[Cette précision] est nécessaire, de crainte que l'on dise : bien que celui qui a fait le vœu se soit présenté en justice avant sa mort et que le tribunal l'ait condamné, puisque l'objet de son vœu n'a pas été évalué avant sa mort, les biens de celui qui a fait le vœu ne sont pas grevés de la dette, et les héritiers ne sont donc pas tenus de payer. La michna nous enseigne donc que les biens de celui qui a fait le vœu étaient grevés, puisqu'il s'est présenté en justice de son vivant, et que l'évaluation de l'objet du vœu n'est qu'une simple divulgation de la matière, qui peut être effectuée après la mort de celui qui a fait le vœu.
מַהוּ דְּתֵימָא, כֵּיוָן דְּלָא אֲמָדוּהוּ לָא אִישְׁתַּעְבּוּד נִכְסֵי, קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּעָמַד בַּדִּין אִישְׁתַּעְבּוֹדֵי אִישְׁתַּעְבּוּד נִכְסֵי, וְאוּמְדָּנָא גַּלּוֹיֵי מִילְּתָא בְעָלְמָא הוּא.
Mishna 1
MICHNA : Si l'on dit : « ce taureau est un holocauste », ou : « cette maison est une offrande », et que le taureau meurt ou que la maison s'effondre, l'on est dispensé de payer son engagement. Mais si l'on dit : « il m'incombe de donner ce taureau en holocauste », ou : « il m'incombe de donner cette maison en offrande », et que le taureau meurt ou que la maison s'effondre, l'on est tenu de payer sa valeur.
מַתְנִי׳ ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״, וּ״בַיִת זֶה קׇרְבָּן״, וּמֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת — פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. ״שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״, וּ״בַיִת זֶה עָלַי קׇרְבָּן״, מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת — חַיָּיב לְשַׁלֵּם.(משנה)
Guémara
GUEMARA : Rabbi Hiyya bar Rav dit : les Sages n'ont enseigné dans la michna que le cas de celui qui a dit : « il m'incombe de donner la valeur monétaire de ce taureau en holocauste » — il est tenu de payer sa valeur si l'animal meurt. Mais s'il a dit : « il m'incombe de donner ce taureau en holocauste », puisque l'on a dit « ce [taureau] », en se référant précisément à cet animal, et que le taureau est mort, il ne supporte pas la responsabilité financière de sa perte. Quant à sa déclaration « il m'incombe », il n'avait pas l'intention d'accepter une responsabilité financière pour la perte du taureau ; il voulait plutôt dire : il m'incombe d'apporter ce taureau comme offrande au Temple.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״דְּמֵי שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״, אֲבָל אָמַר ״שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״, כֵּיוָן דְּאָמַר ״זֶה״ וָמֵת — אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, ״עָלַי לַהֲבִיאוֹ״ קָאָמַר.
La Guemara soulève une objection à partir d'une baraïta (Tosefta 3, 11) : si l'on dit : « ce taureau est un holocauste », le taureau est un bien consacré et celui qui en tire profit est passible de me'ilah [usage indu de qodesh]. Si le taureau meurt ou est volé, il ne supporte pas la responsabilité financière. Si l'on dit : « il m'incombe de donner ce taureau en holocauste », le taureau est un bien consacré et celui qui en tire profit est passible de me'ilah. Si le taureau meurt ou est volé, il supporte la responsabilité financière — bien qu'il n'ait pas fait vœu de donner la valeur monétaire du taureau.
מֵיתִיבִי: שׁוֹר זֶה עוֹלָה — הַשּׁוֹר הֶקְדֵּשׁ וּמוֹעֲלִין בּוֹ, מֵת אוֹ נִגְנַב — אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ. ״שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״ — הַשּׁוֹר הֶקְדֵּשׁ וּמוֹעֲלִין בּוֹ, מֵת אוֹ נִגְנַב — חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ.
La Guemara répond : la baraïta est-elle plus forte que la michna, pour laquelle nous avons établi qu'elle traite d'un cas où l'on dit : « la valeur monétaire du taureau » ? Ici aussi, dans le cas de la baraïta, il dit : « il m'incombe de donner la valeur monétaire de ce taureau en holocauste ».
מִי אַלִּימָא מִמַּתְנִיתִין, דְּאוֹקֵימְנָא דְּקָאָמַר ״דְּמֵי״? הָכָא נָמֵי דְּקָאָמַר ״דְּמֵי״.
