Ici aussi, en ce qui concerne le trésor du Temple, appliquez le même principe et dites: On a tendance à faire de fausses déclarations pour ne pas paraître rassasié. Il est donc possible que l'argent n'ait pas été dû et que le paiement ne doive pas être effectué sur les biens consacrés.
הָכָא נָמֵי, אָדָם עָשׂוּי שֶׁלֹּא לְהַשְׂבִּיעַ אֶת עַצְמוֹ!
La Guemara répond: Quand Rav Houna dit-il que le paiement doit être effectué là-bas, dans le cas d'une personne sur son lit de mort qui a consacré tous ses biens? Dans le cas où le créancier, à qui le défunt a admis devoir de l’argent, détient un billet à ordre corroborant l’aveu du défunt.
כִּי קָאָמַר רַב הוּנָא הָתָם – דְּנָקֵיט שְׁטָרָא.
La Guemara commente: Par déduction, la déclaration de Rav et Chmouel, selon laquelle l'argent n'est pas remis au créancier à moins que la personne sur son lit de mort ne demande explicitement qu'il lui soit donné, est applicable dans le cas où le créancier ne détient pas de billet à ordre corroborant l'aveu. La Guemara demande: Si oui, comment se fait-il que si le défunt dit: Donnez-lui l'argent, les enfants le lui donnent, c'est-à-dire qu'il soit prélevé sur la succession laissée aux héritiers, puisqu'il s'agit d'un prêt par contrat oral, et comme le disent Rav et Chmouel: On ne recouvre pas un prêt par contrat oral auprès des héritiers ni auprès des acheteurs qui ont acheté un terrain auprès du débiteur après l'octroi du prêt?
מִכְּלָל דְּרַב וּשְׁמוּאֵל – דְּלָא נָקֵיט שְׁטָרָא; אָמַר ״תְּנוּ״ – נוֹתְנִין?! מִלְוֶה עַל פֶּה הֲוָה, וְרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מִלְוֶה עַל פֶּה – אֵינוֹ גּוֹבֶה לֹא מִן הַיּוֹרְשִׁין וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת!
La Guemara donne une réponse différente à cette question. Au contraire, Rav Nahman a dit: Tant dans ce cas que dans celui-là, il s'agit de savoir où le créancier détient un billet à ordre corroborant l'aveu du défunt. Et pourtant, ce n'est pas difficile. Dans cette décision de Rav Houna, le cas est celui où le billet à ordre du créancier a été ratifié par le tribunal, et dans celui de Rav et Chmouel, le cas est celui où le billet à ordre du créancier n'a pas été ratifié par le tribunal. Ainsi, dans ce dernier cas, si la personne sur son lit de mort dit: Donnez-lui l’argent, elle a en effet ratifié le billet à ordre du créancier, et si elle n’a pas dit: Donnez-lui l’argent, elle n’a pas ratifié le billet à ordre du créancier.
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: אִידֵּי וְאִידֵּי דְּנָקֵיט שְׁטָרָא, וְלָא קַשְׁיָא – הָא דִּמְקוּיָּים, הָא דְּלָא מְקוּיָּים; אָמַר ״תְּנוּ״ – קַיְּימֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ, לֹא אָמַר ״תְּנוּ״ – לָא קַיְּימֵיהּ לִשְׁטָרֵיהּ.
§ Rabba dit que dans le cas d'une personne sur son lit de mort qui dit: Un tel a cent dinars en ma possession, et les orphelins qui ont hérité de ses biens ont ensuite dit: Nous avons remboursé la dette, ils sont jugés crédibles. Mais si le père disait: Donnez cent dinars à un tel, car je lui dois, et que par la suite les orphelins disaient: Nous lui avons remboursé l'argent, ils ne sont pas jugés crédibles.
אָמַר רַבָּה: שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״, וְאָמְרוּ יְתוֹמִין ״פָּרַעְנוּ״ – נֶאֱמָנִין. ״תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְאָמְרוּ יְתוֹמִין ״פָּרַעְנוּ״ – אֵין נֶאֱמָנִין.
