Traité Bava Batra

151b

Étude de Bava Batra 151b

Étude de la Guémara 151b

Guémara

Et quand elle récupérerait, elle retirerait son cadeau. Une fois, elle était malade. Elle envoya un message à Rav Dimi: Viens acquérir ma propriété. Il lui a répondu: je ne veux pas venir. Elle lui envoya un message: Viens acquérir ma propriété de la manière que tu veux. Il alla lui réserver une partie du verger et lui acquit le reste de la propriété par acte d'acquisition. Une fois rétablie, elle a rétracté le cadeau.

וְכִי קָיְימָא הֲוָת הָדְרָא בָּהּ. זִימְנָא חֲדָא חֲלַשָׁא, שְׁלַחָה לֵיהּ: תָּא קְנִי. שְׁלַח: לָא בָּעֵינָא. שְׁלַחָה לֵיהּ: תָּא קְנִי כֹּל הֵיכָא דְּבָעֵית. אֲזַל שַׁיַּירה וּקְנוֹ מִינַּהּ. כִּי קָיְימָא, הָדְרָא בָּהּ.

Elle se présenta devant Rav Nahman pour le récupérer. Rav Nahman a envoyé un message à Rav Dimi: Venez au tribunal. Rav Dimi n'est pas venu. Il dit: Quelle raison ai-je pour venir? Ne lui ai-je pas réservé une partie du bien, et je lui ai acquis le reste du bien par un acte d'acquisition? L’acquisition est donc terminée. Rav Nahman a envoyé un message à Rav Dimi: Si tu ne viens pas, je te frapperai avec une épine [besileva] qui ne fait pas couler le sang, c'est-à-dire que je t'excommunierai.

אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, שְׁלַח לֵיהּ: תָּא. לָא אֲתָא. אָמַר: מַאי אֵיתֵי? הָא שַׁיַּירִה וּקְנוֹ מִינַּהּ! שְׁלַח לֵיהּ: אִי לָא אָתֵית, מָחֵינָא לָךְ בְּסִילְוָא דְּלָא מַבַּע דְּמָא.

Enquêtant sur l'affaire, Rav Nahman dit aux témoins: Comment s'est déroulé l'acte de transfert de propriété? Les témoins dirent à Rav Nahman: Voici ce qu'elle dit: Malheur, cette femme est en train de mourir! Rav Nahman leur dit: Si tel est le cas, il s'agit ici d'une personne qui donne des directives concernant ses biens en raison de l'attente de sa mort imminente. Et celui qui donne des directives en raison de l'attente d'une mort imminente peut retirer son don même s'il n'a pas transféré tous ses biens, car il a évidemment accordé le don uniquement parce qu'il s'attendait à mourir.

אֲמַר לְהוּ לְסָהֲדִי: הֵיכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה? אֲמַרוּ לֵיהּ, אֲמַרָה הָכִי: ״וַוי דְּקָא מָיְתָה הָךְ אִיתְּתָא!״ אֲמַר לְהוּ: אִם כֵּן, הֲוָה מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, וּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה – חוֹזֵר.

§ Il a été déclaré que les amora'im étaient en désaccord concernant un don d'une personne sur son lit de mort qui ne comprend qu'une partie de ses biens. Les Sages ont dit ce qui suit devant Rava au nom de Mar Zutra, fils du Rav Nahman, qui l'a dit au nom de Rav Nahman: Ce type de don est à certains égards comme le don d'une personne en bonne santé, et à d'autres égards, il est comme le don d'une personne sur son lit de mort. C'est comme le don d'une personne en bonne santé, car s'il guérit, il ne peut pas le rétracter, comme le dit la mishna. Et c’est comme le don d’une personne sur son lit de mort, car il ne nécessite pas d’acte d’acquisition. Au contraire, il s’acquiert uniquement au moyen d’instructions verbales.

אִיתְּמַר: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת; אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא – שֶׁאִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע – דְּלָא בָּעֲיָא קִנְיָן.

