִינַן לַהּ מִינֵּיהּ; הָכָא לְסַיּוֹעֵי קָא אָתֵי – כִּי אֲתָא אַחֲרִינָא, מוֹקְמִינַן לַהּ בִּידֵיהּ!
Au contraire, si le cas de Rabbi Abba est comparable à un cas comme celui-ci, il est comparable à un cas où il y a un témoin qui témoigne que quelqu'un a profité de la terre pendant deux ans, et la comparaison est en termes de paiement pour les produits qu'il a consommés. En ce qui concerne la consommation du produit, deux témoins auraient rendu le possesseur redevable du paiement, car une consommation du produit pendant seulement deux ans n'établit pas la présomption de propriété. Par conséquent, un seul témoin le rend susceptible de prêter serment. Puisqu'il a lui-même affirmé avoir profité de la terre comme l'a déclaré le témoin, il ne peut pas prêter serment pour contester ce témoignage. Il devrait donc payer pour les produits.
אֶלָּא אִי דָּמְיָא הָא דְּרַבִּי אַבָּא – לְחַד סָהֲדָא וּלְתַרְתֵּי שְׁנֵי – וּלְפֵירֵי.

Tossafot

הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. שהרי מודה וא"ת וליהמניה בשבועה במאי דאמר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפי וכי תימא דהא לא חשיב מיגו דהא אם אמר לא חטפי היה חייב שבועה דאורייתא לא היא דהא אמר בהמוכר את הבית (לקמן בבא בתרא דף ע. ושם) המפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתיו לך בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו דהוי נאמן בשבועה אע"ג דבנאנסו איכא שבועה דאורייתא ומיהו לפי' ר"ת דפירש שבועה דנאנסו דהתם היא מדרבנן דלא מיחייב שבועה דאורייתא אפילו בנאנסו אלא היכא דאיכא הודאה במקצת אתי שפיר וליכא למימר נמי דהאי לא חשיב מיגו דלא הוה חציף למימר לא חטפי להכחיש את העד או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות העד ובעל הנסכא כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.) דבעל דבר מהימן למימר [לדידי אוזפן ברביתא] דהא משמע דאי לאו דעד מחייבו שבועה היה פטור והיינו על כרחך במיגו דאי לאו מיגו לאו כל כמיניה למימר דידי חטפי דהא כי איכא תרי סהדי משלם ואינו נאמן לומר דידי חטפי ואומר ר"י דודאי אם לא היה העד מחייבו שבועה היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא חטפי שיכול להעיז פניו להכחיש את העד בלא שבועה אבל השתא דמחייבו שבועה לא מהימן בשבועה ע"י מיגו שהיה יכול להעיז פניו ולישבע בדבר שהעד מכחישו אבל קשה אי ליכא מיגו מאי טעמא דרב ושמואל דפליגי בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) ארבי אבא ופטרי בנסכא דלית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם והשתא אמאי פטרי והא פשיטא דאינו נאמן לומר דידי חטפי בלא מיגו כדפרישי' לעיל לכך נראה כמו שפי' ריב"ם דודאי הוי מיגו ולהכי פטרי רב ושמואל דנאמן בשבועה במיגו דאי בעי אמר לא חטפי ור' אבא סבר אע"ג דאית ליה מגו חייב דכיון דאיכא אחד המחייבו שבועה מן התורה כן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מיגו ליפטר וא"ת ור' אבא היכי מפיק לה בפ' כל הנשבעין (שם) מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דדייק התם מדאיצטריך קרא למיפטר יורשים ש"מ באביו כה"ג מיחייב אלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והיכי דייק מינה אנסכא התם ודאי משלם דליכא מיגו אבל הכא דאיכא מיגו מנא לן דמשלם ונראה לר"י דרבי אבא לא הוי טעמיה מקרא אלא מסברא בעלמא כדמפרש והא דקאמר התם כוותיה דר' אבא מסתברא מדתני ר' אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין קרא למיפטר יורשים אתא ולא לחייב האב והא דקאמר התם רב ושמואל האי שבועת ה' וגו' מאי דרשי ביה ה"ק כיון דבאב בכה"ג פטרי אמאי איצטריך קרא למיפטר יורשין וצ"ל דהא דאמרי' בהכותב (כתובות דף פה. ושם) גבי אבימי בריה דר' אבהו דהוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי כו' מתוך דיכלי למימר להד"ם יכלי למימר סיטראי איירי בתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא הוי השליח עד דנוגע בעדות הוא כיון דחייב שבועת היסת דאי קודם דתקינו רבנן שבועת היסת הוי השליח עד גמור דנאמן לומר למלוה פרעתי מיגו דאי בעי אמר אהדרתינהו ללוה כדאמר בריש האיש מקדש (קדושין דף מג:) וכיון דאיכא עד היכי מהימניה במיגו דלהד"ם דהוה ליה מחויב שבועה ומתוך שאין יכול לישבע משלם כדאמרינן הכא:,וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז. ושם) תנן חשודים שניהם על השבועה חזרה שבועה למקומה דברי ר"מ ורבי יוסי אומר יחלוקו ומפרש התם רבותינו שבא"י רבי אבא למקומה למחויב לה ומייתי התם מהך דשמעתין דרבותינו היינו רבי אבא והשתא רב נחמן דפסק התם כרבי יוסי ועובדא עבד כרבי יוסי יחלוקו לית ליה לר' אבא וקשה לר"י דאמרינן בפרק השואל (ב"מ דף צז: ושם) בגמ' דהשואל את הפרה לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומשני מתני' בשיש עסק שבועה ביניהן כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם והיינו כר' אבא ומיהו איכא למימר דר"נ דמוקי מתני' כר"מ וכמו שמפרש ר' אבא הוא סבר כר' יוסי אבל עוד קשה דבשמעתין משמע דהלכתא כר' אבא מדקאמרינן סבור רבנן קמיה דאביי למימר דהיינו נסכא דר' אבא וקאמר נמי אלא אי דמיא לרבי אבא כו' ובכ"מ קי"ל כרב נחמן בדיני ועוד תימה דהתם גבי יתומים מן היתומים קאמרי רב ושמואל דאם מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ומתוך שאין התובעין יכולין לישבע פטור הנתבע ור"א פליג עליה (שם מח.) וקאמר יורשין נשבעין שבועת יורשים ונוטלין והיינו כרבי אבא דמתוך שאינו יכול לישבע או תובע או הנתבע משלם הנתבע ומסיק התם דעבד כרב ושמואל עבד דעבד כרבי אלעזר עבד ומפרש ר"ת דרב נחמן שפיר סבר כר' אבא בנסכא ובמנה יש לי בידך וא"ל אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע ודוקא בשניהם חשודין פסיק רב נחמן כר' יוסי דאמר יחלוקו ורבי אבא בשניהם חשודין מודה לר"נ דהלכה כרבי יוסי וטעמא משום דקנסינן שכנגדו לפי שהוא חשוד הלכך מפסיד החצי אבל בעלמא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והא דקאמר התם דרבותינו שבא"י ר' אבא לאו למימר דר' אבא סבר לה כר"מ אלא דדייק כיון דר' אבא בעלמא סבר דמתוך שאינו יכול לישבע משלם אית לן למימר דאיהו מפרש מילתיה דר"מ דחזרה שבועה למחויב לה והלכה כר"נ בשניהם חשודים וכר' אבא בנסכא ודוקא ביתומים מסקינן דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר"א עבד כדאמר הבו דלא להוסיף עלה אבל אין לפרש טעמא דרב נחמן דאמר יחלוקו משום דר' אבא דכיון דשניהם חשודים ה"ל כאילו תרוייהו מחויבים שבועה ואין יכולין והלכך כל אחד מפסיד חצי ורבי אבא סבר כיון דעיקר שבועה על הנתבע ואין יכול לישבע משלם הכל דא"כ ר' אבא ורב נחמן מצו סברי שפיר כרב ושמואל ביתומים מן היתומים כי מת לוה בחיי מלוה ומפסידין בני מלוה כיון דאין יכולין לישבע ואין נוטלין כמו שמפסיד שכנגדו חשוד על השבועה החצי שאינו נוטל כשגם הוא חשוד ובפ' כל הנשבעין (שבועות דף מז.) משמע כל הסוגיא דרב ושמואל פליגי אדרב נחמן ואדרבי אבא וע"כ צ"ל ע"כ דלרבי אבא וכן לרב נחמן מתוך שאינו יכול לישבע אפילו התובע משלם הנתבע כדפרי':

Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.

Bava Batra 34a
100%
בבא בתרא ל״ד אמַסֶּכֶת בָּבָא בַּתְרָא
גְּמָרָא הֵיכִי נִידַיְּינוּהּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא? לִישַׁלֵּם? לֵיכָּא תְּרֵי סָהֲדִי! לִיפְטְרֵיהּ? אִיכָּא חַד סָהֲדָא! לִישְׁתְּבַע, הָא אָמַר מִיחְטָף חַטְפַהּ, וְכֵיוָן דְּאָמַר דְּחַטְפַהּ – הָוֵה לֵיהּ כְּגַזְלָן! אֲמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא: הָוֵי מְחוּיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, וְכׇל הַמְחוּיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – מְשַׁלֵּם. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי?! הָתָם סָהֲדָא לְאוֹרוֹעֵי קָאָתֵי – כִּי אָתֵי אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ, מַפְּקִינַן לַהּ מִינֵּיהּ; הָכָא לְסַיּוֹעֵי קָא אָתֵי – כִּי אֲתָא אַחֲרִינָא, מוֹקְמִינַן לַהּ בִּידֵיהּ! אֶלָּא אִי דָּמְיָא הָא דְּרַבִּי אַבָּא – לְחַד סָהֲדָא וּלְתַרְתֵּי שְׁנֵי – וּלְפֵירֵי.