La Guemara objecte: N’est-ce pas le contraire [kelappei layya]? Le contraire est plus raisonnable. Si le père dit: Donnez cent dinars à un tel, puisque leur père l'a déclaré avec assurance, en donnant une directive explicite, on pourrait dire que les héritiers ont remboursé l'argent. Mais s’il disait: Un tel a cent dinars en ma possession, puisque le père des orphelins ne l’a pas déclaré avec assurance, on pourrait dire que les héritiers n’ont pas remboursé le créancier.
כְּלַפֵּי לְיָיא? אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! אָמַר ״תְּנוּ מָנֶה״ – כֵּיוָן דְּפַסְקַהּ אֲבוּהוֹן לְמִילְּתָא, אִיכָּא לְמֵימַר דְּפַרְעֵיהּ. ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״ – כֵּיוָן דְּלָא פְּסַק אֲבוּהוֹן לְמִילְּתָא, אִיכָּא לְמֵימַר דְּלָא פַּרְעֵיהּ!
La Guemara reformule la déclaration de Rabba: Au contraire, si la déclaration de Rabba a été rapportée, elle a été déclarée comme suit: Dans le cas d'une personne sur son lit de mort qui dit: Un tel a cent dinars en ma possession, et les orphelins ont ensuite dit: Après son aveu, Père s'est rétracté et nous a dit: J'ai remboursé la dette, ils sont jugés crédibles. Quelle en est la raison? Au début, le père avait oublié, mais ensuite il se souvint d'avoir remboursé la dette. Mais si le père dit avec assurance: Donnez cent dinars à un tel, et que les orphelins disent ensuite: Ensuite, le père s'est rétracté et a dit: J'ai remboursé la dette, ils ne sont pas jugés crédibles. La raison en est que si le père remboursait la dette ou s'il était incertain à ce sujet, il ne dirait pas avec autant d'assurance: Donnez-lui l'argent.
אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר ״מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּיָדִי״, וְאָמְרוּ יְתוֹמִין: ״חָזַר וְאָמַר לָנוּ אַבָּא: פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָנִין. מַאי טַעְמָא? אִדְּכוֹרֵי מִידְּכַר. ״תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וְאָמְרוּ יְתוֹמִין: ״חָזַר וְאָמַר אַבָּא: פָּרַעְתִּי״ – אֵין נֶאֱמָנִין. דְּאִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ, לָא הֲוָה אָמַר ״תְּנוּ״.
§ Rava soulève un dilemme: concernant une personne sur son lit de mort qui, après avoir entendu la réclamation monétaire de quelqu'un contre elle, a admis lui devoir de l'argent, quelle est la halakha? Est-il tenu de dire à deux personnes: Vous êtes mes témoins, comme cela est habituellement nécessaire pour prouver qu'un aveu est fait avec sérieux et non en plaisanterie? Ou peut-être n'est-il pas tenu de dire: Vous êtes mes témoins, puisqu'il s'agit d'une personne sur son lit de mort, dont les instructions sont généralement contraignantes? Est-il obligé de dire à deux personnes: Écrivez mon aveu dans un document, comme cela est habituellement requis, ou n'est-il pas tenu de dire: Écrivez mon aveu dans un document? La question en question ici est la suivante: une personne plaisante-t-elle parfois au moment de sa mort, c'est-à-dire sur son lit de mort, ou peut-on supposer qu'une personne ne plaisante pas au moment de sa mort?
בָּעֵי רָבָא: שְׁכִיב מְרַע שֶׁהוֹדָה, מַהוּ? צָרִיךְ לוֹמַר ״אַתֶּם עֵדַי״, אוֹ אֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״אַתֶּם עֵדַי״? צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר ״כְּתוֹבוּ״ אוֹ אֵין צָרִיךְ לוֹמַר ״כְּתוֹבוּ״? אָדָם מְשַׁטֶּה בִּשְׁעַת מִיתָה, אוֹ אֵין אָדָם מְשַׁטֶּה בִּשְׁעַת מִיתָה?