Rava dit aux Sages: Ne vous ai-je pas dit: ne suspendez pas de cruches vides [bukei] à Rav Nahman, c'est-à-dire ne lui attribuez pas de déclarations incorrectes? Voici ce que dit Rav Nahman: Le don d'une personne sur son lit de mort qui ne comprend qu'une partie de ses biens est comme le don d'une personne en bonne santé et nécessite un acte d'acquisition. Si un acte d'acquisition n'est pas accompli, l'acquisition du don n'est pas effective même en cas de décès du propriétaire.

אֲמַר לְהוּ רָבָא, לָאו אָמֵינָא לְכוּ: לָא תִּיתְלוֹ בּוּקֵי סְרִיקֵי בְּרַב נַחְמָן? הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וּבָעֲיָא קִנְיַן.

Rava a soulevé une objection à Rav Nahman de la mishna (146b): s'il s'est réservé une certaine superficie de terre, son don est valable. Quoi, ne s'agit-il pas même d'un cas où le don n'a pas été acquis de lui au moyen d'un acte d'acquisition? Non, il s'agit d'un cas où le don a été acquis de lui au moyen d'un acte d'acquisition. Rava demande: Si tel est le cas, dites la dernière clause de la mishna: S'il ne s'est réservé aucune superficie de terre et qu'il l'a récupéré, son don ne tient pas. Et si la mishna fait référence à un cas où le don a été acquis de lui au moyen d'un acte d'acquisition, pourquoi son don ne tient-il pas?

אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: שִׁיֵּיר קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. מַאי, לָאו דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ? לָא, דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. וְאִי דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ, אַמַּאי אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת?

Rav Nahman dit à Rava: Voici ce que dit Shmouel: À propos d'une personne sur son lit de mort qui a écrit un acte accordant tous ses biens à autrui sans rien réserver pour lui-même, même si le don a été acquis de sa possession au moyen d'un acte d'acquisition, s'il récupère, il peut retirer son don. La raison en est que l'on sait qu'il donnait des directives concernant ses biens uniquement parce qu'il s'attendait à sa mort imminente.

אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כׇּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – עָמַד חוֹזֵר; בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה מְצַוֶּה אֶלָּא מֵחֲמַת מִיתָה.

Rav Mesharshiyya a soulevé une objection à Rava: Il y a eu un incident impliquant la mère des fils de Rokhel, qui était malade, et elle a dit: Ma broche [keveinati] sera donnée à ma fille, et elle est évaluée à douze cents dinars. Et cette femme est décédée par la suite, et les Sages ont confirmé sa déclaration, même si le don ne comprenait qu'une partie de ses biens et qu'aucun acte d'acquisition n'avait été accompli. Rava a répondu: Cet incident est différent, car dans ce cas il s'agit d'une personne qui donne des directives en raison de l'attente de sa mort imminente.

אֵיתִיבֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: ״תִּנָּתֵן כְּבִינְתִּי לְבִתִּי״ – וְהִוא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וּמֵתָה – וְקִיְּימוּ דְּבָרֶיהָ. הָתָם בִּמְצַוָּה מֵחֲמַת מִיתָה.

Ravina a soulevé une objection à Rava d'une mishna (Gittin 13a): Dans le cas de quelqu'un qui dit: Donnez cette lettre de divorce à ma femme, ou: Donnez cette lettre d'affranchissement à mon esclave, et puis il meurt, on ne devrait pas la donner après sa mort. Mais si l’on dit: donnez cent dinars à un tel et qu’il meurt ensuite, on donne l’argent au destinataire après sa mort. Cela indique qu'une donation d'une personne sur son lit de mort qui ne comprend qu'une partie de ses biens ne nécessite pas d'acte d'acquisition.

אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הָאוֹמֵר ״תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי״, וּמֵת – לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. ״תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וּמֵת – יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.

Et d'où peut-on savoir que l'argent ne lui a pas été acquis au moyen d'un acte d'acquisition? Cela ressort du fait que cette halakha a été juxtaposée à la halakha relative à un acte de divorce, ce qui indique que ce cas est similaire à un acte de divorce. Tout comme l'acte de divorce n'est pas soumis à la halakhot standard d'un acte d'acquisition, de même, dans le cas du don de cent dinars, la mishna fait référence à un cas où l'argent n'a pas été acquis auprès de lui au moyen d'un acte d'acquisition. Rava a répondu: Là aussi, la mishna fait référence à celui qui donne des directives concernant ses biens en raison de sa mort imminente.