La Guemara objecte : mais du fait que la dernière clause de la baraïta traite d'un cas où l'on dit « valeur monétaire de », on peut inférer que la première clause traite d'un cas où l'on ne dit pas « valeur monétaire de ». Car la dernière clause enseigne (Tosefta 3, 12) : si l'on a dit : « il m'incombe de donner la valeur monétaire de ce taureau en holocauste », le taureau est un bien profane et celui qui en tire profit n'est pas passible de me'ilah. Si le taureau meurt ou est volé, il ne supporte pas la responsabilité financière. Mais s'il a vendu le taureau et reçu de l'argent pour la vente, il supporte la responsabilité financière pour cet argent, puisqu'il avait accepté la responsabilité financière pour la valeur monétaire du taureau dans son vœu.
וְהָא מִדְּסֵיפָא דְּקָאָמַר ״דְּמֵי״, רֵישָׁא דְּלָא קָאָמַר ״דְּמֵי״! דְּקָתָנֵי סֵיפָא: דְּמֵי שׁוֹר עוֹלָה — הַשּׁוֹר חוּלִּין וְאֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, מֵת אוֹ נִגְנַב — אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, אָבֵל חַיָּיב בְּאַחְרָיוּת דָּמָיו!
La Guemara explique : la première clause et la dernière clause de la baraïta traitent toutes deux d'un cas où l'on dit « valeur monétaire de » dans son vœu. La différence entre elles est que la première clause concerne celui qui dit : « que le taureau soit consacré pour sa valeur monétaire » — le taureau est donc consacré et il supporte la responsabilité financière pour sa valeur. La dernière clause concerne celui qui dit : « lorsque ce taureau sera vendu, l'argent reçu de la vente sera consacré pour servir d'holocauste ».
רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּקָאָמַר ״דְּמֵי״, רֵישָׁא דְּאָמַר: ״יִקְדַּישׁ הַשּׁוֹר לְדָמָיו״, וְסֵיפָא דְּקָאָמַר: ״לִכְשֶׁיָּבֹאוּ דָּמָיו יִקְדְּשׁוּ״.
La Guemara demande : peut-il s'agir du cas de la dernière clause de la baraïta ? Mais une personne ne peut pas consacrer une entité qui n'est pas encore venue au monde — et l'on ne peut donc pas consacrer l'argent qu'on recevra à l'avenir de la vente du taureau. Rav Yehouda dit au nom de Rav : conformément à l'avis de qui cette baraïta est-elle enseignée ? Conformément à l'avis de Rabbi Meir, qui dit : une personne peut consacrer une entité qui n'est pas encore venue au monde.
וְהָא אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָא מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
D'autres disent une version légèrement différente de cette discussion : Rav Pappa dit à Abaye — et d'autres disent que Rami bar Hama dit à Rav Hisda — : conformément à l'avis de qui cette baraïta est-elle ? Conformément à l'avis de Rabbi Meir, qui dit qu'une personne peut consacrer une entité qui n'est pas encore venue au monde ? Abaye lui répond : plutôt, conformément à l'avis de qui d'autre pourrait-elle l'être ? Assurément, c'est conformément à l'avis de Rabbi Meir.
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא: כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם? אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא כְּמַאן?
Et d'autres enseignent cette discussion à propos de cette baraïta (Tosefta, Bava Metsia 8, 30) : si l'on loue une maison à autrui et que la maison devient rituellement impure par la tsaraat [lèpre des maisons], même si un Cohen a confirmé la maison comme impure, la condamnant à être démolie, tant que la maison est encore debout, le propriétaire peut dire au locataire : « ce qui est à toi est devant toi », et le propriétaire n'est pas tenu d'indemniser le locataire. Néanmoins, conformément à la halakha d'une maison atteinte de tsaraat, une fois que le Cohen a démoli la maison, le propriétaire est tenu de fournir une nouvelle maison au locataire.
וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַהָא, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְנִתְנַגֵּעַ, אַף עַל פִּי שֶׁחֲלָטוֹ כֹּהֵן, אוֹמֵר לוֹ: ״הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״, נְתָצוֹ — חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ בַּיִת.