Après que Rava ait soulevé le dilemme, il l'a ensuite résolu et a statué: Une personne ne plaisante pas au moment de sa mort, et donc les déclarations d'une personne sur son lit de mort sont considérées comme si elles étaient écrites dans un document et transmises à la partie concernée.
בָּתַר דְּבַעְיָא, הֲדַר פַּשְׁטַהּ – אֵין אָדָם מְשַׁטֶּה בִּשְׁעַת מִיתָה, וְדִבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִין וְכִמְסוּרִין דָּמוּ.
Mishna 1
MISHNA: Celui qui prête de l'argent à autrui au moyen d'un billet à ordre peut recouvrer la dette des biens gageés qui ont été vendus à d'autres par le débiteur après l'octroi du prêt. Celui qui prête de l'argent par l'intermédiaire de témoins, sans inscrire le prêt sur un billet à ordre, ne peut recouvrer la dette que sur les biens invendus.
מַתְנִי׳ הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ בִּשְׁטָר – גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים. עַל יְדֵי עֵדִים – גּוֹבִין מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.(משנה)
Tossafot
ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה וכו'. וא"ת והא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו מאחר דאם כתבו ונתנו היו נותנים השתא אמאי אין נותנים כמחלק כל נכסיו וי"ל לא דמי דהיכא דנותן מטעם מתנה בודאי תקנו שיהיו ככתובין וכמסורין שמא תטרף דעתו עליו אבל מצוה להן ליתן מכח מלוה ולא מטעם אחר אין לו אלא מכח מלוה כאשר בתחלה והלכך אין נותנין:
הא דמקויים. וא"ת הא דנקט שטרא מקויים צריכין למימר דנאמן ועוד מה אנו צריכין לנאמנות ממילא גבי ע"י שטר שבידו ועוד למה לי הקדש ועוד מאי איריא שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו כדמפרש בפ' שום היתומים (ערכין דף כג. ושם) אפי' בריא נמי וי"ל דכולהו איצטריך לגבות בלא שבועה דאי לא הוה אלא שטרא הוה בעי שבועה כדתנן (כתובות דף פז.) הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו הקדש אי לא שכ"מ ואי לא נאמנותו הוה [בעי] שבועה דמה לי משתעבד לגבוה מה לי משתעבד להדיוט והכי מפרש בהדיא בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מב:) על הא דקתני (ברייתא) אבל נשבעים לקטן ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש (ופריך) תנינא (כו') מנכסים משועבדים כו' סד"א הנ"מ הדיוט אבל הקדש לא חיישינן לקנוניא קמ"ל ופריך והא א"ר הונא שכ"מ כו' ומשני דוקא שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו ומכאן נראה לרבי הא דמבעיא לן פ' הניזקין (גיטין דף נ:) גבי אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין אפילו הן זיבורית במתנה מאי בההיא דמנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה הוי ודאי ה"ה מתנה דנשבעין כשבאין ליפרע ממנו דפשיטא ליה נמי הכא דמה לי משתעבדי לגבוה מה לי משתעבדי להדיוט אלמא להדיוט בכה"ג בעי שבועה:,הא דלא מקויים. וא"ת כי היכי דאי לא מקויים [אמרינן] שהוא מזוייף והאב אמר שלא להשביע את בניו בהא נמי לימא שלא להשביע את בניו ופרוע הוא ומדברי האב אין ראיה ואין לומר דא"כ היו נותנים על ידי שבועה אם היה מקויים שא"צ אלא לישבע שלא נפרע וזה יכול הוא לעשות ולא שייך לומר אין נותנים אבל בלא מקויים דבעי קיום [קודם שיפרע] שייך לומר אין נותנים דהא גבי הקדש אמרו נאמן במקויים ולא טענינן ליה פרוע ויצטרך שבועה אלא נאמן בלא שבועה כדמוכח ההיא דשבועות (דף מב:) שהבאתי לעיל אלא נראה לרבי דהיכא דנקט ההוא מלוה שטרא ומקיים אין הלוה רגיל לעולם לומר שלא להשביע שחייב לו מנה כמו שכתב בשטר היכא דפרעיה שלא יהא סבורים העולם שלא פרעו:
אלא אי איתמר כו'. לא בעי למימר אלא איפכא איתמר דידע גמרא שאמר על מנה לפלוני בידי דנאמנים:,חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים דלמא אדכורי מדכר. היינו פרעתי קודם לכן [כדקאמר דלמא] אדכורי מדכר [היינו] באותה שעה כדמוכח בסמוך [דקאמר] אי איתא דפרעיה כו' והכא נאמנים משום שהוא היה נאמן לומר פרעתי קודם לכן מגו דנאמן לומר פרעתי אחרי כן כדתנן מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אלא דמשביעין אותו שבועת היסת מדרבנן ואף הם יכולים לומר פרענו אחרי כן והא דאמר אין נאמנים כיון דלא פסקה למילתיה היינו דטפי מסתבר לומר שם אין נאמנין מתנו מנה לפלוני ואומר רבי הא דאמר סוף פ"ק דגיטין (דף יד.) הנהו גנאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי כו' לסוף לא פש גביה ולא מידי ומסיק דהאי דאקני למריה ארעא זוזי דפשו גביה קנין בטעות הוא וחוזר ומפרש ר"ת ורבינו חננאל שהיו הן מודים שטעו תחלה בחשבון שאם לא כן לא היה נאמן שא"כ אין לך קנין מועיל לעולם שיאמר טעיתי וגם יאמר היאך טעה הא לאו הוכחה היא דודאי הוא יכול להיות נאמן בכמה מקומות מגו דהוה מצי למימר פרעתי אחרי כן כדאשכחן הכא אלא נראה דלא מיבעיא שנאמן לומר שטעה כשאמר מנה לפלוני בידי אלא הוא נאמן לומר פרעתי כבר מגו דמצי למימר פרעתי אחרי כן ומ"מ יכול הוא להיות דהתם צריך שיהו מודים שטעה אחרי כן משום דקנין חשוב כתנו דהכא דאי פרעיה לא הוה אמר תנו ומה לי לשקר במקום עדים הוא ה"נ התם אי איתא דטעה דלא פש גביה מידי לא הוה מקני וי"מ דדוקא בשכ"מ שייך למימר אדכורי מדכר שאין דעתו מיושבת עליו אבל בריא לא:
ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו כו'. האי ככתובין לא הוי ככתובין דלעיל פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנא.) דהתם קאמר שהם ככתובים וכמסורין כבר דלא בעי קנין אבל הכא לא בעי למימר דדוקא ככתובין וכמסורין אלא אלימו טובא כדברים הכתובים הלכך הוי כאילו אמר כתבו והרבה יפוי כח עשו חכמים בשכיב מרע בלא ההוא דלעיל דלא בעי קנין כי ההיא דאמר בפרק קמא דגיטין (דף יד:) דהולך כזכי בשכיב מרע אפילו לא הוי בבריא כזכי:
המלוה את חבירו בשטר כו' [על ידי] עדים גובה מנכסים בני חורין. הכא תנן בהדיא דמלוה על פה לא גבי ממשועבדים [מדרבנן] והא דפרש"י פרק הניזקין (גיטין דף נא. ושם) דמזון האשה והבנות גובין מנכסים בני חורין לפי שאין קצובים אבל היו קצובים היו גובין אע"פ שאין כתובים משום דהוה כמלוה ע"פ ליתא ואגב ריהטא לא עיין בה אלא טעמא דאכילת פירות למזון האשה והבנות דגבי אם היו קצובים אפילו אין כתובים משום דקלא אית להו והקשה ה"ר יעקב מקורבי"ל אם כן היאך נשבעין במודה מקצת הטענה והא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ואומר רבי כגון שמחל שעבודו א"נ בדליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו על פי עדים אבל על פי עצמו לא ובפרק קמא דבבא מציעא (דף ד: ושם) הארכתי יותר מבכאן:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.