וּמִמַּאי דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ? דּוּמְיָא דְּגֵט – מָה גֵּט לָאו בַּר קִנְיָן, אַף הַאי נָמֵי דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ! הָתָם נָמֵי, בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה.

Rav Houna, fils du Rav Yehoshua, a dit: Le don de celui qui donne des directives concernant ses biens en raison de l'attente de sa mort imminente nécessite généralement un acte d'acquisition. Et lorsqu'il est enseigné dans ces baraitot qu'un acte d'acquisition n'est pas requis, les baraitot font référence à celui qui partage tous ses biens entre différents destinataires, car dans ce cas, les Sages ont accordé au don le statut juridique de don d'une personne sur son lit de mort.

רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה בְּעָלְמָא – בָּעֲיָא קִנְיָן, וְכִי תַּנְיָא הָנֵי מַתְנְיָיתָא – בִּמְחַלֵּק כׇּל נְכָסָיו, דְּהַהִיא – מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שַׁוְּיוּהָ.

La Guemara conclut: Et la halakha est qu'un don d'une personne sur son lit de mort qui ne comprend qu'une partie de ses biens nécessite un acte d'acquisition; sinon, il n'est pas valide même s'il décède par la suite, et le don est hérité par ses héritiers. La donation de celui qui donne des directives sur ses biens en raison de l'attente de sa mort imminente ne nécessite pas d'acte d'acquisition. Et cela ne s'applique qu'à sa mort ultérieure. S'il s'est rétabli, il peut retirer son don même si celui-ci lui a été acquis au moyen d'un acte d'acquisition.

וְהִלְכְתָא: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת – בָּעֲיָא קִנְיָן, וְאַף עַל גַּב דְּמֵת. מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה לָא בָּעֲיָא קִנְיָן, וְהוּא דְּמֵת; עָמַד – חוֹזֵר, וְאַף עַל גַּב דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ.

Tossafot

מתה וקיימו חכמים את דבריה. פי' אלמא מתנת שכיב מרע במקצת לא בעי קנין וא"ת לפי סברתו של מקשה אמאי נקט מתה אפילו בלא מתה נמי כיון דמתנת שכיב מרע במקצת אינו חוזר דהוי כמתנת בריא וכן יש להקשות בהך דלקמן דתנו מנה לפלוני ומת כי לפי סברת המקשה אמאי נקט ומת כי אין נראה לומר שיחלוק רבא במה שאומר הרי היא מתנת בריא ולא יסבור שאם עמד אינו חוזר אלא דבעי קנין דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאית ליה לעיל (בבא בתרא דף קמח.) דמתנת שכיב מרע במקצת אינו יכול לחזור גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת כו' וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך ובהרבה מקומות בגמרא י"ל וליטעמיך ואינו אומר ועוד יש לומר כיון דסובר המקשה דלא בעי קנין הוא הדין נמי שסובר שיכול לחזור בו אי הוה כמתנת בריא הוי כמתנת בריא לגמרי ומנין לנו לחלק בזה:

תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. הכי גרסינן תנו גט ולא גרסי' תן גט זה דתן גט זה משמע שנתנו לו כבר אבל תנו משמע שעדיין לא נתנו אלא שמצוה להם ליתנו לו על ידי שליחות ואי גרסי' תן סתם לן תנא כר' מאיר דאמר בפרק קמא דגיטין (דף יב:) חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות הלכך לא קנה לו השליח אי נמי י"ל דמתוקמא כרבנן דאמרי זכות הוא לו ומיירי כגון שמראה לו ליתנו לו ולא נטלו עד לאחר מיתה אי נמי נטלו לאלתר ולא זכה בשביל העבד דהא דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף יג. ושם ד"ה האומר) כל האומר תנו כזכי היינו כשנתנו מיד ליד והא דקתני תן גט זה אשמועינן חידוש שאף על'. פי שעשאו מחיים והגט בעין ומינה שלוחים כבר לתת הגט כיון שניתן לאחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה מיהו אין נראה לר"י לגרוס זה דאם כן היכי מצי דייק בגמרא דבפ"ק דגיטין (שם:) על הך משנה דלא מיתוקמא הך משנה בשכיב מרע דאי בשכיב מרע לא הוה ליה למיתני תנו אלא כתבו ואי תנא זה לאשמועינן חידוש דלא יתנו לאחר מיתה אפילו הוה מתוקמא מתניתין בשכיב מרע [לא ה"ל למיתני כתבו] כיון דמיירי שהגט הוא בעין ואין נראה לומר דדייק מדהוה ליה למיתני כתבו גט זה לאשתי ותנו שטר שחרור זה לעבדי דהוי שמעי' דבשכיב מרע איירי מדתני כתבו ומדתני תנו שטר שחרור זה לעבדי אשמועינן חידוש דהא אין לו לתנא להשמיענו חידוש במה שהיה לו לשנות שני ענינים שהרי יש לו לקצר ולשנות ולערב הכל יחד ולא להאריך וא"ת מאי קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה הא כבר תנן ליה בפרק מי שאחזו (גיטין דף עב.) דאין גט לאחר מיתה ואמרינן נמי בריש כתובות (דף ב: ושם) אי אשמועינן דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה כו' וי"ל דמתניתין דהכא איצטריך שאף על פי שמינה שליח בחייו ולאחר מיתה נמי עומד השליח במקומו ויכול לגרש ששלוחו של אדם כמותו קמ"ל דלא ידעינן הא ממשנה דמי שאחזו (גיטין שם) ומההיא דמי שאחזו שמעינן שאף על פי שנתן לה גט מחיים אין גט לאחר מיתה וא"ת על על הך דדייק בגיטין על הך משנה דהכא איירי בבריא מדקאמר תנו ולא אמר כתבו ומנין לנו לדקדק דמיירי בבריא מדלא קאמר כתבו דלמא הא דתנן תנו לאשמועינן דאפ"ה אין כופין היורשין לשחרר ולא אתא כרבנן דפליגי עליה דרבי בברייתא דירושלמי בפ"ק דגיטין דקתני התם תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת אמר ר' זירא בסתם חולקים מה אנו קיימים אם באומר שחררו אף רבי מודה ואם באומר כתבו ותנו אף רבנן מודו אלא כן אנו קיימים באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו רבנן אומרים האומר תנו כאומר שחררו וי"ל דלא נחלתא מתניתין לאשמועינן דמצוה לקיים דברי המת דתשמע אם כופין היורשים אם לאו דלא נחתא אלא לאשמועינן שלא יתנו שלוחים שבמקומו גט לאחר מיתה:,תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. אומר ר"י דלמאן דמוקי בגמרא הך משנה בשכיב מרע אתי שפיר והוי סיפא דומיא דרישא והשתא מיירי כולה מתניתין בענין אחד [ומחלק] בין צוואת שכיב מרע בשטר לצוואת ממון דבשטר אין מועיל צוואתו לאחר מיתה כמו בממון ואע"פ שלא דמו לגמרי לפי שהשטר שרוצה ליתן לאחר מיתה אין בעולם והמנה בעולם מכל מקום כיון דבשעת מיתה שניהם בעולם דמו אהדדי קצת אבל למאן דמוקי לה התם בבריא ובמעמד שלשתן קשה דהשתא לא הוי רישא דומיא דסיפא דאין נראה לומר דקמשמע לן ברישא דאין מעמד שלשתן מועיל בשטר אם (לא תימא דתנו במתני' היינו כתבו וכי) האי גוונא שלא בא השטר לעולם לא מהני מעמד שלשתן ועל כרחך צריכין אנו לומר הא כדאיתא והא כדאיתא רישא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה וסיפא קמ"ל דין של מעמד שלשתן בממון ואע"ג דדייק התם בגמרא דסיפא איירי בבריא דומיא דרישא אלמא משמע שיש לנו לדמות אהדדי היינו טעמא בבריא דבעי לאוקומא בחד גוונא דאיירי בחד גברא אבל אינם דומות לגמרי אהדדי [הגה"ה] ועוד י"ל דמצי לאוקומא רישא דגט שחרור במעמד שלשתן כיון דאוקי מתניתין בהכי ואשמועינן ברישא דאע"ג דאמר תנו גט לאשתי במעמד שלשתן שאשתו רוצה בכך וכן העבד לא קנו בכך אפילו אם תמצי לומר שלענין זכות נייר השטר הוי ממון ואהני ליה מעמד שלשתן לענין שכתוב בתוכו לא מהני ואע"ג דתן כזכי דמי הכא לא יזכה בו העבד דאיכא לאוקמא דמיירי שאינו באותה שעה ברשות הנפקד ואנן בעינן מיד ליד א"נ שאין הנפקד רוצה לזכות לעבד וזוכה בעל כרחו במעמד שלשתן במתנה אבל לא בגט שחרור כדפרישנא לעיל בהמוכר את הספינה (בבא בתרא דף עו.) שמועיל מעמד שלשתן בעל כרחו של נפקד מיהו אין נראה להעמיד רישא בפלוגתא דאמוראי דאיכא דמוקי לה במעמד שלשתן ואיכא דמוקי לה בכתבו ותנו אלא ודאי בסיפא הוא דפליגי ולא הוי סיפא דומיא דרישא מכל וכל כדפרישית לעיל ולא גרסי' נמי בהך סיפא זה דאפילו בסתם מנה מיירי מתניתין כדאיתא בפ"ק דגיטין (דף יג. ושם):

Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.

Bava Batra 151b

100%

בבא בתרא קנ״א במַסֶּכֶת בָּבָא בַּתְרָא

גְּמָרָא וְכִי קָיְימָא הֲוָת הָדְרָא בָּהּ. זִימְנָא חֲדָא חֲלַשָׁא, שְׁלַחָה לֵיהּ: תָּא קְנִי. שְׁלַח: לָא בָּעֵינָא. שְׁלַחָה לֵיהּ: תָּא קְנִי כֹּל הֵיכָא דְּבָעֵית. אֲזַל שַׁיַּירה וּקְנוֹ מִינַּהּ. כִּי קָיְימָא, הָדְרָא בָּהּ. אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, שְׁלַח לֵיהּ: תָּא. לָא אֲתָא. אָמַר: מַאי אֵיתֵי? הָא שַׁיַּירִה וּקְנוֹ מִינַּהּ! שְׁלַח לֵיהּ: אִי לָא אָתֵית, מָחֵינָא לָךְ בְּסִילְוָא דְּלָא מַבַּע דְּמָא. אֲמַר לְהוּ לְסָהֲדִי: הֵיכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה? אֲמַרוּ לֵיהּ, אֲמַרָה הָכִי: ״וַוי דְּקָא מָיְתָה הָךְ אִיתְּתָא!״ אֲמַר לְהוּ: אִם כֵּן, הֲוָה מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, וּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה – חוֹזֵר. אִיתְּמַר: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת; אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא – שֶׁאִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר, וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע – דְּלָא בָּעֲיָא קִנְיָן. אֲמַר לְהוּ רָבָא, לָאו אָמֵינָא לְכוּ: לָא תִּיתְלוֹ בּוּקֵי סְרִיקֵי בְּרַב נַחְמָן? הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וּבָעֲיָא קִנְיַן. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: שִׁיֵּיר קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא – מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. מַאי, לָאו דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ? לָא, דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא – אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת. וְאִי דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ, אַמַּאי אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כׇּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – עָמַד חוֹזֵר; בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה מְצַוֶּה אֶלָּא מֵחֲמַת מִיתָה. אֵיתִיבֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא: מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְאָמְרָה: ״תִּנָּתֵן כְּבִינְתִּי לְבִתִּי״ – וְהִוא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וּמֵתָה – וְקִיְּימוּ דְּבָרֶיהָ. הָתָם בִּמְצַוָּה מֵחֲמַת מִיתָה. אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: הָאוֹמֵר ״תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי״, וּמֵת – לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. ״תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי״, וּמֵת – יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה. וּמִמַּאי דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ? דּוּמְיָא דְּגֵט – מָה גֵּט לָאו בַּר קִנְיָן, אַף הַאי נָמֵי דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ! הָתָם נָמֵי, בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה בְּעָלְמָא – בָּעֲיָא קִנְיָן, וְכִי תַּנְיָא הָנֵי מַתְנְיָיתָא – בִּמְחַלֵּק כׇּל נְכָסָיו, דְּהַהִיא – מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שַׁוְּיוּהָ. וְהִלְכְתָא: מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת – בָּעֲיָא קִנְיָן, וְאַף עַל גַּב דְּמֵת. מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה לָא בָּעֲיָא קִנְיָן, וְהוּא דְּמֵת; עָמַד – חוֹזֵר, וְאַף עַל גַּב דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ.