Rachi
מהו דתימא - אע"ג דעמד בדין נודר קודם מותו הואיל ולא אמדו נידר בחיי נודר לא אשתעבדו נכסי דיתמי:,גלויי מלתא בעלמא הוא - לגלות מהו חייב והואיל ונידר קיים אמדינן ליה:
מתני' ובית זה קרבן - לבדק הבית:,ונפל הבית - קודם שהחזיק בו גזבר:
גמ' לא שנו - דכי אמר עלי חייב לשלם אלא דאמר דמי עלי דאם אבד השור הדמים לא אבדו דהא לא אמר דמים הללו ולא היו בעין:,עלי להביאו - לטרוח עד שיתקרב:
ה"נ דקאמר דמי - וכדאוקימנא לקמן דאמר יקדש שור זה לדמיו והדמים עלי עולה הלכך השור קדוש דהאמר יקדש השור ואם מת חייב באחריותו דהאמר עלי והכא ליכא למימר כדאמר לעיל דהתם כיון דאמר זה למפטר נפשיה מאחריות אתי ועלי אטורח הבאה קאי אבל הכא דלא הוו דמים קמיה ולא אמר הללו ודאי עלי אאחריות קאי והאי דקאמר זה הכי קאמר שור זה יהא קדוש עד שאמכרנו ואביא דמיו:
השור חולין - דלא הקדיש אלא מעות דמי השור לכשימכר: ,אינו חייב באחריותו - שהרי לא נמכר ונמצא שלא הקדיש כלום:,אבל חייב באחריות דמיו - אם נמכר השור וקדשו הדמים ואבדו חייב באחריותו:
רישא דאמר יקדש השור לדמיו - והלכך חייב באחריותו שהרי חל קדושת דמים על השור והוא קיבל עליו אחריות דמיו והאי עלי אחריות הוי הואיל ואדמים קאי ודמים לא הוו קמיה דלימא הללו:,סיפא דאמר לכשיבואו דמיו יקדשו - הלכך אינו חייב באחריותו דכיון דמת השור ולא בא לכלל דמים נמצא שלא הקדיש כלום:
ר"מ היא - דתניא הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' ר"מ אומר מקודשת:
ואיכא דמתני לה - להא דרב יהודה ואביי ורמי בר חמא:,אע"פ שחלטו כהן - שאמר טמא הוא ועומד לנתץ כל זמן שלא נתצו אומר לו משכיר לשוכר הרי שלך לפניך ולא אשכיר לך בית אחר שהרי בית שהשכרתי לך קיים:,נתצו - כהן חייב משכיר להעמיד בית אחר לשוכר דמשום מזליה דמשכיר הוא שנחשד על הגזל או על צרות העין:
Tossafot
אמר ר' חייא בר רב ל"ש אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה אבל אמר שור זה עלי עולה כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר - כלומר לטרוח עד שיתקרב וא"ת א"כ רישא דמתני' דקתני שור זה עולה מת השור פטור מלשלם [לאשמועינן] אפילו אמר עלי (נראה כן) הדין [כן] דפטור מלשלם כדמסיק ר' חייא בר רב ואור"י דכולה מתני' בין רישא בין סיפא מיירי דאמר דמי וה"פ דמתני' דמי שור זה עולה דמי בית זה קרבן מת השור נפל הבית פטור מלשלם כיון דלא אמר עלי אבל אמר דמי שור זה עלי עולה דמי בית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם והכי איתא בפ"ק דר"ה (דף ו. ושם) איזהו נדר ואיזהו נדבה נדר דאמר עלי נדבה דאמר הרי זו מה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו נדבה מת או נגנב אינו חייב באחריותו והא דתניא במתני' שור זה נראה דרבותא אשמועינן דאע"ג דאמר זה כיון דאמר עלי חייב באחריותו ואר"י דלכאורה משמע דכי אמר דמי שור זה עלי עולה גוף השור הוא חולין ואין בו קדושה דדמי לאומר דמי שור של פלוני עלי דגוף השור הוא חולין דאין אדם מקדיש שור חבירו ולא דמי למקדיש זכר לדמיו דאמר בתמורה (דף יט: ושם) דקדוש קדושת הגוף דמגו דנחתא ביה קדושת דמים נחתא ביה קדושת הגוף דהתם מיירי כדאמר יקדש שור זה לדמיו וה"נ איתא בסמוך בשמעתין דכי אמר יקדש השור לדמיו דגוף השור קדוש:
מיתיבי שור זה עולה כו' שור זה עלי עולה השור הקדש ומועלין בו מת או נגנב (אינו) חייב באחריותו - אלמא לא אמרינן עלי להביאו קאמר וקשיא לר' חייא ומשני מי אלימא ממתניתין דאוקימנא דקאמר דמי הכא נמי דקאמר דמי וקשה לפי מה דפי' דגופו חולין ובהא ברייתא קתני דשור קדוש ולפי מה דפירש"י הכא ניחא וזה לשונו הכא נמי דקאמר דמי וכדאוקימנא לקמן דקאמר יקדש השור לדמיו והדמים עלי עולה הלכך השור קדוש דהא אמר יקדש השור ואם מת חייב באחריותו דהא עלי אמר והכא לא אמר עלי להביאם קאמר דכיון דלא הוו דמים קמיה ולא אמר דמים הללו עלי עולה ליכא למימר כדאמר לעיל דהתם כיון דאמר זה למפטר נפשיה מאחריות קאתי ועלי אטורח הבאה קאי אבל הכא דלא הוו הדמים קמיה ולא אמר הללו ודאי עלי אאחריות קאי והא דקאמר זה ה"ק שור זה יהיה הקדש עד שאמכרנו ואביא דמיו. עכ"ל רש"י:
והא מדסיפא דקאמר דמי רישא דלא קאמר דמי דקתני סיפא כו' - וה"ה דהוה מצי למיפרך בהדיא מסיפא אמתני' לפי מה דפי' ר' חייא בר רב דקתני בסיפא דמי זה עלי עולה השור חולין ואין מועלין בו מת או נגנב אינו חייב באחריותו ובמתני' תנן דחייב לשלם אלא לפי מה שהתחיל לאקשויי מרישא סיים קושייתו עלה ולפי התירוץ ניחא הכל [אבל] קשיא על הא דאיתא בפ' בתרא דחולין (דף קלט. ושם) המקדיש מנה לבדק הבית ונגנב או שאבד רבי יוחנן אמר חייב באחריותו עד שיבא ליד הגזבר ורשב"ל אמר כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה דכתיב לה' הארץ ומלואה וקדשי בדק הבית אע"ג דאמר עלי לא מחייב והא תנן האומר שור זה עולה בית זה קרבן מת השור ונפל הבית פטור לשלם שור זה עלי עולה בית זה עלי קרבן מת השור ונפל הבית חייב לשלם ומאי קפריך הא דרשב"ל מיירי כשהפריש המנה שהקדיש ומש"ה קאמר דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואינו חייב לשלם וההיא דמתני' בשלא הפריש כלום ומש"ה קתני דחייב לשלם דהא אוקימנא דהשור גופיה חולין ונראה דלית ליה להאי סוגיא דהתם הא דר' חייא בר רב דמוקי למתני' בדמי לכך נראה לר"י דהכא במתני' דגוף השור קדוש כמו מקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף ולא דמי לאומר שור חבירו עליו דאין גופו קדוש דהתם אין אדם יכול להקדיש ממון חבירו ומיהו כל מה דמצי למתפיס ביה הוא מתפיס אבל הכא שהשור שלו כי אמר דמי שור זה עלי עולה גוף השור קדוש והשתא ניחא דפריך בפרק בתרא דחולין (ג"ז שם) מהאי מתני' ארשב"ל דכיון דגוף השור קדוש הוי כמו הפרישו ודמי למקדיש מנה לבדק הבית וניחא נמי בשמעתין דפריך מברייתא דשור זה עלי עולה וכו' ומשני דקאמר והשור הוי הקדש כדקתני וה"נ מתני' הוי גוף השור הקדש ומיהו תימה קצת אמאי צריך לאוקמי כדמסיק רישא דאמר יקדש שור לדמיו בלא"ה נמי כיון דאמר דמי שור זה עלי עולה הוי גוף השור הקדש וצ"ל דה"פ רישא כי הוה אמר יקדש שור לדמיו והוי שור הקדש ועי"ל דהא דאר"ח בר רב לא שנו אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה פי' דאמר יקדש שור לדמיו ודמיו עולה והוי גוף השור קדוש ובהכי ניחא כולה שמעתא וניחא נמי האי דפ"ב דחולין (ג"ז שם) ופריך ממתני' דהכא אר' שמעון בן לקיש דכיון דגוף השור קדוש הוי כאילו הפריש ודמי למקדיש מנה לבדק הבית:
אע"פ שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך - אור"י דמהכא משמע דבית מנוגע המוחלט מותר בהנאה ומש"ה אומר לו הרי שלך לפניך דדמי להא דתנן פרק האומנין (ב"מ עח. ושם) שכר חמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך דאי אמרינן דבית הנחלט אסור בהנאה אם כן הוי כי מתה או נשברה דתנן התם חייב להעמיד לו חמור אחר וקשה למורי מהא דאמר בתורת כהנים גבי בגדים צרעת ממארת תן לה מארה שלא יהנה ממנו משמע דאסור בהנאה וכן משמע בפרק מצות חליצה (יבמות קג:) א"ר פפא משמיה דרבא [סנדל] המוסגר לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופרש"י שם דסנדל המוסגר לא תחלוץ בו לכתחלה משום גזירה דסנדל המוחלט מיהו אם חלצה חליצתה כשרה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אלמא משמע סנדל המוחלט אסור בהנאה וצ"ל דאין הכי נמי דהוא אסור בהנאה והא דאמר הכא דאומר לו הרי שלך לפניך היינו כגון דא"ל בית זה וכיון דהוא בעין אינו חייב להעמיד לו בית אחר מיהו הוא הפסיד שכרו והוי כמו מתה או נשברה דאמר התם חייב להעמיד לו חמור אחר ופרש"י שם או יפסיד שכרו:
Texte : Sefaria — William Davidson Edition - Vocalized Aramaic · traduction française de travail, à valider.