תּוֹסָפוֹת מתה וקיימו חכמים את דבריה. פי' אלמא מתנת שכיב מרע במקצת לא בעי קנין וא"ת לפי סברתו של מקשה אמאי נקט מתה אפילו בלא מתה נמי כיון דמתנת שכיב מרע במקצת אינו חוזר דהוי כמתנת בריא וכן יש להקשות בהך דלקמן דתנו מנה לפלוני ומת כי לפי סברת המקשה אמאי נקט ומת כי אין נראה לומר שיחלוק רבא במה שאומר הרי היא מתנת בריא ולא יסבור שאם עמד אינו חוזר אלא דבעי קנין דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאית ליה לעיל (בבא בתרא דף קמח.) דמתנת שכיב מרע במקצת אינו יכול לחזור גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת כו' וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך ובהרבה מקומות בגמרא י"ל וליטעמיך ואינו אומר ועוד יש לומר כיון דסובר המקשה דלא בעי קנין הוא הדין נמי שסובר שיכול לחזור בו אי הוה כמתנת בריא הוי כמתנת בריא לגמרי ומנין לנו לחלק בזה:תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. הכי גרסינן תנו גט ולא גרסי' תן גט זה דתן גט זה משמע שנתנו לו כבר אבל תנו משמע שעדיין לא נתנו אלא שמצוה להם ליתנו לו על ידי שליחות ואי גרסי' תן סתם לן תנא כר' מאיר דאמר בפרק קמא דגיטין (דף יב:) חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות הלכך לא קנה לו השליח אי נמי י"ל דמתוקמא כרבנן דאמרי זכות הוא לו ומיירי כגון שמראה לו ליתנו לו ולא נטלו עד לאחר מיתה אי נמי נטלו לאלתר ולא זכה בשביל העבד דהא דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף יג. ושם ד"ה האומר) כל האומר תנו כזכי היינו כשנתנו מיד ליד והא דקתני תן גט זה אשמועינן חידוש שאף על'. פי שעשאו מחיים והגט בעין ומינה שלוחים כבר לתת הגט כיון שניתן לאחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה מיהו אין נראה לר"י לגרוס זה דאם כן היכי מצי דייק בגמרא דבפ"ק דגיטין (שם:) על הך משנה דלא מיתוקמא הך משנה בשכיב מרע דאי בשכיב מרע לא הוה ליה למיתני תנו אלא כתבו ואי תנא זה לאשמועינן חידוש דלא יתנו לאחר מיתה אפילו הוה מתוקמא מתניתין בשכיב מרע [לא ה"ל למיתני כתבו] כיון דמיירי שהגט הוא בעין ואין נראה לומר דדייק מדהוה ליה למיתני כתבו גט זה לאשתי ותנו שטר שחרור זה לעבדי דהוי שמעי' דבשכיב מרע איירי מדתני כתבו ומדתני תנו שטר שחרור זה לעבדי אשמועינן חידוש דהא אין לו לתנא להשמיענו חידוש במה שהיה לו לשנות שני ענינים שהרי יש לו לקצר ולשנות ולערב הכל יחד ולא להאריך וא"ת מאי קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה הא כבר תנן ליה בפרק מי שאחזו (גיטין דף עב.) דאין גט לאחר מיתה ואמרינן נמי בריש כתובות (דף ב: ושם) אי אשמועינן דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה כו' וי"ל דמתניתין דהכא איצטריך שאף על פי שמינה שליח בחייו ולאחר מיתה נמי עומד השליח במקומו ויכול לגרש ששלוחו של אדם כמותו קמ"ל דלא ידעינן הא ממשנה דמי שאחזו (גיטין שם) ומההיא דמי שאחזו שמעינן שאף על פי שנתן לה גט מחיים אין גט לאחר מיתה וא"ת על על הך דדייק בגיטין על הך משנה דהכא איירי בבריא מדקאמר תנו ולא אמר כתבו ומנין לנו לדקדק דמיירי בבריא מדלא קאמר כתבו דלמא הא דתנן תנו לאשמועינן דאפ"ה אין כופין היורשין לשחרר ולא אתא כרבנן דפליגי עליה דרבי בברייתא דירושלמי בפ"ק דגיטין דקתני התם תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת אמר ר' זירא בסתם חולקים מה אנו קיימים אם באומר שחררו אף רבי מודה ואם באומר כתבו ותנו אף רבנן מודו אלא כן אנו קיימים באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו רבנן אומרים האומר תנו כאומר שחררו וי"ל דלא נחלתא מתניתין לאשמועינן דמצוה לקיים דברי המת דתשמע אם כופין היורשים אם לאו דלא נחתא אלא לאשמועינן שלא יתנו שלוחים שבמקומו גט לאחר מיתה:,תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. אומר ר"י דלמאן דמוקי בגמרא הך משנה בשכיב מרע אתי שפיר והוי סיפא דומיא דרישא והשתא מיירי כולה מתניתין בענין אחד [ומחלק] בין צוואת שכיב מרע בשטר לצוואת ממון דבשטר אין מועיל צוואתו לאחר מיתה כמו בממון ואע"פ שלא דמו לגמרי לפי שהשטר שרוצה ליתן לאחר מיתה אין בעולם והמנה בעולם מכל מקום כיון דבשעת מיתה שניהם בעולם דמו אהדדי קצת אבל למאן דמוקי לה התם בבריא ובמעמד שלשתן קשה דהשתא לא הוי רישא דומיא דסיפא דאין נראה לומר דקמשמע לן ברישא דאין מעמד שלשתן מועיל בשטר אם (לא תימא דתנו במתני' היינו כתבו וכי) האי גוונא שלא בא השטר לעולם לא מהני מעמד שלשתן ועל כרחך צריכין אנו לומר הא כדאיתא והא כדאיתא רישא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה וסיפא קמ"ל דין של מעמד שלשתן בממון ואע"ג דדייק התם בגמרא דסיפא איירי בבריא דומיא דרישא אלמא משמע שיש לנו לדמות אהדדי היינו טעמא בבריא דבעי לאוקומא בחד גוונא דאיירי בחד גברא אבל אינם דומות לגמרי אהדדי [הגה"ה] ועוד י"ל דמצי לאוקומא רישא דגט שחרור במעמד שלשתן כיון דאוקי מתניתין בהכי ואשמועינן ברישא דאע"ג דאמר תנו גט לאשתי במעמד שלשתן שאשתו רוצה בכך וכן העבד לא קנו בכך אפילו אם תמצי לומר שלענין זכות נייר השטר הוי ממון ואהני ליה מעמד שלשתן לענין שכתוב בתוכו לא מהני ואע"ג דתן כזכי דמי הכא לא יזכה בו העבד דאיכא לאוקמא דמיירי שאינו באותה שעה ברשות הנפקד ואנן בעינן מיד ליד א"נ שאין הנפקד רוצה לזכות לעבד וזוכה בעל כרחו במעמד שלשתן במתנה אבל לא בגט שחרור כדפרישנא לעיל בהמוכר את הספינה (בבא בתרא דף עו.) שמועיל מעמד שלשתן בעל כרחו של נפקד מיהו אין נראה להעמיד רישא בפלוגתא דאמוראי דאיכא דמוקי לה במעמד שלשתן ואיכא דמוקי לה בכתבו ותנו אלא ודאי בסיפא הוא דפליגי ולא הוי סיפא דומיא דרישא מכל וכל כדפרישית לעיל ולא גרסי' נמי בהך סיפא זה דאפילו בסתם מנה מיירי מתניתין כדאיתא בפ"ק דגיטין (דף יג. ושם):